היום הראשון בשנת הלימודים היה תמיד מרגש עבורי. אני זוכר את הציפייה לשנה החדשה בבית הספר היסודי ואיתה ההתרגשות מהחברים החדשים שאפגוש והמקצועות שאלמד. זכורים לי שיעורי החשבון, הספרות, התנ"ך והאזרחות. כמובן, שזכורים לי היטב גם שיעורי הספורט, שבהם המורה לחינוך גופני, העייף והשחוק, היה זורק לעברנו כדור ואומר: "לכו לשחק". פה פחות או יותר זה הסתיים.
בתיכון זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. מכיוון שלמדתי במגמת חינוך גופני, הספורט המעשי והעיוני, תפסו חלק משמעותי וחשוב במערכת השעות השבועית שלי. ובכל זאת, אני לא זוכר שבשום שלב, לא ביסודי ולא בתיכון, מישהו במערכת החינוך חיבר בין הספורט לבין הערכים שהוא מייצג. אז אנצל את המשחקים הפראלימפיים בפריז כדי לתת כמה דוגמאות לערכים שתלמידי ישראל יכולים ללמוד מהספורטאים הישראלים שלנו בפריז:
ברכו את השונות – מערכות גדולות נוטות לעודד אנשים להיות דומים. באמצעות חוקים, תקנות, נורמות וערכים משותפים, בתי הספר מוודאים, שהתלמידים ינהגו בהתאם להוראות: מאורך המכנסיים ועד צבע השיער. זה הגיוני לדרוש משמעת בבתי הספר אבל אפשר גם לעודד שונות. בדיוק כמו פסטיבל השונות של המשחקים הפראלימפיים.
כשצופים בתחרויות של המשחקים הפראלימפיים השונות היא המרכז: קטועי יד, קטועי רגל, לקויות ראייה, נפגעי עמוד שדרה, שיתוק מוחין ומאותגרי גובה. כוח העל של הספורטאים האלה היא השונות. הם מבליטים את החוזקות שלהם ומתגברים על החולשות: מחוסרי רגליים מאופיינים בחלק גוף עליון חזק מאוד. קופץ לרוחק עיוור ינצל את חוש השמיעה שלו כדי לזנק מהמקום הנכון. והכי חשוב, המשחקים הפראלימפיים מנרמלים את השונות הזאת. הם הופכים את השונות ליתרון ועוצמה.
אין קיצורי דרך להצלחה – השחיין מארק מליאר, התחיל לשחות בגיל חמש. בגיל עשר הוא כבר עבר להתאמן אצל מאמן נבחרת ישראל, יעקב ביננסון, ובגיל 13 הוא כבר היה חלק מנבחרת ישראל בשחייה. הוא מנהל אורח חיים מקצועני מהבוקר ועד הערב. שחייה היא לא התחביב שלו, היא המקצוע שלו והוא התאמן מאוד קשה כדי לזכות בשתי מדליות זהב ועוד אחת מארד במשחקים בטוקיו.
אסף יסעור, לוחם הטאקוונדו, שזכה במדליית זהב, איבד את שתי ידיו בהתחשמלות בגיל 12 וכשגילה את הטאקוונדו הוא העביר את מגוריו מאלוני אבא ברמת הגולן לרמלה כדי להתאמן אצל יחיעם שרעבי, מאמן נבחרת ישראל. הוא מתאמן פעמיים ביום עם ספורטאים לא פראלימפים כדי להשתפר. הוא גם השתתף באליפות ישראל ללוחמים לא פראלימפיים וסיים במקום השלישי.
אלה רק שתי דוגמאות אבל במשלחת הישראלית למשחקים הפראלימפיים בפריז יש 28 סיפורים על אנשים שהתאמנו מאוד קשה כדי להגשים את החלום שלהם. אין קיצורי דרך. אין דרך קלה להצליח. אי אפשר להשיג שום דבר משמעותי בלי לעבוד עליו קשה.
הכירו תודה – אחד הדברים הבולטים אצל הספורטאים הפראלימפיים הישראלים היא הכרת התודה למדינה ולאזרחיה. הדבר הראשון שמארק מליאר אמר אחרי שזכה במדליית הארד ב- 100 מטר גב היה: "אני רוצה להודות לכל החיילים ששומרים עלינו, בזכותם אנחנו יכולים להתאמן ולהגיע לכאן".
עמי דדאון, שזכה במדליית הזהב ב- 100 חופשי יום לפני כן אמר: "אני מקדיש את המדליה לכל עם ישראל היקר, לכל המשפחות שנפגעו מהמלחמה הזו, למשפחות החטופים, הפצועים והנופלים, לכל אחד שאוהב את הספורט הפראלימפי ומוכן להבין את החשיבות שלו גם בשיקום".
באחד הרגעים הגדולים בחייהם, כשאור הזרוקים מופנה אליהם הם בוחרים לחזק את האחרים. דווקא בתקופה שבה אנחנו נמצאים, של מלחמה והרוגים וחטופים ופצועים וכאב וטראומה, הספורטאים הפראלימפיים, שעברו קושי או שניים בחייהם, רוצים לחזק אותנו.
הביעו רגשות – עוצמות הרגש במשחקים הפראלימפיים הן יוצאות דופן. גם בספורט האולימפי ניכרת התרגשות גדולה אחרי הפסד או ניצחון אבל הספורטאים הפראלימפיים נותנים לרגש שלהם להתפוצץ בטבעיות ובכנות. המגבלה שהספורטאים הפראלימפיים מתמודדים איתה בשגרה ובספורט הפכו את הדרך שלהם למורכבת ומיוחדת מאוד ונראה שעוצמת הרגש היא בהתאם. כשעמי דדאון שר את ההמנון הישראלי הוא שואג אותו, כשדמעות זולגות מעיניו. בגאווה גדולה ומכל הלב.
עוד עצה אחת אחרונה למורים: ספרו את סיפורם של אסף יסעור, מורן סמואל, נדב לוי, עמי דדאון וכל אחד מהמשלחת הישראלית למשחקים הפראלימפיים בפריז. כל אחד מהם הוא סיפור השראה וסיפור גבורה. בכל אחד מהסיפורים האלה מסתתר גיבור על ואדם שראוי להיות הגיבור שלנו ושל הילדים שלנו. אני לא בטוח שהגיבורים האלה נמצאים בטיק טוק או באינסטגרם אבל בימים האלה הם נמצאים בטלוויזיה והם נמצאים בכותרות, אז תעניקו לילדים שלנו קצת מאבקת הקסמים של המשחקים הפראלימפיים והגיבורים הישראלים שלנו שם.
