מתקפה איראנית "צפויה להגיע" כבר שבועיים. השמיים סגורים, המדינה בחרדה והטלוויזיה משדרת חדשות בלי הפסקה, אבל דווקא בתקופה הזו המדינה מכריחה את תושבי שדרות, עם ובלי מוגבלות, שפונו מתחילת המלחמה, לחזור לבתיהם.

אני תושבת שדרות וסטודנטית לעבודה סוציאלית במכללת ספיר בנגב. יום לפני 7 באוקטובר יצאתי מהבית לשלושה ימים. לא ידעתי אז שאותם שלושה ימים יהפכו לעשרה חודשים. עכשיו, בתקופה הכי מתוחה מאז תחילת המלחמה, הם מסתיימים. שואלים אותי למה אני מגיבה כך.  אני אמורה להיות מרוצה מזה שסוף סוף אני חוזרת למקום המוכר, האהוב והידוע. ואני שואלת: האם המקום הזה באמת מוגן ורגוע?

לפני כשנה וחצי, כשסיימתי יום לימודים שגרתי, נתקלתי בפעם הראשונה באזעקת צבע אדום מחוץ לביתי. כמו כולם מיהרתי בבהלה אל המיגונית. כולם הצליחו להיכנס ולהתמגן, אבל אני לא הצלחתי, משום שהכניסה למיגונית הייתה צרה מדי עבור כיסא הגלגלים הממונע שלי. באותם רגעים הרגשתי שיש איזושהי היררכיה על מי מגנים ועל מי לא, ושלי כצעירה עם מוגבלות לא הייתה זכות שווה לביטחון ולהגנה. אחרי המקרה נוכחתי לדעת שהסיפור שלי הוא רק חלק אחד מתוך בעיה רחבה. מסתבר שבשדרות, כמו במקומות רבים אחרים, אין אפילו מיגונית אחת נגישה.

מאז האירוע אני שואלת: איך אנשים עם מוגבלות באזורי קו האש יכולים לנהל שגרה בזמני חירום ומלחמה? לפי הנחיות פיקוד העורף, במקום שבו אין מרחב מוגן, יש לשכב ולהגן על הראש,  אבל רוב האנשים עם מוגבלות פיזית, בהם תושבי העוטף המטווח, לא יכולים לעשות זאת עם החזרה מהפינוי. כל שהייה בחוץ תהיה עבורנו סכנה מיידית. לא נוכל לנהל שגרה, לא נוכל לעבוד וללמוד. אפילו יציאות מהבית לסופר, לטיפול רפואי או לסתם מפגש עם חברים יהיו כרוכות בסכנת חיים. לכן, כמו מפונים רבים אחרים, אני שואלת: איך מצפים מאתנו לחזור הביתה? האם עלינו להגן על חיינו או להמשיך בשגרה?

למרות הקושי הכרוך בהיותי מפונה, עשרת החודשים האחרונים אפשרו לי רגיעה. התקופה הזאת נתנה לי מעין שגרה, היא אפשרה לי יציאה הדרגתית מהדירה לטיפולים רפואיים ופרא-רפואיים ולאינטראקציות עם החברה. אבל אני יודעת שכשאחזור הביתה, כמו שאר תושבי שדרות עם מוגבלות, אהיה נצורה בביתי כדי להיות מוגנת ובטוחה. המצב הזה עלול לפגוע קשות לא רק בשלומם של המפונים עם מוגבלות השבים לביתם, אלא גם בתפקודם הפיזי, החושי, הנפשי והקוגניטיבי.

הדרישה לחזור ליישובים בטענה שכבר התרגלנו לחיות עם איום ביטחוני יותר מ-20 שנה, מוכיחה שוב עד כמה תושבי הפריפריה, ובפרט התושבים עם המוגבלויות, נמצאים בתחתית סדרי העדיפויות. אני קוראת למשרד הביטחון, לרשויות המקומיות ובפרט לעיריית שדרות להנגיש מרחבים מוגנים ומיגוניות. עד שזה יקרה אני מבקשת מכלל משרדי הממשלה והגורמים הרלוונטיים להאריך מיידית את האירוח במקומות הפינוי לתושבים עם מוגבלות כדי שנוכל להמשיך בשגרה. אנחנו לא צריכים לחזור אל זירת מלחמה.