חוקר התקשורת רוג'ר סילברסטון כתב פעם שלאמצעי התקשורת חלק מרכזי ביצירת 'המרקם היסודי של החיים". הם שמביאים את ה'חדשות' אל פתח הבית, מתווכים בין העולם הגדול שבחוץ למרחב הביתי והאינטימי.
כך הכ"ט בנובמבר היה משדר רדיו; הפלת חומת ברלין – שידור חי בטלוויזיה; והאביב הערבי – ציוצים בטוויטר. אולי זו קביעה מוקדמת, אבל ייתכן שמלחמת חרבות ברזל היא מלחמת הטלגרם הראשונה של ישראל. יש להדגיש: הדומיננטיות המוחלטת בתיווך היא של אולפני החדשות. גם הרשתות החברתיות הוותיקות עדיין משפיעות הרבה יותר על מבוגרים, וטיק-טוק על צעירים. הטלגרם אינו הגדול, הפופולרי והמשפיע ביותר. אבל המשקל הסגולי שלו בתוך השיח הציבורי גדול מהנתונים היבשים.
1. העולם השטוח
הממשק הכללי של רשת טלגרם דומה לווטסאפ, אבל ישנם כמה הבדלים משמעותיים: הצנזורה והפיקוח בטלגרם חלשים, מה שהפך אותה לחביבה על ארגוני פשע וסוחרי סמים. סרטונים שפייסבוק מוחקת תוך דקות, מסתובבים באופן חופשי בטלגרם. בנוסף, הערוצים הציבוריים פרושים בפני המשתמש – ניתן להגיע אליהם באמצעות חיפוש או קישור.
מבנה זה מאפשר לכל אדם עם קצת אוריינטציה טכנולוגית ומוטיבציה לשוטט לא רק בערוץ של עמית סגל או דובר צה"ל, אלא גם בערוצים של חיזבאללה, משמרות המהפכה או חמאס. הודעות האויב מגיעות לא רק דרך מקורותיו המסועפים של אהוד יערי, אלא בדיברור ישיר בתיווך גוגל טרנסלייט. ההבדל הוא לא רק במהירות שכפול המידע (ע"ע 'רץ בווטסאפ') ברשת אלא באופן 'יצירת' המידע. לחיים הציבורים נוסף מרחב וירטואלי נטול מחיצות ומעצורים.
רוב האנשים לא מעוניינים ובעיקר לא פנויים לצרוך את זרם המידע הזה. ובכל זאת, הוא מחלחל למחזור הדם של ישראל. כך למשל, סרטוני הזוועות שמפרסם חמאס מגיעים באופן ישיר ובלתי מתווך לישראל ללא שום מאמץ, ואיתם הסכנה לפוסט-טראומה למי שיצפה בהם. ההחלטה איזה סרטונים ראוי שישודרו עברה מעורכי כלי התקשורת למשתמשי הקצה.
אבל ההשפעה של מרחב המידע הווירטואלי החדש והבלתי מפוקח שנוצר היא עמוקה יותר. הוא מייצר לציבור הישראלי דרך חדשה להסתכל על אויביו, וגם על עצמו.
2. מה שצה"ל עושה
עד לאחרונה שטח המלחמה היה קופסה שחורה. לא רק האדם הפשוט, אלא גם כלי התקשורת נסמכים באופן כמעט בלעדי על התיווך של דובר צה"ל כדי לדעת מה קורה שם. אבל המונופול על תיווך המלחמה עובר כירסום מלמעלה – דרך צילומי הלווין הנגישים לציבור, ומלמטה – דרך אינספור הדיווחים המציפים את הרשתות. בדרך נוצר מעמד חדש של יצרני ידע: האוסינטים – מנתחי מקורות המודיעין הגלוי.
זה לא תחום חדש, אבל הוא עלה מדרגה סביב מלחמת רוסיה אוקראינה, שפרצה ב-2022. אלפי ערוצי טלגרם מזרימים מידע מהחזית, לווינים מסחריים מצלמים את אזורי הקרבות תדיר, וסביבם התפתחה תעשיית ידע ענקית של מנתחי מודיעין גלוי. הם סורקים תמונות ומבצעים 'גיאו לוקציה', בוחנים שינויים בצילומי לווין, מנתחים סרטוני וידאו, ובוחנים ציוצים ופוסטים של חיילים ואזרחים בשטח. הם מייצרים תמונת מצב של שדה הקרב, מנתחים את מצב החימוש, בוחנים את סדרי הכוחות ומפרשים את הטקטיקות של הצדדים.
בישראל האוסינט מצומצם יותר. קשה להשוות את המלחמה היבשתית הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה במאבק בארגון טרור בתא שטח מצומצם. ובכל זאת, משהו השתנה. במלחמת לבנון השנייה ערפל הקרב היה סמיך הרבה יותר. רק בדיעבד התברר לציבור איך נראו הקרבות, ולתמונות הניצחון שסיפק צה"ל היה משך חיים ארוך הרבה יותר. במלחמת חרבות ברזל תמונת הקרב נוכחת הרבה יותר.
כך, נוזפים אוסינטים חובבים בצה"ל שעשה "חצי עבודה" במחנה פליטים במרכז הרצועה על בסיס צילומי לווין; מעריכים לאיזה רחוב הגיעו כוחות צה"ל לפי תמונות של פלסטינים; מעדכנים מפות התקדמות של הכוחות; ומבקרים את אי הכניסה לדיר אל-בלאח. הם עוקבים אחרי שיקום הנמל בחודידה ואחרי תמונות של שיירות נשק בגבול סוריה. לעיתים הם גם סותרים מידע שצה"ל מפרסם.
ההתבוננות המתמדת בפעילות צה"ל ברזולוציה כזאת הופך את השיח הציבורי למשוקע בתוך המלחמה. כל מהלכי צה"ל, גם הטקטיים והקטנים ביותר, זוכים לציון, ולעיתים גם לסיווג פוליטי. אפשר לראות בזה מהלך של דמוקרטיזציה מבורכת של ידע שהיה ספון בצמרת צה"ל. או לחילופין, פלישה של ההמון לתחום שדורש מומחיות, ושרב הנסתר בו על הגלוי.
3. מה חושב האויב
הצורך לדעת מה חושבים הערבים (והטורקים והאיראנים) שמסביב הפך לקיומי בחודשים האחרונים. לצד התפקיד המיתולוגי 'כתבנו לענייני ערבים' צמחה בחודשים האלה הפופולריות של מזרחני הטלגרם – מגוון של קבוצות וערוצים שמנסים להנגיש לציבור הישראלי את הפיד הערבי \ מוסלמי. רוב הפיד שלהם מבוסס על מידע גלוי בכלי תקשורת ורשתות חברתיות ערביות, בשילוב הסברים, רקע ופרשנויות תרבותיים וחברתיים.
אחת הסיבות להצלחתם (כמו גם לביקוש הגובר ללימודי ערבית) היא שבשבעה באוקטובר התברר כמה מעט מבינים הישראלים את הים הערבי שמסביבם. החלטת חיל המודיעין לסגור את יחידת 'חצב', שאספה מודיעין גלוי מהתקשורת הערבית, היא עוד ביטוי לתפיסה שאפשר להיות חלק מהמזרח התיכון בלי להבין אותו, אולי מקסימום 'לנטר' אותו. כעת, לישראלים יש יותר יכולת לדעת איך רואה הצד השני את המלחמה.
אבל להיחשפות לזרם המידע הזה יש גם בעיות. הראשונה והפשוטה יותר היא האשליה שהמידע, שבסופו של יום נאסף באופן אנקדוטלי וסובייקטיבי, מאפשר הבנה מלאה ונטולת הטיות של המציאות המורכבת. מזרחני הטלגרם הם אנשים בעלי עמדה, שמודע או שלא במודע פועלים מתוך נקודת ראייה ספציפית על המציאות. הם חשופים לכלי תקשורת ספציפיים – ובעיקר להרבה תעמולה. הם אינם מבצעים את העבודה האיכותית של מפגש בלתי אמצעית עם הצד השני, אלא חשופים לתיבת תהודה מסוימת.
הבעיה המורכבת ביותר היא האפקט החוזר: כשמתעסקים באופן תדיר בשאלה 'איך רואים אותנו בחוץ', הישראלים עלולים להפנים את נקודת מבטם של אויביהם. כך מרבים לפרסם את האופן בו רואים ערוצי האויב את המחלוקות, את הביקורת הפנימית על צה"ל ועל המלחמה. מסקנה בלתי נמנעת היא שאולי הדמוקרטיה שלנו היא מעמסה במזרח התיכון.
ישראל שגשגה במזרח התיכון בין היתר בגלל שלא נטמעה במרחב באופן מלא. הדמוקרטיה הישראלית, גם אם היא מספקת לאויב חומר תעמולה, היא מקור עוצמתה. במובן עמוק יותר, המבט מבחוץ עלול להחליף את זה שמבפנים. מי שבוחן את עצמו דרך אמות המידה של אויביו, עלול להידמות להם בסופו של דבר.
