מוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה היה גדוש במבקרים בבוקר יום שישי לפני שבועיים. בכניסה התאספו כ-40 איש ובהם משפחה צעירה עם שלושה ילדים. "הם ממש רק דרכו את הצעדים הראשונים שלהם במוזיאון", משחזרת ד"ר ענבל ריבלין, מנהלת המוזיאון, "והפעוט שלהם, בן 4, חמק מהיד של אימא שלו, הגיע לכיוון נישה מובלטת ומובחנת בצד. הוא נורא הסתקרן לראות מה יש בקנקן הגדול שמוצג שם, הוא ניסה להגיע אליו, ואז הוא מעד עליו, נפל, וכמו שאנחנו יודעים, לרוע המזל, הקנקן נפל ונשבר".

הקנקן השבור. "האימא תפסה את הילד, הם היו נורא מבוהלים, כולם, כל הקבוצה שעמדה שם, מבוגרים וילדים, עמדו משתאים" (צילום: צוות מוזיאון הכט)

ריבלין לא הייתה במוזיאון באותה שעה. "התקשרו אליי מייד", היא ממשיכה לספר, "ומכל התמונות ששלחו לי הצלחתי לראות מה קורה והגעתי לפה. האימא תפסה את הילד, הם היו נורא מבוהלים, כולם, כל הקבוצה שעמדה שם, מבוגרים וילדים, עמדו משתאים. שקט השתרר בכניסה, והאמא לקחה את הילד ויצאה החוצה. היא הייתה מאוד נסערת, הילד היה נסער, המשפחה יצאה. כל הביקור שלהם כמובן נהרס. החוויה הייתה מטלטלת וטראומטית מאוד".
אבל תגובת המוזיאון הייתה מפתיעה.

"מוזיאון צריך להיות מקום חי ושוקק"

מוזיאון הכט הוקם ביוזמתו של ד"ר ראובן הכט ז"ל, מייסד ממגורות דגון, תעשיין נודע, נדבן גדול ובעל אחד מהאוספים המרשימים בארץ לארכיאולוגיה ואומנות. המוזיאון, שנחנך ב-1984, הוא השלישי בחשיבותו מבחינת האוסף הארכיאולוגי שלו (אחרי מוזיאון ישראל בירושלים ומוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב). נוסף על כך יש בו, לדברי ריבלין, את אחד האוספים המרשימים לאומנות ישראלית ובינלאומית מסוף המאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20.

הכניסה למוזיאון אינה כרוכה בתשלום. "זו המשנה של ד"ר ראובן הכט", אומרת ריבלין, "הוא בא ואמר: 'אנחנו שירות לציבור, אני רוצה שהאוספים הפרטיים שלי שמוצגים כאן יהיו לחינוך הדור הצעיר'. חלק מהמוטו שלנו, וזה גם חלק מהמוטו של הכט, הוא שהמוזיאון אינו מוזוליאום, הוא לא ארון קבורה, הוא אינו מקום מת. הוא צריך להיות מקום חי ודינמי ושוקק, ועם סדנאות וחוגים. ילדים צריכים לחלוף פה. זה חלק מהמורשת שלו". ברוח זו טיפלו ריבלין ואנשי המוזיאון בפרשת "הכד השבור", שהוא בכלל לא כד אלא קנקן.

מה שווי הקנקן?
"זה לא שיש לו איזה שווי של בית מכירות, זה יותר שווי ארכיאולוגי. הקנקן הזה הוא מוצג מתקופת הברונזה התיכונה, בין 2000 ל-1500 לפני הספירה, בן לפחות 3,500 שנה, שנמצא שלם. זה נדיר. זה לא שאין קנקנים כאלה, רק שבדרך כלל מוצאים קנקנים כאלה, ששימשו לאחסנה של יין או שמן, שבורים, מוצאים חתיכות. הכט רכש את הקנקן הזה כדי להציגו לציבור. היופי שלו הוא בזה שהוא היה באמת שלם".

הקנקן לפני שבירתו. "הכט רכש את הקנקן הזה כדי להציגו לציבור. היופי שלו הוא בזה שהוא היה באמת שלם" (צילום: צוות מוזיאון הכט)

35 שנה עמד הקנקן שלם במוזיאון עד שנשבר. אבל באותו יום שישי זהות המשפחה והילד שנפל ושבר לא הייתה ידועה לאנשי המוזיאון. "לא הצלחתי לאתר אותם", מספרת ריבלין, "ויצאתי בקריאה פומבית למשפחה, בכלי התקשורת, להגיע אלינו למוזיאון. אנחנו מבינים מה שקרה, דברים כאלה קורים, גם אם הם מאוד נדירים".

כמה נדירים?
"זו שאלה טובה. בדרך כלל מוזיאונים מחרישים את הדברים האלה, הם עוברים מתחת לרדאר, אבל הם קורים. בארץ ובעולם. אנחנו יודעים, אנחנו נפגשים, קולגות שלנו מספרים. אני לא מדברת על מצב שמישהו עושה דבר בכוונה או בתעלול, אבל תאונות קורות".

השאלה היא איך מגיבים אליהן. ריבלין הפתיעה ובחרה בסליחה ובהזמנת המשפחה לביקור חוזר. זה לא היה מובן מאליו. במוזיאון התעורר, לדבריה, "איזשהו דיבייט כזה, ברמה שהאוצרת שלנו ראתה את זה כך שלא צריך להקל ראש, ואם אנשים יראו את זה בצורה כזאת, אז אוי, אוי, אוי, מה יהיה? מה יחשבו? כן, היה קצת דיבייט, אבל בסופו של דבר אני המנהלת, ואני הובלתי את הקו במשנה של הכט וכמו שאני רואה את הדברים במוזיאון. הסלחנות שלנו מגיעה ממקום שאומר: את הקנקן אנחנו נתקן, אבל הנפש של הילד הזה, שאולי עשה פעם ראשונה את צעדיו במוזיאון, תצטלק. הוא לא ירצה לצרוך מוזיאון עם תרבות. את זה היה לי נורא חשוב לתקן".

הביקור החוזר של המשפחה במוזיאון. "עשינו סדנה כזו של תיקון קנקן, זה יצא סוג של צדק מרפא" (צילום: שי לוי, מוזיאון הכט)

ההזמנה התקבלה וכעבור שבוע המשפחה הגיעה לביקור חוזר במוזיאון. "משפחה מקסימה", מספרת ריבלין, "הגיעו איתם עוד חברים והילדים שלהם, וממש צעדנו קבוצה גדולה של ילדים, ועשינו להם סיור מודרך יחד עם פרי אריאל, מנהלת האוספים שלנו. הסברנו על כל דבר, עשינו סדנה כזו של תיקון קנקן, איך מרפאים קנקן, ואיך מדביקים, ואיך בודקים את החלקים, וכולם השתתפו. הם גילו המון סקרנות. זה היה מדהים. זה יצא סוג של צדק מרפא. היה פה איזה תהליך של ריפוי".

אלכס גלר, אב המשפחה: "נדהמתי מהיחס הלא שגרתי לטובה. במקום לבוא אלינו עם איזשהו קנס ותביעה להשתתפות עצמית או משהו כזה, ניגשו אלינו בצורה חינוכית. הופתענו. חשוב לומר שאף אחד מצוות המוזיאון, גם השומר, לא כעס ולא צעק".
והילד?
"מפאת גילו הוא לא הבין את גודל האירוע. הוא הבין נקודתית שנשבר".

"פתאום אנחנו מובילים שיח עולמי"

ריבלין, ד"ר בלימודי סביבה, חיפאית מלידה וגרה בעיר, עבדה במשך שנים בעירייה ולפני כשנה וחצי התמנתה למנהלת המוזיאון. הצעד הלא שגרתי שלה זכה לסיקור עולמי: סי.אן.אן, הניו יורק טיימס, הגרדיאן, הפריזיאן ואחרים. "לא צפינו את רמת ההתעניינות הזאת", היא אומרת, "לרגע לא עשינו את זה בגלל היבט תקשורתי כזה או אחר. עשינו כי זאת הגישה שלנו, ואנחנו כל כך שמחים להיות אלה שמובילים את השיח הזה. זה מרגש אותנו כי אנחנו באמת מוזיאון צנוע, בתוך אוניברסיטה, ופתאום אנחנו מובילים שיח עולמי. מכל העולם כותבים לנו, מגיבים, מבקשים לתרום לנו, לעזור עם תרומות בשיקום הקנקן".

מגיבים על הזמנת המשפחה לביקור חוזר, או משתתפים בצער על הקנקן?
"גם משתתפים בצער על הקנקן שנשבר, אבל גם על האקט שבחרנו לעשות, כי זה איזשהו איחוי, לא רק לקנקן, אלא גם לילד הצעיר. האיחוי הזה מרגש אנשים, כי כל אחד מרגיש את הפחד הזה, שהילד שלו ישבור משהו במוסד תרבות. זה סיוט לכל הורה. אני כבר אימא לבנות מבוגרות, אבל גם אני הייתי אימא צעירה שהגיעה למקומות עם הילדים הצעירים שלי. אתה מגיע למקום, בפרט למוזיאון עם מוצגים כל כך עתיקים, ואתה לא רוצה להאמין שהילד שלך הוא זה ששבר. כמו שהאבא מאוחר יותר אמר: 'אני ממש קיוויתי שזה לא הילד שלי'. יש חשש שפתאום תחול עליך חובת תשלום. ההורה ממש נקלע למצוקה. ואני חשבתי שאת המצוקה הזאת צריך לחסוך להורים, בטח במצב שמדינת ישראל נמצאת. אי אפשר להעמיס עוד דבר על כתפיים של אנשים שהגיעו מנהריה, שמנסים קצת לצאת מהמצב ובאו סוף סוף עם הילדים".

מוזיאון הכט. "יש לנו חובה להגן על המוצגים הכל כך עתיקים האלה, אבל המחויבות שלנו כמנהלי מוזיאון וכאנשים שבאים לחנך את הדור הצעיר, היא לבסס אוצרוּת לא רק מאחורי מסכי ברזל וזכוכית" (צילום: טל כרמון)

אבל יותר מכך, לפי תפיסתה, חלק מהחובה של מוזיאונים הוא לאפשר נגישות. "כמובן יש לנו חובה להגן על המוצגים הכל כך עתיקים האלה, אבל המחויבות שלנו כמנהלי מוזיאון וכאנשים שבאים לחנך את הדור הצעיר, היא לבסס אוצרוּת לא רק מאחורי מסכי ברזל וזכוכית. זה חלק מהאידאולוגיה שלנו – אין חציצה. יש ויטרינות של מוצגים מאוד קטנים, דברים גניבים, דברים שבהחלט צריך לשים בתוך ויטרינות, אבל לא את הדברים הגדולים, כמו קנקנים גדולים כאלה, או ארונות קבורה".

"אני עובד עם מברשת שיניים"

שיקום הקנקן השבור מתבצע בימים אלה בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה ויימשך כשבועיים, בעלות של כמה אלפי שקלים. "אני עובד על הקנקן מיום ראשון שעבר", מספר רועי שפיר, "רופא" של כלים ארכיאולוגיים. הוא בעל תואר ראשון בארכיאולוגיה ימית, תואר שני בשימור, וניסיון של 22 שנה בתחום.

"פרסתי את חלקי הקנקן. בגלל שהוא הגיע מתצוגה ולא מהשטח הוא לא היה צריך לעבור ניקוי. כשקנקנים מגיעים מהשטח שבורים, יש להם כל מיני צימדות מהקרקע, מהאדמה, וכל מיני דברים כאלה, אז צריך לנקות אותם".

שברי הקנקן. "בגלל שהוא הגיע מתצוגה ולא מהשטח הוא לא היה צריך לעבור ניקוי" (צילום: טל כרמון)

רועי שפיר משקם את הקנקן. "לפעמים, אם את שמה שבר אחד לפני השני, את לא יכולה לסגור את הכלי" (צילום: צוות מוזיאון הכט)

"הסגירות מבטיחות שהכול ייכנס למקום כמו שצריך" (צילום: טל כרמון)

את הטיפול בקנקן הוא מתאר כמעין הרכבת פאזל. הוא מתאים את השברים זה לזה ומדביק בסדר מחושב. "כי לפעמים, אם את שמה שבר אחד לפני השני, את לא יכולה לסגור את הכלי, כי נוצר שם איזה לחץ. הסגירות (כפי שאפשר לראות בתמונה) מבטיחות שהכול ייכנס למקום כמו שצריך. אם אני מפספס אפילו בעשירית המילימטר בצד אחד, זה יגרום לכך שיראו מילימטר בצד השני. חשוב מאוד מאוד לעבוד מדויק, שהפוגות, האזורים שאני מדביק, יהיו נקיים. אני עובד עם מברשת שיניים ומנקה את האבק וחתיכות רופפות, דברים כאלה, ואם יש איזושהי צימדה אז אני מנקה עם סקלפל (סכין מנתחים) כדי שהכול יישב כמה שיותר מדויק ונקי. אחרת הכלי פשוט לא ייסגר".

"נדפיס מוצגים מאוד נדירים, נאפשר לגעת"

מבחינתה של ריבלין השיקום הוא יותר מאשר שיקום הקנקן. "אנחנו חיים במציאות בלתי נסבלת", היא אומרת, "הנפש כבר הגיעה לאיזשהו סוג של קיצון, ואף אחד לא מרפא אותה, אף אחד לא מכיל, אף אחד לא מלטף, וכאן, במקום הזה, פתאום ההתייחסות היא אחרת".

ד"ר ענבל ריבלין. "זאת חוויה לא נעימה לאבד את הקנקן המיוחד הזה, אבל המקרה הזה ביסס לי עוד יותר את המחשבה ללכת עם כל הכיוונים הטכנולוגיים והחדשניים שיש" (צילום: טל כרמון)

אין לה כוונה לשנות נהלים בעקבות המקרה. "תהיה נגישות. נכון שלנו זאת חוויה לא נעימה לאבד את הקנקן המיוחד הזה, אבל המקרה הזה ביסס לי עוד יותר את המחשבה ללכת עם כל הכיוונים הטכנולוגיים והחדשניים שיש, ללכת לכיוון של מדפסות תלת ממד של חימר. נדפיס מוצגים מאוד נדירים, נאפשר לילדים ולקהל לגעת, למשש, לראות, שכל החושים יעבדו. נכניס עוד מיני חידושים טכנולוגיים. אנחנו מבינים שזה הצורך ולא נלך נגד, להפך, נלך עוד יותר חזק פנימה".

ובכלל, המוזיאון מצוי, לדבריה, "בהתפתחות מאוד גדולה. הוא הופך להיות מעין מרכז תרבות חיפאי עם הפנים לצפון. יש לנו אודיטוריום יפה, יש קונצרטים. למוזיאון נוספו שני אגפים חדשים שיובאו ממוזיאון תפן שנסגר, יש גן פסלים ממש חדש, יש פה פעילויות חינוך ענפות, סדנאות, ימי עיון, השנה אנחנו פותחים חוגים לנוער. אז הפנים שלנו באמת מופנות למשפחות ולילדים".