"אנשים שנמצאים בתקופה קשה ושלא נראה שיש שום דבר באופק שהם רוצים לחכות לו – שיבחרו כל פעם עוד יום אחד לתת לחיים להפתיע אותם. כי גם כשאין שום דבר באופק ובניגוד לכל מה שיש בהגיון, החיים יכולים להפתיע לטובה", כך אומרת ל'דבר' ד"ר אירן שפיר, שתתחרה מחר (שישי) במשחקים הפראלימפיים בפריז, במקצה ה-200 מטר בחתירת קאנו בקלאס VL2 (דרגת נכות).

במקביל להיותה ספורטאית, היא רופאת משפחה במחוז דן פ"ת בכללית, המתמחה בימים אלו בפנימית ד' במרכז הרפואי 'מאיר' בכפר סבא. שפיר משלבת בין שני הקריירות, בעבודה קשה ובלתי נגמרת. "אני יוצאת מהבית מוקדם מאוד, לוקחת איתי תיק לעבודה ותיק לאימונים של חתירה וחדר כושר", היא מספרת. "אני חצי יום מתאמנת וחצי יום בעבודה. את החופשות שלי מהעבודה אני לוקחת כדי לנסוע לתחרויות. עכשיו לא נשארו לי חופשות, אז ביקשתי אישור חריג לחל"ת".

את הכרטיס למשחקים הפראלימפיים קיבלה שפיר ב-30 ביולי. יום אחרי ההודעה של הוועד הפראלימפי על המשלחת הסופית לפריז. את ההודעה המרגשת היא קיבלה כאשר הייתה באמצע העבודה בשעה שקיימה ביקור רופאים במחלקה, במרכז הרפואי 'מאיר' בכפר סבא.

חותרת הקאנו הפראלימפית אירן שפיר. "אמרתי לעצמי שאני נותנת 700 אחוז" (צילום: קרן אראל גיחון)

"ככל שעברו הימים, הבנתי שאני לא חלק מהמשלחת לפריז", מספרת שפיר. "בבוקר הייתי בביקור חולים, הטלפון צלצל שוב ושוב. התקשרתי בחזרה ושמעתי את הבשורה שקיבלתי את הכרטיס. זה היה בהתראה יחסית קצרה. אמרתי לעצמי שאני נותנת 700 אחוז. ביקשתי חל"ת ודאגו לארגן לי את זה מהר, שזה היה מדהים".

"בשנייה אחת את מפסיקה להרגיש חצי גוף"

שפיר נולדה בבאקו שבאזרבייג'ן ועלתה בגיל שבע עם משפחתה לישראל. היא גדלה בבת-ים והיום מתגוררת בכפר סירקין. "לא עסקתי בספורט במובן תחרותי, אבל כן הייתי בדרך כלל מאוד פעילה ספורטיבית". לצד הפעילות הגופנית, התעניינה בתחום הרפואה. היא סיימה את לימודיה וב-2017 התחילה את עבדותה כרופאה. "התנדבתי המון שנים במד"א, יש לי תואר ברוקחות, אחרי זה למדתי רפואה ובדיוק הייתי צריכה להחליט לאיזו התמחות אני הולכת".

לפני חמש שנים, במהלך תרגול אקרו-יוגה (פעילות ספורטיבית של אקרובטיקה בזוגות) נפצעה שפיר בעמוד השדרה והפכה למשותקת בחצי גוף. "התאמנתי לא מעט שעות בשבוע באקרו-יוגה. מבחינתי זה היה כיף עם שילוב בין ספורט וקהילה", היא מספרת. "במהלך אחד תרגולים נפצעתי. בשנייה אחת את מפסיקה להרגיש חצי גוף ומאבדת את היכולת להניע ולהרגיש אותו".

"זאת הייתה חוויה מאוד קיצונית. איכשהו באותו הרגע הבנתי ששברתי משהו בגב. איפה שהוא הרציונל נוגע בך, אבל את לא באמת שם ואז יש מין איזה שהוא דיסוננס כזה מתמשך. "באותו רגע קשה האינסטינקט הרפואי שלה גרם לה להבין שהיא צריכה לנהל את הפינוי של עצמה. "הסתכלתי על עצמי והבנתי שאף אחד לא יודע מה לעשות. אמרתי לאנשים מסביבי 'עברתי פגיעה בעמוד השדרה, אף אחד לא נוגע בי'. ואז אמרתי להם להזמין אמבולנס".

אפילו כאשר הגיע האמבולנס המשיכה שפיר לנהל את הפינוי שלה. "אמרתי לנהג האמבולנס שעברתי פגיעה בעמוד שדרה, אמרתי לו שיביא צווארון והסברתי לו איך לקבע. רק כאשר הגעתי לאיכילוב הרגשתי שיש אנשים שכבר יודעים מה הם עושים. הכניסו אותי לחדר טראומה, ורק אז החלו הדמעות לזלוג. רק שם שחררתי ויצאה לי רק מילה אחת מהפה – מורפיום".

"אמרתי להם שאני חוזרת רק לספורט שלי, התאבדתי על השיקום"

שפיר החלה את השיקום בחצי השנה של אשפוז, אך השיקום לא מסתיים ברגע השחרור. "הוא ממשיך הרבה אחר כך, הוא ממשיך גם היום", מדגישה שפיר ומסבירה, "בפציעות קשות זה משהו שלא נתפס אצל הרבה אנשים כולל עולם הרפואה, זה שיקום 'און גויינג' שנמשך המון שנים".

אחרי הפציעה, לשפיר לקח שלוש שנים לחזור לעבודתה כרופאה. היא החליטה שהיא קודם כל צריכה להקדיש את כל כולה לטפל בעצמה. "ניסו להחזיר אותי לפני, אבל נפשית לא יכולתי. כל פציעה קשה היא לא רק פיזית, חלק ממנה היא פיזית. פתאום כל מה שהכרת, את כבר לא יכולה לעשות. מה שאת כן יכולה לעשות, זה הרבה יותר קשה וסיזיפי. בנוסף לכל זה תמיד מגיע גם איזה שהוא הלם, נפשי ומנטלי. בכל פציעה פיזית זה תמיד בא ביחד, בטח הפציעות הקשות. לקח לי המון זמן לחזור להיות רופאה כי גם לא הייתי ב'מיינדסט'  המתאים".

"שנה ראשונה בדיעבד אני יכולה להגיד שתפקדתי נהדר כלפי חוץ. אבל הייתי באיזה שהוא הלם, איזה שהיא דיסוציאציה כי זאת פציעה קיצונית. נלחמתי על השיקום של עצמי. אמרתי שאני לא הולכת לטפל באנשים אחרים על חשבון הגוף שלי. זה היה כבר בשלב מאוחר יותר, שהייתי מוכנה לשלב. קיבלתי אישור חריג ל-70% משרה של התמחות. אני חושבת שאף אחד לא מקבל את זה".

במהלך תהליך השיקום בבית לווינשטיין, ראה הצוות הרפואי את היכולות הפיזיות של שפיר והציע לה לעבור את תהליך השיקום בעזרת אחד מענפי הספורט. "אף פעם לא ראיתי את עצמי כספורטאית", מודה שפיר. "אבל הם ראו אותי והתייחסו אליי כספורטאית".

"אמרתי להם שאני חוזרת רק לספורט שלי, לא רציתי לשמוע שום דבר אחר. התאבדתי על השיקום שלי. כל תנועה שגיליתי שאני יכולה לעשות. גם אם זאת התנועה הכי סיזיפית שיש עשיתי אותה מיליון פעמים. אחרי שנה בערך, כשראיתי שהמשמעת שלי מתרופפת, רציתי להמשיך לעבוד על הגוף וגם נורא התגעגעתי לספורט. חיפשתי תנועה ומאוד רציתי לצאת מהכיסא גלגלים".

"ידעתי באיזה נקודה נפצעתי, כל פעם שהייתי עוברת אותו הנשימה שלי הייתה נעתקת"

ענף הספורט בו היא בחרה לעסוק היה ענף הקיאק במרכז דניאל לחתירה בת"א. האפשרות לצאת מכיסא הגלגלים, תחושת המים, הטבע ותחושת החופש קסמו לה "ההתחלה הייתה קשוחה, כי בהתחלה את חותרת במעגלים. זאת בעצם סירה שחותרים בצד אחד. אבל לאט לאט זה תפס וזה עשה לי טוב, אז רציתי להמשיך. האימונים המשיכו והם נהיו אינטנסיביים יותר".

חותרת הקאנו הפראלימפית אירן שפיר (צילום: אלבום פרטי)

החיים עצמם לוקחים אותנו למקומות בלתי צפויים, כך גם קרה לשפיר שהתאהבה בענף הספורט החדש בחייה והחלה את הצמיחה המחודשת שלה ממש ליד המקום בו נפצעה, "בחודשים הראשונים היה לי לא פשוט, כי ידעתי באיזה נקודה נפצעתי בפארק הירקון וכל פעם הייתי עוברת אותו בקו המים והנשימה שלי הייתה נעתקת, הייתי מתחילה לבכות. לא חזרתי לדשא עצמו, את זה אני לא מסוגלת".

התחרות הראשונה שלה בחו"ל הייתה בסבב הגביע העולמי שנערכה בפולין ב-2022. קבלת הפנים שלה היו תנאי מזג אוויר קיצוני שלא נראו כך בעשרים השנה האחרונות. "היו תנאים נוראים. ירד ברד על הספורטאים. היו רוחות חזקות. סירות מנוע החלו לרדוף אחרי סירות של הספורטאים שנסחפו עם הרוח והגלים. יום התחרויות בוטל ונדחה. זאת הייתה התחרות הראשונה שלי ואמרתי לעצמי אומייגאד".

שפיר המשיכה להתחרות והגיעה באותה השנה להישג השיא שלה, כאשר סיימה תחת גשם שוטף במקום הרביעי באליפות אירופה 2022 בגרמניה. באותה השנה היא הגיעה למקום ה-9 באליפות העולם בקנדה ובהמשך סיימה במקום ה-11 באליפות העולם ב-2023 בגרמניה ומקום 12 באליפות העולם השנה בהונגריה. בתחרות הקריטריון סיימה שפיר במקום ה-12, בעקבות כך זכתה בכרטיס למשחקים בפריז.

אירן שפיר עם סמל המשחקים הפראלימפיים בפריז. "ממשיכה לייצג את המדינה בשמחה באהבה ובגאווה" (צילום: אלבום פרטי)

איך התחושה לייצג את ישראל בימים אלו?
"זהו כבוד גדול, זכות גדולה ואני מקווה לעשות את הכי טוב שאני יכולה. אני חושבת שכל התקופה הזאת הכל מתכנס לאווירת מלחמה וקושי רב. יש במשחקים הפראלימפיים משהו יפה, שניתן להראות עוד צדדים, שהמדינה ממשיכה וממשיכים לייצג אותה בשמחה, באהבה ובגאווה".