העסק: עינב דהן אמנות המחול המזרחי – מרכז לתרפיה באמצעות ריקודי בטן, ריקוד אוריינטלי ואמנות נשית בכברי, הוקם בשנת 2003. בעלים: עינב דהן-ברנע (45) מקיבוץ בית העמק. היקף פעילות כיום: 20%. 

"החלום שלי היה להקים מרכז לריקודי בטן שיהיה מקום של דו-קיום, כי יש פה המון כפרים ערביים מסביב", מספרת עינב דהן-ברנע, שמנהלת מרכז לתרפיה באמצעות ריקודי בטן, ריקוד אוריינטלי ואמנות נשית בקיבוץ כברי, הפועל נכון להיום בסטודיו חלופי בבית העמק, בגלל המלחמה.

"את המרכז שלי בכברי הפעלתי לבד, אבל עם המון שיתופי פעולה. פעלתי בשיתוף עם המוזיקאית איילת אורי-בניטה, ובתמיכה של עמותת 'זומו', שעזרה לנו לפתח את הרעיון של מרחב אמנותי ליצירה עבור נשים".

במקביל ריכזה דהן-ברנע אירועים אוריינטליים בגליל. "היינו עושות 'חאפלות מיסטיות' עם ערביות מכפר יאסיף ויהודיות מכל אזור הגליל המערבי".

לפני המלחמה לימדה בסטודיו שיעורים קבוצתיים ומפגשים פרטניים, בהם ליוותה את המתרגלות בתהליכים אישיים, אבל המלחמה טרפה את הקלפים מבחינתה. מרבית המתרגלות שנהגו להגיע לסטודיו שלה פונו לטבריה. בינתיים, היא מתארחת בסטודיו 'פרפרים' בבית העמק, של חברתה נעה רגב, דולה שמלמדת יוגה נשית, ומקווה לטוב.

"חלק מהמתרגלות שלי עדיין מגיעות לכאן, לבית העמק, בטפטופים", מספרת דהן-ברנע, "זה מאוד תלוי במצב הביטחוני".

"לא פשוט להביא שמחה בתקופה הזו"

"נולדתי במעלות, לשני הורים שעלו לארץ ממרוקו בגיל צעיר. גדלתי בשבט מרוקאי", היא מספרת. לעולם האמנות הגיעה בזכות אביה, שהיה מנהל בגן התעשייה תפן של סטף ורטהיימר, שכלל מוזיאון פתוח בו הציגו מיטב האמנים בישראל.  

כסטודנטית לאמנות בחיפה, הרגישה שהיא מתקשה למצוא את עצמה בקליקה של ה"אמנים". "לא היה אז 'שיח מזרחי', והרגשתי שם כמו נטע זר. התחלתי ללמוד בחוג לריקודי בטן, ושם, עם המוסיקה הערבית, הרגשתי בבית. זה התחיל כתחביב, לא התכוונתי שזה יהפוך למקצוע".

היא למדה אצל מירי אלון, מחלוצות המחול האוריינטלי בישראל, ואצל ירדנה כהן, מחלוצות התרפיה באמצעות מחול, והחליטה שתפקידה בעולם הוא לחבר בין העולמות. 

הסטודיו של דהן-ברנע שוכן במבנה אבן. למקלט שממול ניתן להגיע במהירות. "פעם הייתי עושה חוגים קבוצתיים, עכשיו זה 'מי שמגיעה'. קבוצות קטנות של 3-4 נשים והמון ביטולים. כרגע יש יותר מפגשים פרטניים עם נשים, חלקן הגדול מפונות, שנמצאות במצוקה נפשית ובאות לעבור תהליך אישי דרך הריקוד. אנחנו מתחילות בלשכב על הרצפה, להתחבר לאגן, לגוף".  

לדבריה, הסטודיו הוא מקום לבטא רגשות, להתאבל. "אני עובדת הרבה עם ארכיטיפים: לחבר אותן לארכיטיפ הלוחמת. הרבה מהן מתפרקות. יש כאן הרבה בכי. אני גם קוראת להן בקלפים. יש לי תלמידה שעולה כל יום מטבריה לאביבים בשביל לאסוף ביצים. כבר ירו עליה טיל באחת הנסיעות, למזלנו פספסו. בדרך חזרה היא עושה סיבוב ועוברת כאן לרקוד, נטענת, חוזרת למלון בטבריה עם כוחות. החיים שם לא פשוטים, אלימים. צריך כוח". 

מבחינת הכנסה המצב קשה. "הקבוצות הקטנות הללו לא ממש מכניסות לי כסף, אבל זה מסייע לבריאות הנפשית שלי, מרים את התדר. לראות אנשים שהולכים כל היום שפופים אבל שעתיים ביום הם שמחים והגוף שלהם רוקד, זה משנה את כל התמונה. גם עבורי.   

בחודשים האחרונים היא מארגנת ערבי נשים ברחבי הארץ. "עשיתי ערב בירושלים, למשל, אבל הכל תלוי על בלימה. אומרים לך ש'סוגרים איתך, אבל יכול להיות שיתבטל ברגע האחרון'. היו גם אירועים שבאמת בוטלו. לא פשוט להביא שמחה בתקופה הזו". כלכלית, היא מבהירה, העסק של הריקוד לא מחזיק בתקופה הזו, ומוסיפה: "הכל קרס".  

הממשלה לדבריה, לא בתמונה. "הבוקר קיבלתי הודעה שיש איזה מענק, אבל עסקים קטנים לרוב לא באמת עומדים בקריטריונים. עבדתי השנה גם כמורה לספרות בגשר הזיו, וגם שם פינו את בית הספר חמש פעמים, כל פעם עברנו למבנה אחר. הזוי. זו חוויה ממש קשה לתלמידים: יוצאים כל בוקר מטבריה, מהמלון שבו כל המשפחה גרה באותו חדר, מגיעים בהסעות לקריות".  

"יש עכשיו ירידה בריקוד ובשמחות, אבל אנשים בכל זאת מחפשים תקווה"

מה שעוזר לה להחזיק את הראש מעל המים מבחינה כלכלית הוא תחום חדש ומפתיע שהתחילה לעסוק בו כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה. "התחלתי לעשות תקשור עם נפטרים, והיום רוב ההכנסות שלי מגיעות מזה", היא משתפת. "זה נקרא Evidentional Mediumship – תקשור מבוסס ראיות. אני יושבת מול בן אדם ומתווכת בינו לבין הרוח של הנפטר. אומרת לו דברים שרק שניהם יודעים. זה דבר מטורף. לא דבר שלמדתי. זה פשוט קרה לי ופיתחתי את זה בקבוצות בחו"ל בשנה האחרונה.

"בתחילת המלחמה הם מאוד תמכו בי. התלמידים שלי בחו"ל אומרים שחשוב להם לשמוע ממני מה קורה פה באמת, כי אין להם מושג. פעם אחת באמצע תקשור עם אבא של מישהו באנגליה, אמרתי לו שאני צריכה לרוץ רגע למקלט כי יש בום חזק". במקביל, התחילה גם ללמד תקשור, בעיקר בזום.  

"יש עכשיו ירידה בריקוד ובשמחות, אבל אנשים בכל זאת מחפשים תקווה, משמעות, תכלית. ככה נוצרה לי קהילת התקשור. יש אמיצות שבאות אליי, אבל אני מפחדת עליהן. יש לי תלמידה שכטב"ם פוצץ לה את האוטו בערב אל-עראמשה, ועוד אחת שקפצה מהאוטו ברגע האחרון לפני שכטב"ם התפוצץ עליו בכברי".  

"אני מרגישה שאני חיה את הטירוף הזה ולא הגיוני שיש אנשים שלא יודעים, לא מבינים. אנשים שומעים על לילה שבו היה 'גשם של נפילות' ודואגים, אבל הם לא בהכרח מבינים שיש פה, גם עכשיו, חיים. שואלים אותי: איך אפשר לחגוג? לעשות מסיבת רווקות? לרקוד למוזיקה ערבית? עובדה שאפשר". 

"אני מחזירה את הלהיטים ממצרים לאט לאט"

בשבועות הראשונים של המלחמה, הבנות שרוקדות בסטודיו ביקשו לא לשמוע מוזיקה של גברים ערבים, היא מספרת. "זה היה קשה להן. אז הכנתי פלייליסט מיוחד עם הרבה מוזיקת עולם, כדי לנקות מטריגרים. אני מחזירה את הלהיטים ממצרים לאט לאט, כי בסוף זו מוזיקה שמרימה אותנו. זו אולי אותה השאלה שאנשים שואלים עכשיו על פינק פלויד: מה בין האמנות לאמן".  

בימים אלה היא מרגישה שהיא בשליחות של העולם שמעבר, וגם של הריקוד: "להרים את התדר ולחזק את העורף. הייתי רוצה שגופים מוסדיים, מפעלים, עסקים וארגונים, יסתכלו על הצפון, יתארגנו ויתגייסו להרים את העסקים כאן. שיזמינו מאיתנו סדנאות ויקנו מאיתנו מוצרים. שיזמינו אותנו ויעזרו לנו להישאר על הרגליים". 

ניתן ליצור קשר עם דהן-ברנע בטלפון 050-2294994 ובדוא"ל  einavdance@gmail.com