העסק: סטודיו מנדרינה לאומנות זכוכית ובית קפה עין כפית, הוקם ב-2004 במושב נטור. בעלים: רינה אפלבוים (49). מספר עובדים: 3–4 לפני המלחמה, והיום 1–2. היקף פעילות: 30%.

"המקום הזה הוא חלום גדול שהיה בי עוד לפני המון שנים כשגרתי במרכז, לבנות מתחם שמדבר אומנות וצבע", אומרת רינה אפלבוים, בת 49, בעלת סטודיו 'מנדרינה' לאומנות זכוכית ובית קפה 'עין כפית' במושב נטור. "הגעתי בכלל מעולם האנימציה לסרטים מצוירים, אבל כבר 20 שנה שאני יוצרת בזכוכית ומביאה אליה את הרוח של האנימציה".

את הסטודיו הקימה במושב נחלים ב-2004. לפני 18 שנה עברו לגולן. "אנשים מגיעים לפה ואומרים 'איזה רוגע, איזה שקט'. זה עסק משפחתי, כל המשפחה עובדת איתי: האיש שלי עובד בקפה, לבת הגדולה שלי, שהיא אומנית זכוכית מטורפת בעצמה, יש לה דוכן בנחלת בנימין, הבן בן ה-17 הוא בריסטה והבת הצעירה, בת 13, עובדת איתי בסדנאות. רק הגדול שלי שמשרת בצבא קבע פחות בעניין של אומנות בזכוכית, אבל זוגתו גם היא עובדת פה איתי בבית הקפה".

"יש באש משהו כיפי, שעושה בלגן"

סטודיו מנדרינה נועד, לדבריה אפלבוים, להנגיש את עולם הזכוכית והעבודה בזכוכית לציבור הרחב. "לסדנאות שלי אני קוראת 'לשחק באש'. בבית קשה לפתוח מבער ולעבוד. אלה סדנאות מאוד חווייתיות שמתאימות לקהל מגוון, החל מזוגות שרוצים בילוי מפתיע, דרך משפחות עם ילדים מגיל 7 ומעלה ועד לקבוצות של 20 איש".

את העבודה עם זכוכית למדה באי מורנו שבאיטליה, ומוטות הזכוכית שבהם היא משתמשת בסטודיו מגיעים ממנו. "בסדנאות אני מספרת על האי המיוחד הזה, ומסבירה על העקרונות של העבודה בזכוכית. אני מלמדת את המשתתפים להכין מעין שנדליר שמזכיר את העבודה של אמן הזכוכית הידוע צ'יהולי, ולפסל חיות קטנות".

יצירות זכוכית בסטודיו מנדרינה. "אני קוראת לסדנאות שלי 'לשחק באש'" (צילום: סוניה גרשפט)

אפלבוים אוהבת במיוחד את חיזוק הקשרים שהסדנאות בסטודיו מזמנות. "כשעובדים פה עם ילדים, זו עבודה צמודה של הורה וילד. זו חוויה מאוד מקרבת ומשפחתית. היום הייתה פה סבתא שבאה לעבוד עם שתי הנכדות שלה. זה היה ממש נחמד. יש באש משהו כיפי, שעושה בלגן. מגיל 10 כבר אפשר לעשות סדנאות יותר מורכבות שבהן מכינים חיות, פרצופים, דמויות, פרחים. זו טכניקה מיוחדת אבל לא מורכבת. כל אחד יכול ללמוד את זה".

"אנשים במרכז לא מכירים את המפה, באזור שלנו הכל פתוח"

כשהתחילה המלחמה נשארה אפלבוים לבד בעסק. בן זוגה ושני הילדים הגדולים התגייסו למילואים. "לא סגרנו כאן אפילו לא ליום אחד, למרות שהגשתי קפה בעיקר למילואימניקים שהגיעו לאזור". הסטודיו התרוקן ממבקרים, אבל אפלבוים החליטה לא לסגור את המקום. "הזמנו לכאן מפונים שפונו לאזור הכנרת, חיילים ותושבים מהגולן. אני ממש מחזיקה את הראש מעל המים, אבל קיבלתי החלטה. זה גם עניין של אתוס. אפילו אם לא יהיה פה אף אחד כל היום – אני פותחת".

למרות שכמעט ואין ירי לדרום רמת הגולן, העמידה אפלבוים מיגונית בעסק. "במקום להחליף את האוטו קניתי מרחב מוגן, זה עולה בערך אותו הדבר, קרוב ל-40 אלף שקל. כשהתחילה המלחמה, הבנתי שזה נחוץ אם אני רוצה להמשיך לעבוד. היו פה שלוש אזעקות עד עכשיו. זה דבר שיכול לקרות גם בתל אביב".

המיגונית שהציבה אפלבוים. "כשהתחילה המלחמה, הבנתי שזה נחוץ אם אני רוצה להמשיך לעבוד" (צילום: סוניה גרשפט)

לפני המלחמה הגיעו לסטודיו ולבית הקפה הרבה מאוד תיירים וקבוצות של תגלית. במלחמה קהל הלקוחות השתנה. היום היא עובדת עם אוכלוסייה מקומית, בעיקר תושבי הגולן והצפון. "היום היו אצלי שתי משפחות ממעלות. במעלות יודעים איפה אנחנו ומבינים שזה מקום בטוח", היא אומרת בחצי חיוך. "אני מפרסמת הרבה יותר בגליל ובגולן, אבל בהחלט מגיעים גם חבר'ה מהמרכז וזה משמח אותי".

"כל פעם שואלים אותי 'מי בא לפה עכשיו'? ואני עונה: אתם", היא צוחקת ומספרת על מבקר שהגיע בשבוע שעבר והופתע לגלות שהמושב ברמת הגולן. "אנשים במרכז לא כל כך מכירים את המפה. לא מבדילים בין הגליל לגולן ולא מבינים שבין צפון הגולן לדרומו יש מרחק שהוא בערך כמו המרחק בין חיפה לתל אביב. מבחינתם מחיפה וצפונה זה פשוט 'צפון'. חבל, כי באזור שלנו הכל פתוח, אפשר לטייל ומי שמגיע לפה – מלך".

שוק האיכרים שיזמה אפלבוים. "היה פה ענן שחור ומטוסים שטסו מעלינו, אבל המון אנשים הגיעו וחגגו עם מוסיקה. זה סוריאליסטי ומטורף, אבל אנשים אמרו לי 'מזל שהתעקשתם'" (צילום: מיכאל גלעדי)

כחלק מהתאמת העסק למציאות החדשה, החלה אפלבוים ליזום במתחם גם שוק איכרים. פעם בחודש מגיעים למקום עסקים ותושבים מכל האזור. מבחינתה זו הזדמנות כלכלית אבל גם מהלך בעל חשיבות מוראלית. "גם אם התל אביבים לא מגיעים, צריך אוכל, עוגות ופרחים לשבת. קראנו לזה 'אצא לי הצ'וקה' ואלה אירועים מגניבים, כיפיים וחיים. עשינו אירוע כזה ביום של כל השריפות והיה פה ענן שחור ומטוסים שטסו מעלינו, אבל המון אנשים הגיעו וחגגו עם מוסיקה. זה סוריאליסטי ומטורף, אבל אנשים אמרו לי 'מזל שהתעקשתם'. גם כשהתחילו האיומים מאיראן החלטתי שאנחנו לא מבטלים, וטוב שכך, כי באו מלא אנשים. השבוע עשינו כאן הופעה עם מאה אנשים מהאזור, כשבצמח ביטלו את ההופעות".

"אני לגמרי בשליחות: להיות בעשייה, לבנות, ליצור, לא לפחד"

לדבריה, העסק עובד פחות או יותר ב-30% מהפעילות הקבועה שלו. "אבל גם זה מדהים וגם זאת ברכה", היא מדגישה. "היום למשל, היו שלוש סדנאות. אנשים הגיעו, יצרו ושתו קפה. לפני שנה, בשביל לעשות אצלי סדנא היה צריך לסגור לפחות 4 שבועות מראש. עכשיו אפשר להתקשר ולקבוע כמעט מעכשיו לעכשיו. רק אתמול הייתה אצלי משפחה שכבר ארבע שנים רוצים לבוא ולא הצליחו לסגור זמן. דווקא עכשיו זה בדיוק הזמן המתאים".

בית הקפה 'עין כפית' (צילום: סוניה גרשפט)

הירידה בפעילות ובהכנסות גזרה גם צמצום במספר העובדים בעסק. לפני המלחמה העסיקה בסטודיו ובבית הקפה 3–4 עובדים. היום מועסקים שניים. "הסיפור של העובדים מבחינתי הוא הכי קשוח. בגלל שהסדנאות נסגרות מעכשיו לעכשיו קשה לעשות סידור עבודה כמו שצריך".

מה לגבי פיצויים? אפלבוים קיבלה פיצוי קטן, אבל זה לא מעסיק אותה מאוד. "אנחנו מצליחים לכסות את העלויות וגם לחיות מזה. נכון, אנחנו עובדים קשה פי שניים כדי לייצר את הפעילות הזו, אבל אנחנו מייצרים אותה. הפוטנציאל לא ממוצה וזה חבל, אבל אנחנו באמת לא בוכים".

"כשבניתי את הקיר הזה לא ידעתי לאן זה ילך. אני קוראת לעבודה הזו 'לא להישבר', כי רוצים לשבור אותנו" (צילום: סוניה גרשפט)

"כבר עשרה חודשים שאני שואלת אנשים שמגיעים לכאן: 'מה שלומכם?' בהתחלה הרגשתי שזו כמעט שאלה לא לגיטימית. החלטתי לכתוב על הקיר הצעות לתשובות אפשריות: עצבות, פחד, כאב, אבל גם שייכות, אהבה, עשייה. הכנו המון פרחים אדומים קטנים מזכוכית וביקשתי מאנשים לשים את הפרח האדום שלהם ליד הרגש שהם מרגישים. כשבניתי את זה הייתי בטוחה שאנחנו מדינה בחרדה, כעס וייאוש – אבל אנשים שמים גם המון פרחים בתקווה ובמשמעות. הקיר הזה מייצר המון דיבור. הייתה פה חבורה של אופנוענים שהגיעו לכאן עם המון כעס, אבל כשבאו לשים את הפרח הם פתאום חשבו על זה והרגישו גם דברים אחרים. כשבניתי את הקיר הזה לא ידעתי לאן זה ילך. אני קוראת לעבודה הזו 'לא להישבר', כי רוצים לשבור אותנו. אני לגמרי בשליחות: להיות בעשייה, לבנות, ליצור, לא לפחד".