1. דוריאן גריי, גיבור הרומן "תמונתו של דוריאן גריי", היה בחור צעיר ויפה תואר שמכר את נשמתו בעבור נעורי נצח. הוא נותר צעיר ויפה, בעוד תמונת דיוקן הנושאת את דמותו התבגרה במקומו. בהדרגה הוא הפך לציניקן נהנתן חסר ערכים, ובבואתו בתמונה הזקינה והתכערה.
כמעט 130 שנה עברו מאז פרסם אוסקר ויילד את הרומן, והוא רלוונטי מתמיד.

2. איני יודע לומר מה היה גילו של האיש שרץ מחוץ לתחנת השלום. אולי הוא בן שלושים וחמש, ואולי הוא בן חמישים. היום כבר אי אפשר לדעת. ראשו ,כמו פניו, היה מגולח למשעי, ובגדיו – בגדי ריצה ממותגים וצמודים, מבליטים גוף שמור. מכשיר אלקטרוני כלשהו, ספק מד צעדים, ספק סלולרי ענק נצמד לזרועו, ואוזניות גדולות מדי כיסו את אזניו. ראשו היו זקוף, גם כאשר נתקל באיש אחר, גם הוא כנראה בן שלושים וחמש או חמישים, קשה לדעת כי פניו הוסתרו בזקן מסותת. המזוקן, לבוש חולצת וינטג' דמויות טפט, ומכנסי סקיני צהובים מעד. האצן הממותג סינן "היפסטר אדיוט", המזוקן ענה לו "סחי בלטה", וכל אחד המשיך בדרכו.

3. כשאני מנסה להיזכר כיצד נראו המבוגרים בילדותי, בני שלושים וחמש או חמישים, מורים, שכנים, עוברי אורח, אני רואה כרס גדולה הניבטת דרך חולצות כפתורים פשוטות, חצאי קרחות מבצבצות מבעד לשביל בצד מאולץ, או פדחות חשופות חלקית. אני זוכר מבטאים זרים, ז'קטים בצבע בז', חצאיות מקסי, מקטרות, גבות מצוירות בעיפרון, פאות לחיים שנשכחו משנות השבעים, סנדלים תנ"כיים, משקפי ענק חומי זגוגית, ריח גוף של דרמפון, והבל פה של תיא. הם נראו לי זקנים, לא מכאן, ועדיין קינאתי בהם. ציפיתי להגיע לגיל שאחרי הפוזה הריקה, זה שמביט בחיוך סלחני אל קרבנות האפנה המידית – בני הנוער, ואומר: נו טוב, אנחנו כבר מעבר לזה. המבוגרים של אז גידלו ילדים, ניהלו קריירה, בילו, טיילו, קראו, נהנו, חייהם היו מלאי תוכן לא פחות מחיינו, אבל את הקליפה הם השילו כשסיימו את גיל ההתבגרות.
התקווה נגוזה. הדור שלי נתקע.

4. העתון לאנשים חושבים מקדיש את מיטב מאמריו להגדרותיו של המגניב והסחי, רדיוהד, אולי אחרונת להקות הרוק הגדולות נפסלת עקב סחיות והעדר סקס אפיל, וטרנדים תמוהים עם פוטנציאל "מגניבות" (במילעיל) זוכים להתייחסות רצינית במדורי תרבות. חכו חכו ל טרנד הגרביונים המחוררים! בני שלושים וחמש או חמישים, מובילי דיעה, התמכרו לטפל, לליפסטייל, להבל, לניהיליזם.

5. " הנגוד הזה הגבּיר בו את רגש השׂמחה וקורת-הרוח.  הוא נאחז באהבה יותר ויותר ליפיו שלו והתענין יותר ויותר ברקבון נפשו.  הוא היה בודק בעֹומק העיון, ולפעמים בהנאה איֻומה אי-טבעית, את הקווים הנתעבים, המפלחים את מצחו המקֻמט והזוחלים מסביב לפיו התּאוָותני-הגס שבתמונה, והיה שואל את עצמו לפרקים, איזו מהם מכֹוערים יותר: עקבות החטא או עקבות הזֹוקן?." (מתוך "תמונתו של דוריאן גריי" בתרגומו הנפלא של י"ח טבייב)