הכביש השחור מתפתל בין גבעות הטרשים. שממה מלוא העין, מאחור ערד נעלמת בין הגבעות. כעבור עשר דקות מופיעים עצי הדקל של כפר הנוקדים. כעבור 500 מטרים נוספים, לאחר פנייה לשביל שעינו של זר לא תזהה, מתגלים מבני פח, ביניהם עצי פרי הנאבקים לחיות בחום המדבר. עודאי כורשאן, צעיר בן 28, בחיוך מאיר עיניים מסמן כי זה המקום. אל-בקיעה, כפר לא-מוכר המשתרע בבקעת קנאים, מונה 500 אנשים העומדים כל יום בסכנת פינוי והריסת בתיהם.

"זו בקעת הקנאים, בערבית בקיעה. אבא שלי, סבא שלי וסבא רבא שלי קראו כך למקום", מסביר כורשאן בעודו מוזג תה. "מהרי ערד עד הר קנאים, עד נחל צאלים ועד נחל ממדון (נחל יעלים) זה הטווח. בערך 7 ק"מ על 4 ק"מ. זו הבקעה השנייה במדבר יהודה. הראשונה נמצאת ליד נבי מוסא".

השקט העוטף וגבעות הטרשים המשתרעות סביב מעניקים לרגע תחושת חירות והתחלה חדשה. אך סיפורו של כורשאן על החיים בכפר לא-מוכר סותר תחושה זו. "כשאתה גדל כאן, כילד בגיל 4-6, אתה שומע כל הזמן, 'תיזהר שלא יהרסו. אל תבנה, אל תעשה'. אתה לא יכול להתפתח בתור בן אדם, לא יכול לגדול בסביבה כשכל הזמן אסור לך. אתה מרגיש כאילו זה לא שלך, שאתה צריך לצאת, להתקפל, צריך להרוס.

"אבל גם אבא שלי נולד כאן. סבא שלי מצד אימא ז"ל נולד במקום שהיום נמצא בו כפר הנוקדים. היו שם 15-10 אוהלים לפני קום המדינה. סבא רבא שלי קבור בנחל צאלים.

כפר הנוקדים. "סבא שלי נולד במקום שהיום נמצא בו הכפר" (צילום: יניב שרון)

"סבתא שלי סיפרה לי שראתה בילדותה את הצבא הבריטי בא לחפש אנשים. גם הם רצו לגלח את המקום. הם לקחו לסבא רבא שלי את העזים ואת הגמלים, בערך 960 ראש. הבריטים לקחו אותם עד אלמוג ושלחו אותם לירדן. סבא רבא שלי פנה לחמאד אבו-רביע שגר ליד תל ערד. הוא נחשב האיש החזק באזור. סבא רבא סיפר לאבו-רביע שלקחו לו את העדר ושרפו את האוהל. זה היה ליד בריכת צפירה, השרידים עדיין שם. שרפו את האוהלים שלוש פעמים. אבו-רביע דאג להחזיר את כל העזים מירדן. כל פעם שהבריטים הגיעו, סבא רבא היה מתחבא עם העדר ולא חוזר הביתה.

"המקור שלי הוא משבט ג'האלין. הם גרים צפונה מכאן, ממזרח לירושלים. אדמות הג'האלין הן עד נחל משמר וים המלח. משפחת חמאיסה גרו בכורנוב (נחל ממשית). הבריטים רדפו אותם שיעברו לכיוון ירדן והם הגיעו לפה. גם אותנו, את הג'האלין, הבריחו לירדן. עם קום המדינה הכול נעצר. הצבא הבריטי יצא והגיע הצבא הישראלי. מי שברח מכורנוב הגיע לפה, וחלק גדול ממי שהיה פה כבר ברח. רק סבא רבא שלי שהתחבא נשאר פה. הוא עזר למי שהגיע לפה. צה"ל רצה להשאיר אותו. בגלל זה יש לי אזרחות ישראלית.

"צה"ל אמר להם 'מי שפה, שיישאר פה וישמור על הגבול עם ירדן'. סבתא שלי קיבלה תעודת זהות. נציגי המדינה הגיעו עם חמאד אבו-רביע והחליטו לעשות כאן נקודת מים. בשנות ה-90 העבירו אותה לכפר הנוקדים. הם שמו פה נקודת מים בחינם. נציג ממשלה אמר לסבא, עלי כורשאן, 'בוא נוציא תעודת זהות. נרשום אותך על שם חמאד אבו-רביע. מאז אני בשבט אבו רביע'.

"סבתא מצד אבא סיפרה לי שכאשר רצו להקים פה שמורת טבע, הם ירו בראשם של שלושת הגמלים היפים ביותר של סבא. כשאלה הסיפורים, אתה מבין שכל חייך נרדפת. אני מכיר פה את כל האבנים. אני נושם את האדמה הזו".

"מורידים את כל התרבות הבדואית ושמים אותנו במכולה"

מדינת ישראל מציעה לתושבי בקיעה, כמו לתושבי אום אלבדון שנמצאת מעבר לרכס, לעבור למרעית, יישוב בעל אופי עירוני המיועד לתושבי הכפרים הלא-מוכרים באזור. "הם הגיעו לפני שלוש שנים וחילקו צווי פינוי וצווי הריסה לכולם", מספר כורשאן. "אנו הצענו לרשות הבדואים להתכנס ליישוב כאן. כל תושבי הבקעה ישבו יחד עם ארגון 'עדאלה' ועם מתכננת ערים. היא תכננה מושב חקלאי שמותאם לצרכים שלנו ולתנאים של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). כל אחד קיבל חלקה וכולנו הסכמנו על התוכנית. כשהגשנו אותה לרשות הבדואים, אמרו 'זה גדול מדי', אז צמצמנו את השטח. הם אמרו 'בינתיים נדחה'. התחיל משא ומתן, ובסוף הם אמרו שאנחנו חייבים לעבור למרעית".

מדוע לא לעבור למרעית?
"רוצים להעביר את כל הפזורה למרעית. המקום הזה לא עונה על שום צורך שלנו. אומנם יש כביש גישה, תשתית ובית, אבל זהו, אי אפשר לקחת לשם אפילו עז. הם לוקחים אותנו, מורידים את כל התרבות הבדואית ושמים אותנו במכולה. יש שם אנשים שאומרים 'זה אדמות שלנו, אתם לא נכנסים'.

"אני לא יכול להכניס אורח זר הביתה כשאישתי נמצאת. כאן יש 'שיג', זה מקום לאירוח. אם יש אורחות הן יושבות בבית, בסלון. ביישוב עירוני אין 'שיג'. שום דבר לא תואם את התרבות הבדואית. פה אני רואה מי מגיע, אני יוצא ומדבר איתו. בעיר מחוץ לדלת אין לך מילה. אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואתה לא יכול לדבר איתו. כאן אם מישהו עושה בלאגן, אני מגרש אותו.

אל-בקיעה. "אפשר להתאים את היישוב לצרכים ולמסורת" (צילום: יניב שרון)

"זה מה שקורה ברהט. זה מתחיל מבעיה קטנה, מישהו מדבר לא יפה, חונה לא טוב, ובלילות שומעים יריות. אף אחד לא סובל את רהט. שאלתי אנשים בני גילי וזקנים שאומרים שהטעות היחידה שלהם היא שהם נכנסו מקצה רהט לתוך רהט כדי להיות מוסדרים. אם זה לא מותאם לצרכים, זו התוצאה.

"אפשר להתאים את היישוב לצרכים ולמסורת. כשיהיה לי ילד אני רוצה ללמד אותו לרכוב על גמל, להדליק מדורה ולחלוב עז. אני רוצה ללמד אות איך מארחים בשיג. זה יכול לעבוד ביישוב מותאם".

אתה מהנדס בניין וחשוף לעולם המודרני. האם ניתן לשלב בין שימור המסורת לעולם המודרני, בין אורח החיים הבדואי ליתרונות של העיר?
"זה יהיה קשה ליצור יישוב מותאם ומודרני, אבל זה אפשרי. כאן זה לא יישוב, זו האפשרות היחידה שנותרה לנו. ביישוב מותאם נוכל לחיות אחרת. בעיר אתה מוחק את התרבות הבדואית. אין חזרה אחורה. אני עובד בכפר הנוקדים. אנשים באים לראות איך הבדואים חיים, איך מתמודדים במדבר, איך לחפש מים במדבר, איך להכין אוכל ממה שיש במדבר. הם רוצים לדעת כי זה חי וקיים, כי זה מרתק. החלום שלהם שהילדים שלהם יידעו את זה. להיות במדבר לבד, להבין את עומק המדבר, שהמדבר יהיה בצד שלך ולא יהרוס אותך – זה ידע שכל אדם רוצה בו".

הפתרון שהמדינה מציעה מספק לך תשתית לחיים מודרניים ונוחים יותר.
"אני עדיין מעדיף את החיים כאן. המחיר של המעבר למרעית כבד מדי. לוחות סולאריים מספקים לנו חשמל, כולנו מסתדרים עם נקודת המים היחידה. התרבות הבדואית היא תרבות עתיקה. אפילו אברהם אבינו היה בדואי. היום איפה יש בדואים? יש בירדן ובערב הסעודית, שם עוזרים להם לשמור על התרבות ולטפח אותה. אם המדינה רוצה לשמור את המסורת הבדואית ועל כבוד האנשים, הפתרון הוא יישוב מותאם למסורת שמאפשר לאנשים להתאהב במקום הזה.

"רמ"י לא הסכימו על שום דבר, אלא רק על ההנחיה שנתנו. הם מחפשים כל הזמן תירוצים כדי להקשות, מוסיפים סעיף חדש. בבית משפט אמרו לנו, 'תפתרו את זה ביניכם', אבל אין עם מי לדבר. הזמן עובר ובכל רגע יכולים להרוס.

"כל הזמן אנחנו במתח. אין פיתוח. המקום כל הזמן מצולם מהאוויר. אתה מרגיש שאתה כל הזמן מוטרד, ואז שואלים, 'למה אתם לא מתגייסים?' אם לא מסתכלים עליי כאזרח, למה עליי לתרום? רוב הבדואים ב-7 באוקטובר התגייסו, עם כל הכאב. הכאב הזה נמצא אצל כל הבדואים, גם ברהט מי שאחראי זה הרשות לבדואים ולא העירייה. אתה מרגיש שיש גוף שרק עוקב אחריך כל החיים. עכשיו זה החמיר עוד יותר.

"זה לא רק היישובים, בתור בדואי קשה להתקבל לעבוד. אני מרגיש אזרח סוג ב'. את זה כבר קיבלנו. אבל בוא נתקדם, מה הלאה? יש לי חברים יהודים, שאני נהנה להיות איתם. אני מנהל בעבודה עובדים יהודים. אבל כשאני צריך משהו, כשאני רוצה להתפתח, כשאני מציע ודוחים אותי – אין לי עוד פתרונות".

למה דורשים שתעברו מקום?
"אני לא יודע. לא מתוכנן כאן כביש או מפעל. אין כאן שמורת טבע, היא מתחילה מעבר להר. המקום לא שייך לשום גוף. הם לא רוצים לפתח את האזור, המתחם הזה הוא לא לפיתוח, ובכל זאת הם רוצים שכולם יעברו. זה אומר שמה שהם רוצים זה לצמצם אותנו. 'אם לא עברת בטוב, תעבור בכוח', זה כל הסיפור.

"למרות זאת אנו רוצים לשרת ולהיות חלק מהמדינה, אבל המדינה לא מאפשרת לנו. הם רוצים לפנות פה הכול. כשיורדים מערד אין פה אף אחד. אם מישהו ייתקע כאן והוא לא מכיר את האזור, הוא ימות. אנשים מכאן חילצו מטיילים בנחל צאלים בשיטפונות, בלילות. יחידת החילוץ עמדה מלמעלה ואנשים מכאן יצאו לחלץ אנשים. כאן חיים את המדבר.

"אני לא רוצה תנאים יותר טובים. אני משלם מס הכנסה, 4,000-3,500 שקל. אני לא רוצה יותר. מצדי שיעזבו אותי בשקט. אני מוכן לעשות תשתיות שלי, ביוב שלי, כביש משלי. לא רוצה שום דבר מהמדינה, רק שתעזוב אותי בשקט. אם יתנו לנו פה לבנות, יהיו פה ארמונות וגנים. אבל אנחנו לא יכולים, כי כל הזמן מטרידים ורודפים אחרינו".

אז מה יהיה?
"אם יהרסו, נישאר פה. למרעית בשום אופן לא נעבור. מרעית זה כלוב תרנגולות. אתה לא מכיר את הסביבה. אנחנו שומעים מה קורה מאחורי ערד. זה קרוב. אם אתה הולך לשם, אתה נופל עם אנשים גרועים. אם בכוח יכניסו אנשים למרעית, זה יתפוצץ, וזה יהיה פיצוץ גדול".

כשיוצאים מהשיג של כורשאן, חום המדבר של שעת הצהריים עוטף והשקט מחריש אוזניים. "תקשיב לשקט. כשאני מגיע לכאן, אני נרגע. מי רוצה לעזוב? מי לא רוצה לראות שמיים טובים ויפים כל לילה?"

מנגד עדר כבשים מעולף מחום וכלב שמירה זוקף אוזניים בעניין. שלושה שלדגים לבני חזה פורחים מעץ פרי סמוך ומפירים את הדממה, נבלעים בתכלת העזה.

שטח מדברי סמוך לאל-בקיעה (צילום: יניב שרון)