העסק: רות קוסמטיקס במושב אשרת בגליל המערבי. הבעלים: רות יהודה (33), מתגוררת בעמקה. היקף פעילות: 50%.

"אני בתחום הקוסמטיקה כבר תשע שנים", מספרת רות יהודה, בת 33, גרושה + ילדה, בעלת הקליניקה רות קוסמטיקס במושב אשרת. "התחלתי במרכז הארץ, ברמת גן. תוך חצי שנה היומן היה מלא עד אפס מקום. לפני שש שנים עברתי לצפון ובניתי את העסק מחדש. זו הייתה עבודה קשה מאוד לבנות את השם שלי באזור. לקח לי שלוש שנים לבנות בסיס לקוחות יציב". יהודה התחילה מבניית ציפורניים ולאט לאט העסק התרחב. "רכשתי מכשיר לטיפולי לייזר. ראיתי שאין משהו כזה באזור ואמרתי לעצמי שזה יתן לי דחיפה טובה".

ההשקעה השתלמה: כחצי שנה לפני המלחמה העסק עלה על מסלול ההצלחה. אחרי ארבע שנים וחצי שבהן השקיעה הרבה בפיתוח העסק והרוויחה מעט, "רגע לפני המלחמה, סוף סוף הייתי במקום טוב", היא אומרת, "התחלתי להרוויח את מה שאני ראויה לו, בלי להתנצל. רציתי להמשיך להתפתח בעסק, ללמוד, להביא שירותים נוספים, מוצרים נוספים. אז הגיעה המלחמה וטרפה את הקלפים".

לדבריה, בחודשים הראשונים למלחמה הייתה שבר כלי. "ככל שהחודשים עברו הבנתי שהמצב רק הולך ומתדרדר", אומרת יהודה. "ה-GPS בצפון הארץ הפסיק לעבוד. זה משבש את הניווט בווייז ומקשה על אנשים למצוא את הקליניקה". מנגנון הפרסום הממומן שמבוסס על מיקום נפגע גם הוא. "עכשיו כשעל פי ווייז אני ממוקמת בביירות, אין לי ממש איך לפרסם".

"הפסקתי למכור חלק מהמוצרים כי לאנשים אין איך לקנות"

30%-40% מהלקוחות הקבועות שלה מפונות, 5%-10% נוספות משרתות במילואים או שבעליהן משרתים במילואים ולכן אינן פנויות לטיפולים קוסמטיים. "הבעיה האמיתית היא שאנשים לא רוצים להתחיל תהליך טיפולים עכשיו, במציאות של חוסר ודאות. מיצוק, למשל, דורש רצף של טיפולים. גם טיפולי לייזר, אם את מתחילה את צריכה לסיים, אחרת זה לזרוק כסף לפח. גם מי שנמצאת באזור אומרת לי: 'אני רוצה, אני מתה לסגור איתך, אבל בואי נחכה ונראה מה קורה'".

ההוצאות של העסק לא מפסיקות: ארנונה, חשמל, החזר על רכישות ועוד. "הפסקתי למכור חלק מהמוצרים כי לאנשים אין איך לקנות. החזרתי לספקים. מבאס מאוד. את ההלוואה הגדולה שלקחתי כדי לרכוש את מכונת הלייזר אני עדיין צריכה להחזיר. זה 3,500 שקל בכל חודש. אף אחד לא מתחשב ואת אף אחד זה לא מעניין. יש את הביטוח של העסק. מזל שהקליניקה שלי פה במגרש של ההורים, כי אילו נדרשתי לשלם גם שכירות, בכלל הייתי קורסת. מזל שאין לי עובדים. לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה לדאוג גם לעובדת, הרי רציתי להתפתח בעסק, להתרחב, אבל זה צריך להיות ממש שווה כלכלית להביא עוד עובדת".

"אישרו לנו פיצוי רק ממאי. מה עם ינואר עד אפריל, לא הפסדנו?"

לדבריה, המדינה הקצתה סיוע לעסקים עד דצמבר. המלכוד מבחינתה הוא שהפיצוי מחושב בהשוואה לשנה קודמת. אלא שהיקף הפעילות בעסק שלה שילש את עצמו ועלה סוף סוף על הגל, אחרי שנים של עבודה קשה, רק בחצי השנה שלפני המלחמה. "המשמעות היא שאף שספגתי הפסדים של 50% בגלל המלחמה, המדינה רואה ירידה של 18% בלבד – ולא מפצה אותי. אכלתי אותה. יש הרבה עסקים שזה המצב שלהם".

"אחרי שנלחמנו, סוף סוף אישרו לנו עוד פיצוי. אלא מה? רק ממאי. מה עם ינואר עד אפריל, לא הפסדנו? עצוב לי שאנחנו מגיעים למקומות הללו. גם את זה קיבלנו בזיעה ובמלחמה. פגשתי את מנכ"ל רשות המסים ושאלתי אותו אם זה נראה לו הגיוני שעסקים בדרך לפשיטת רגל ולאנשים אין כסף לאוכל לילדים. אנחנו פה, אותנו לא פינו. אנחנו לא מצפים מהמדינה לתת לנו יותר ממה שמגיע לנו, אבל התחושה היא שפשוט נטשו אותנו".

"איך הגענו למצב שאני כמעט מוותרת על הבית שלי?"

הדאגות הרבות הולכות ומצטברות. "בין התקפי החרדה בגלל טילים ואזעקות לבין החרדה הקיומית, הכלכלית לעסק, אני אם חד-הורית. יש לי לדאוג ילדה ואין מענה". יהודה בחנה את האפשרות לעבוד כשכירה לתקופה, אבל הבינה שהמשכורת לא תכסה את ההוצאות. "בינתיים אני משלימה הכנסה בקייטנה של היישוב. שיהיה לי עוד קצת. על שבועיים עבודה אני מקבלת את הסכום שהייתי מקבלת על טיפול של לקוחה. נאלצתי לעבור בנק כי גם הם הפנו לי את הגב. לקחתי הלוואה גדולה רק כדי שאוכל לחיות, אפילו לא בשביל העסק".

לדבריה, אילו הייתה שכירה, אין לה ספק שהייתה עוברת דרומה עם הילדה. "הציעו לי אפילו להעביר את הקליניקה לעפולה, שם אין בלאגן. אבל מה עם הלקוחות שבכל זאת יש לי? שאעזוב אותן באמצע סדרת טיפולים? אני לא יכולה לנטוש אותן, יש לי מוניטין שאני צריכה לשמור עליו. אז אני תקועה פה ואין אופציה אחרת. כמעט עברתי עם הילדה להורים לפני חודשיים. איך הגענו למצב שאני כמעט מוותרת על הבית שלי?"

"מחייבים אותנו לחיות כרגיל אבל אנחנו ברווזים במטווח"

שגרת החיים תחת איום טילים וכטב"מים מתישה. "אתמול לא ישנתי בכלל ולא בפעם הראשונה. כל מהלך צריך לחשב: אני יכולה לצאת מהבית או לא? זה לא חודש-חודשיים, אנחנו כבר אוטוטו שנה בסיפור הזה. כל חבל הארץ הזה מחורר לחלוטין. למפונים אין לאן לחזור. זה שיח שלא מבינים במרכז. שם פגע כטב"ם אחד וכולם מדברים על זה. כאן זה עניין ממש יומיומי, כבר עשרה חודשים. אנשים מהמרכז לא מבינים מה אנחנו חווים פה. אפילו אנשים מעפולה לא מבינים על מה אנחנו מדברים.

"אחרי לילה של רקטות אחת הסייעות בקייטנה אמרה לי: 'הייתי בטוחה שבבוקר יגידו לנו שאין היום קייטנה', אבל לא. היו פה יותר מ-300-250 רקטות ביום והכול כרגיל. דורשים שנמשיך להתנהל כרגיל. זו היריקה הכי קשה בפנים. זה הזוי. עד מתי? אף אחד לא מבין לאן הדבר הזה ייקח אותנו".

האסון במג'דל שמס לא הפתיע אף אחד באזור, היא אומרת. "התפלאנו שזה לא קרה מוקדם יותר. מחייבים אותנו לחיות כרגיל אבל אנחנו ברווזים במטווח. ילדים עושים פיפי בתחתונים מרוב פחד. כל הזמן שואלים 'הבומים זה שלנו או שלהם?' אי אפשר לשלוח ילד לבד למגרש המשחקים. 12 ילדים נהרגו במגרש כדורגל".

לדבריה, אנשים סביבה איבדו את שמחת החיים שלהם. חוסר הוודאות והיעדר אופק לשינוי המצב מתסכל. "אין לקוחה שנכנסת לפה מחייכת", היא מספרת. "אנשים פה מתחננים שתהיה כבר מלחמה גדולה, כי די כבר. אם כבר סובלים, לפחות שיהיה אופק, כיוון וסיבה. כשחיסלו את הנייה אמרתי לעצמי 'יופי, לפחות יקרה משהו'. אבל במקום זאת אנחנו יושבים ומחכים שיתקפו אותנו. מבחינתי זה אומר שהמצב רק הידרדר. כבר לפחות שלוש פעמים נתנו לנו את התחושה שזהו, שנפתחת מלחמה. כבר הכנתי תיק. אם תהיה מלחמה לפחות זה בשביל משהו. אבל אין מלחמה. אנחנו ב'לחימה'. אם צריך לשבת שלושה חודשים בתוך מקלט, אני מוכנה לזה. אבל לא עוד המתנה. די!"

ניתן ליצור קשר בפייסבוק, באינסטגרם או בווטסאפ.