1 בספטמבר 2024. הבן שלי עולה לכיתה א'. חולצה לבנה, שנינו מלווים אותו בפעם הראשונה לבית הספר.

כמה הוא נרגש, כמה הוא סקרן ואפילו לא יודע למה. 

אני הולכת מאחוריו והלב שלי כבד. כל כך הייתי רוצה ביום הזה היחיד והמיוחד להתרגש איתו, ואני לא מצליחה להיות בחוויה שלו. הלב שלי כבד. 

בשער בית הספר מקבלת את פנינו תזמורת חיה, בהמשך הם יפליאו בנגינה ואקרובטיקה. אני מתאמצת לחייך. 

הנה הוא יושב בכיתה והמורה מזמינה את ההורים לצאת ולחכות ברחבה.

***

הם צועדים אלינו בחולצות לבנות. מחזיקים ידיים עם החבר או חברה שבא איתם מהגן. מנופפים לנו לשלום. עוברים בשער הידוע – שלום כיתה א' – ומתיישבים עם הפנים לבמה, והגב להורים שעומדים בח' גדולה מסביבם. 

אני מסתכלת סביבי, זאת לא רק אני. הפנים דוממות. אני מכירה את ההורים, מהגן הקודם וחלק מזה שלפניו, מהשכונה, מהמכולת. הילדים שלנו עלו לכיתה א', לחלקנו זאת פעם ראשונה, ואנחנו כבויים. 

איזה מרחק יש בין הכאב שלנו על ההודעה הנוראה שחלקנו שמענו רק הבוקר וחלקנו כבר אתמול בלילה, לבין הילדים שלנו ששמחים על התחלה חדשה, על פרק שיהיה כל כך משמעותי בחייהם. 

מנהלת בית הספר עולה, מזכירה במילה אחת את החטופים. מי מהילדים מבין מה קרה פה ב-11 החודשים האלה? מי מאיתנו מבין איך קרה האסון הזה שנבנה עוד הרבה לפני 11 החודשים האלה?

ההורים מסביב שקועים בתחושות קשות. אני לא יודעת במה, אבל אני רואה. פחד, אכזבה, עייפות, עצב. אבא אחד אפילו יושב בצד. אני מכירה אותו ורואה בפניו שהוא לא כאן, הוא כבוי.

***

הטקס נגמר. אנחנו אוספים את עצמנו, עוד רגע הילדים יסתובבו, ואני רוצה שיראה ממני פרצוף מחייך. אני באמת שמחה ומתרגשת בשבילו, פשוט היום, דווקא היום, קשה כל כך מסביבנו ואפילו רע, אבל הוא עוד לא יודע את זה. שוב אני נדרשת להחזיק את החיים הממשיכים עם הכעס על החיים שלא ימשיכו לעולם. 

בשער אני נפרדת מאמא אחרת שגדלה בשכונה ובעצמה בוגרת בית הספר. "אני זוכרת שבכיתה ה' ביום הזיכרון עמדתי מול אבן הזיכרון. כמה שמות נוספו…", היא אומרת. אני בלי מילים, והיא מתנצלת על מה שאמרה. מה פתאום! אני אומרת ומניחה יד על הכתף. כולם הרגישו ככה. היה טקס עצוב. 

באוטו בדרך לעבודה גל של בכי שוטף אותי. הודעתי שלא אגיע היום. התיישבתי על הכביש בהפגנה ובכיתי. 

סליחה שאני לא יכולה לעשות יותר למען השבת חטופים חיים, הלוואי ויכולתי יותר. וסליחה קטנה לבן היקר שלי, שב-1 בספטמבר אמא שלך הייתה כל כך עצובה.