ישראל תציין בקרוב שנה לאסון השבעה באוקטובר, ולפרוץ המלחמה הקשה ביותר בהיסטוריה של ישראל כמדינה. זה קורה כשהחברה הישראלית מפוצלת, משוסעת, עצובה וכואבת; כשמשפחות החטופים נאבקות את מאבק חייהן על הסכם להשבת יקיריהן; ותוך כדי הדמעות היומיומיות על חיילים הרוגים ומשפחות שמתפרקות. אבל בזמן הזה ממש מתנהל עולם מקביל שלם אצל תושבי הצפון, העקורים והנוכחים, שחשים לעיתים כאילו הם חיים בשדה התעופה אל-חרירי שבביירות, כפי שמופיע להם במיקום היומיומי בטלפונים שלהם.

חבל ארץ שלם ננטש על ידי ממשלת ישראל, והזיכרון ההיסטורי הכואב של מה שהיה בדרום במשך שנים ארוכות עולה וצף מידי יום בשיחות כאן.

אני זוכר היטב את הרקטות שנורו בשנת 2001 מעזה לעבר שדרות. אני זוכר גם את ראש עיריית שדרות לשעבר, אלי מויאל ז"ל, שמהיום בו נורתה הרקטה הראשונה לעירו, היה היחיד שהתריע שיש למצוא פתרון ודפק על שולחנות. לאורך שנים הוא נלחם ונלחם, הגיע לכנסת, התראיין מהשטח, פנה לקברניטים, לשרי הביטחון ולרמטכ"לים לדורותיהם, והם לא התייחסו אליו בשום צורה.

ומאז, 23 שנים קדימה באותו דרום מופקר שנרמלו במשך שנים ארוכות, מצאנו את עצמנו מופתעים והמומים מהשואה שעשו לנו שם בשבעה לאוקטובר. עוד בימי מויאל כראש עיר הוא שמע אמירות כמו: "הפתרון הוא להתקיף את עזה, לחסל את בכירי החמאס…" אלה אמירות שנאמרו אז יום יום כתשובה וכ'פתרון' לעיר שטווחה ללא הכרה למשך שנים.

ואני מאשים! אני מאשים את הטיוח של הממשלה לאורך שנים ארוכות, אני מאשים גם אותנו, האזרחים מאזורים אחרים בארץ, על כך שחוץ מלקנות תוצרת מקומית מתושבי הדרום באיזה יריד, או לצלם בשבתות את 'דרום אדום', פשוט לא עשינו דבר! כולנו אפשרנו לדבר הזה לקרות.

בחזרה להווה – תושבי קו העימות בצפון עקורים מביתם כבר תכף שנה, חלקם עברו פעמים רבות דירות והחליפו עיר, הזינוק בכמות הפניות למרכזי החוסן שלנו הוא של יותר מ-500%, ואף אחד לא באמת יכול להתגבר עליו. ילדים מרטיבים בלילות ומצויים בחרדה תמידית; הורים קשישים שבנו את המדינה שלנו מתגוררים במלונות, ללא שום תעסוקה או ידיעה כיצד ואיך יסיימו את חייהם; אין תיירות; אין חקלאות; עסקים בצפון קרסו ולקחו הלוואות, לעיתים בעשרות אלפי שקלים; ותלמידי קו העימות עושים את דרכם בהסעות וכשיש רקטה מעל ראשם הם שמים ידיים על הראש.

בכל יום בשבוע האחרון נורו עשרות רקטות לעבר הגליל. חשוב להבין שכל רקטה כזו היא בום אחד גדול ואזעקה, בהלה איומה עבור מי שחי כאן, ולמרות זאת, זכינו אולי לראות לכך אזכור קטן במבזק באתרי החדשות. אז נכון, הרקטות לא כוונו הפעם למרכז הארץ. ראש הממשלה נאם לאומה ואמר ש"אינו מוכן לתת לוח זמנים לחזרת תושבי הצפון לבתיהם", כאילו שאין מדובר בבני אנוש שחשים ומרגישים, אלא בניצבים סטטיסטיים במדינת ישראל. משפחות שלמות התפרקו, אזור שלם ננטש, והממשלה לא באירוע.

אני אדם אופטימי ללא תקנה, שהולך יום יום עם המשפט שאמר לי מורי ורבי שמעון פרס ז"ל, אי אז ב-2005 כשהייתי מנכ"ל הרשות לפיתוח הגליל: "משה, שרק תמשיך לבנות את הגליל!". ובאמת, אנחנו כמועצה עושים לילות כימים כבר מתחילת המלחמה מול תושבינו כדי לסייע במקומות בהם אנו יכולים גם בלי הממשלה. אנחנו פועלים בחשיבה יצירתית והקמנו בתי ספר במקומות שאיש לא יכול היה לדמיין: מכבסה ישנה בקיבוץ, מפעל וופלים שנסגר, וזו רק רשימה חלקית.

את הכוחות אני שואב מהתושבים שלנו, שלא מוכנים לוותר, שמראים לי יום יום את הכוח שבקהילתיות. אבל דבר אחד בטוח – המלחמה של אלי מויאל ז"ל ניצבת מולי יום יום כתמונה בראשי, ואני לא אתן לממשלה ולקברניטיה לנרמל אותנו.

משה דוידוביץ' הוא ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות