בארה"ב עובדים על מתווה חדש לעסקת חטופים, שיהיה "הצעה אחרונה" שאינה פתוחה למשא ומתן, כך פורסם השבוע בוושינגטון פוסט. אם אחד הצדדים ידחה אותה, ארה"ב תרחיק את עצמה ממהלכי התיווך. כשמצרפים לפרסום הזה את התשובה של הנשיא ג'ו ביידן לשאלת כתב רויטרס, שלפיה הנשיא לא חושב שראש הממשלה בנימין נתניהו עושה מספיק כדי לקדם עסקה, מתגלה תפנית לא קטנה בעמדה האמריקאית באחת הסוגיות החשובות ביותר במלחמה.
הרציונל מאחורי התפנית הזו הוא, כמו תמיד, שילוב של שיקולים אסטרטגיים ופוליטיים: אסטרטגיים, כי הממשל הגיע למסקנה ששני הצדדים מעדיפים את המשך הלחימה על פני הוויתורים הכרוכים בעסקה. המצב שבו ביידן מושקע כל כך פוליטית ואישית בהשבת החטופים יצר סיטואציה שבה, לכאורה, "הפרה רוצה להניק יותר ממה שהעגלים רוצים לינוק". ספק גדול אם לממשל יש כלים נוספים ללחוץ על מי מהצדדים. הפעלת לחץ על קטאר, למשל, נתפסת כמנוף חזק על חמאס. הותרת מרחב פעולה רב יותר לישראל להפעיל כוח ברצועה אולי יכולה להגביר את הלחץ העקיף על חמאס, אך יהיו לה מחירים פוליטיים בבית, כפי שנראה בתגובה הציבורית להגבלת משלוח נשק במאי.
ביידן רוצה לקדם עסקה גם משיקולים פוליטיים, כי הבחירות הולכות ומתקרבות ועסקה אין – מה שגורם לממשל להיראות חלש. האמירות החוזרות ונשנות של ביידן ואנשיו שלפיהן הצדדים "קרובים לעסקה", גם אחרי הרצח המזעזע של ששת החטופים, מתחילות להישמע מנותקות מהמציאות. לוח הזמנים הפוליטי הולך ודוחק, שואב משאבים מהנשיא ומסגניתו, והשחקניות בזירה מתייחסות לביידן כאל ברווז צולע.
זה לא אומר שהחטופים יפסיקו להעסיק את הממשל, במיוחד לאחר שביידן עצמו השקיע הון פוליטי רב בסוגייה, ושילם עליה בנתוני תמיכה. זה אומר אולי שבממשל ייקחו צעד אחורה וייתנו את ההובלה לשחקניות האחרות – ישראל, בתורה, תצטרך להחליט על כיוון פעולה ולמצוא דרך לרתום את ארה"ב.
התשובה של ביידן שלפיה ראש הממשלה נתניהו "לא עושה מספיק" להשבת החטופים שוברת את הקו העקבי של הממשל, שהשתדל מאוד להקפיד בכבודו של נתניהו בסוגייה. פעם אחר פעם בכירי הממשל, משר החוץ אנתוני בלינקן ומטה, הקפידו להבהיר שחמאס ורק חמאס הוא המכשיל את העסקה.
ייתכן שבבית הלבן הגיעו למסקנה שהפעלת לחץ ציבורי על נתניהו תדחוק בו להתגמש בסוגיות כמו ציר פילדלפי או שחרור אסירים. אולי הם מקווים שסימונו כאחראי (חלקית, כמובן – ההודעות של ביידן והאריס מטילות את מלוא האשמה ברצח החטופים ובפשעי המלחמה האחרים על חמאס) יסייע לתדלק את המחאה הציבורית בנושא. אולי זו סתם דרך "לשחרר קיטור" ולאותת לבייס שביידן לא מוכן להיות הכלב שהזנב הישראלי מכשכש בו.
ובשוליים, יש להזכיר את האמירות של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. המועמד הרפובליקני לנשיאות הגיב לשחרור גופות החטופים בהודעה ברשת Truth שבבעלותו וכתב כי ביידן והאריס אחראים לאובדן חיי החטופים, תקף אותם על היעדר מנהיגות וחזר על אמירותיו כי "7 באוקטובר לא היה קורה אם אני הייתי נשיא". מהר מאוד הוא או מי מאנשיו הבינו שהודעה כזו, ללא שמץ של אמפתיה או הבעת צער גורמת לנשיא לשעבר להיראות רע מאוד, והוא מיהר לתקן בציוץ ברשת X (טוויטר לשעבר). הנוסח היה מעט רך יותר, אך עדיין התמקד בהטלת האחריות על ביידן והאריס.
ההנחה הרווחת היא שטראמפ צפוי לקשור פחות את ידיה של ישראל במלחמה בעזה, אם וכאשר ייבחר, אבל אם לשפוט לפי הציוץ הנ"ל, והעובדה שהנשיא ה-45 ממעט להתייחס לסוגייה (למרות הפוטנציאל הפוליטי שבניגוח יריבתו), ממשל טראמפ פוטנציאלי צפוי להיות הרבה פחות מחויב לשחרור החטופים.
