בקיבוץ מנרה מגיבים לראשונה לפוסט שפרסם תושב תל-אביב בסוף השבוע האחרון ברשת החברתית X, בו סיפר כי פגש בחבר הקיבוץ שטען כי הוא "הושמד", ושחבריו לא מתכננים לשוב אליו.

אותו תושב תיאר שיחה בינו לבין חבר קיבוץ מנרה, שטען בפניו בנוסף, כי כיתת הכוננות של הקיבוץ התפרקה. בשרשרת ארוכה של תגובות לפרסום, רוב המגיבים, יש להניח בעצמם תושבי המרכז, סיפרו שגם להם יצא להיתקל בשנה האחרונה במפונה או שניים מהצפון, וכולם חזרו על אותן שתי טענות – היישובים שלהם נהרסו, ורבים לא יחזרו. 

יוחאי וולפין. "אופטימי" (צילום: אלבום פרטי)

"הודעות מהסוג הזה חוזרות על עצמן פעם בכמה זמן, אבל מסיבה מסוימת ההודעה הזו עוררה תהודה שאי אפשר היה להתעלם ממנה", אומר ל'דבר' יוחאי וולפין, מנהל הקהילה של קיבוץ מנרה.

אחרי התייעצות עם החברים, הוא הבין לדבריו שהקיבוץ חייב להוציא התייחסות ברורה – הקיבוץ חבול, אך עומד, כיתת הכוננות ממשיכה להגן עליו, והקהילה מתכנסת בלוח זמנים מסודר מזה חודשים כדי לייצר ביטחונות להווה ולהבין מה תמונת העתיד האפשרית, ובין היתר מתגבש בימים אלה גיוס המונים עבור השיקום לקראת החזרה, לכשתבוא.

בהודעה שיצאה מטעם הקיבוץ לתקשורת נכתב, בין היתר: "הידיעה על התפרקות כיתת הכוננות וחוסר היכולת לחזרה היא פייק מוחלט, והציבור נדרש לפעול באחריות תקשורתית במציאות המורכבת שבה הקיבוץ נמצא". 

"גם כשהמצב נהיה קשר יותר, הקהילה שלנו עומדת ומתחזקת", מצהיר וולפין.

סיקור המצב בצפון כפי שהוא, לא פורץ את המחסום התקשורתי, אך כאשר הדבר כן מתרחש, התמונות היחידות שעולות הן של ההרס והחורבן. בנוסף, ישנם דיונים בלתי פוסקים בשאלה האם אפשר יהיה בכלל לפתוח את שנת הלימודים, וישנם המחזות של ערים ויישובים נטושים. על רקע הדברים, הודעות מהסוג הזה אינן דבר נדיר, אך בתוך הקיבוץ הפוסט התקבל בקושי רב. "זה גם ככה קשה כשהבית שלך נהרס ואתה מפונה, ועכשיו לשמוע כאלה דברים ועוד בפרסום ציבורי?", אומר וולפין.

לדבריו, הטקסט הדרמטי באותו פוסט, שניכר שהגיע מתוך כאב לב ודאגה גדולה, היה רצוף אי-דיוקים עובדתיים. וולפין מבקש להדגיש: הקיבוץ לא התפרק – לא פיזית ולא מבחינת המערכות החברתיות, ולמרות הפגיעה הפיזית הקשה הוא בטח לא הושמד. אופן החזרה אליו נבחן במעגלים רבים: האישי-משפחתי, הקיבוצי, מצד המועצה האזורית, שחצי מיישוביה פונו, ולנוכח סוגיית החיים בכל הצפון המפונה.

אין היום שום ודאות אם המלחמה עוד תחמיר, ומתי ואיך בכלל אפשר יהיה לחזור. תאריך החזרה לא ידוע, ותושבי הצפון, ובעיקר ההנהגות שלהם, לא מקבלים את הכלים הנדרשים, התקציביים והביטחוניים, כדי להתמודד עם הסיטואציה – וכנגזרת מכך, האמון קורס. 

"אני מאמין שהקהילה תחזור כשיהיה ביטחון"

הפוסט זכה למאות שיתופים ותגובות, שחלקם הגיעו עד לכנסת. שם, פוליטיקאים מימין ומשמאל התייחסו לדברים כדי להאשים את הצד השני במצב. "שוב עושים סיבוב על הגב שלנו", אומר וולפין. 

בקיבוץ התלבטו אם בכלל להגיב להודעה, אבל בסופו של דבר התקבלה החלטה להגיב, במיוחד כדי לשמור על חברי הקיבוץ, אבל גם כדי לשדר תמונה אמינה יותר של המציאות בשטח לשאר המדינה.

"כיתת הכוננות שלנו, תחת התקפות יומיומיות, שומרת על הבית שלנו כבר 11 חודשים. אתה יודע מה זה בשביל חבר שם לקרוא פתאום ברשת שהם התפרקו?", אומר וולפין. "הם במילואים כל כך הרבה זמן ועושים עבודה כל כך טובה וקשה – אנחנו מצדיעים להם".

הפגיעה בקיבוץ אכן קשה: 75% ממבני הקיבוץ נפגעו בשנה האחרונה. פגיעות קשות נרשמו גם בתשתיות המים, התקשורת, החשמל והביוב, והרשויות מתקשות מאוד לטפל בהן תחת אש. זאת בנוסף למשבר הגדול ביותר – 280 חברי הקיבוץ שמפוזרים בכל הארץ.

לדעת וולפין, את הפוסט צריך לקרוא גם על רקע נקודת הזמן הנוכחית של המלחמה. מצד אחד, השחיקה הציבורית הכללית מלעסוק בה, ומצד שני המציאות המייאשת של חברי הקיבוץ עצמם. 

"ככל שהזמן עובר התודעה הציבורית נשחקת. המלחמה מלווה אותנו בשגרה נוראית ואנחנו הפכנו קהים", אומר וולפין, שמזהה בקיצוניות הניסוח והתגובות סימן אפשרי לקהות הזו. מצד שני, היא מצביעה גם על ייאוש תוך-קהילתי. "זו מציאות של מישהו מהקהילה, אולי מספר אנשים, שחושבים ככה ומרגישים ככה – וזה גם קשה. זה אדם שטיל נ"ט הרס לו את הבית, ופיזית ואישית אין לו לאן לחזור. בהתחלה היה בי רק כעס על הפוסט, אבל אחרי זה הבנתי שמדובר פה בתחושות אותנטיות שאסור להתעלם מהן. 

"אני אופטימי. אני מאמין שהקהילה תחזור כשיהיה ביטחון, ואנחנו עובדים בשיקום הזה כבר היום", אומר וולפין, ומבהיר שגם היום, בין עשרות המוקדים בהם מפוזרים חברי הקיבוץ, ובראשם קיבוץ גדות שקלט חלק נכבד מחברי הקיבוץ – ילדי הקיבוץ שמפונים אליו חזרו ללמוד היום (ראשון) בבית הספר באיילת השחר – המאמץ הבין-דורי לשימור רשתות התקשורת נמשך, סימן לרצון הגרעיני לחזור לחיות במנרה כקהילה.

"בכזה פיזור קשה להמשיך להחזיק את הנרטיב הקהילתי ותחושת הביחד, לכן זה לא מובן מאליו שאנחנו מצליחים למצוא אחד את השני גם היום", מסכם וולפין. "אני מקווה שנצליח בכך גם בחודשים קדימה".