משבר העגבניות שמורגש בישראל בחודש האחרון לא נפל עלינו במפתיע. החקלאים ואנשי המקצוע הזהירו מפניו את מקבלי החלטות ופקידי האוצר, אך אלה בחרו במודע להתעלם. זה היה רק עניין של זמן, עד שהתלכדות הסכנות שמהן הזהירו תגיע לכדי משבר.

העגבנייה מככבת כמעט בכל ארוחה על שולחן האוכל הישראלי. מסלט, דרך שקשוקה ועד קטשופ, קשה לדמיין את המטבח הישראלי בלעדיה. בחודש האחרון ישראלים רבים מתקשים למצוא אותה ברשתות ובשווקים, ומוצאים, במקרה הטוב, עגבניות במחיר מופקע ובאיכות נמוכה.

הפסקת הייבוא מטורקיה בחודש אפריל ועצירת האספקה מירדן במהלך חודש אוגוסט גרמו למחסור של 40% בעגבניות בשווקים, אבל התהליך שהביא למחסור לא התחיל השנה. התלכדות של מספר גורמים הביאו לתוצאה עגומה, שמהווה את תחילת המשבר שסופו לא נראה.

כוחות הטבע, כוחות השוק

שינויי האקלים מעודדים התפתחות של וירוסים ונגעים בצמחייה ברחבי העולם. וירוס אלים שהתגלה ב-2016 נתן את אותותיו בגידול העגבניות. מהר מאוד התברר שביכולתו לחסל בקלות חממות שלמות, בעיקר בחודשי הקיץ. בצער רב, חלק מהמגדלים החליטו לצמצם או להפסיק את גידול העגבניות לאחר תקופה קצרה יותר מהמקובל. הפגיעה בגידולים מתבטאת בירידה בכמות הייצור לדונם, ומביאה למחסור ולעליית המחיר בתקופה הכי פחות נוחה – חגי תשרי.

לאיתני הטבע הצטרפו כוחות השוק. באותן שנים חיזק פורום "קהלת" את כוחו ונגישותו במחוזות השלטון. אנשי הפורום התקבלו בזרועות פתוחות על ידי חברי כנסת ושרים. מהר מאוד הפכו אנשי הפורום לבני בית בוועדות הכנסת והשתתפו באופן פעיל בדיונים.

ניירות עמדה של הפורום, לכאורה מבוססי חקר, שנועדו לקדם מדיניות אולטרה-ליברלית, הוצגו במשרדי הממשלה והוגשו לחברי כנסת. בכולם הייתה אמירה ברורה: היכן שאין יתרון יחסי לגידול המקומי, יש לאפשר ייבוא ללא תנאי. רוח גבית לפתיחה בלתי מרוסנת של יבוא. דבר אחד היה ברור לכל בר דעת: בין כותבי המחקרים וניירות העמדה לא היה ולו איש מקצוע אחד מתחום כלכלת החקלאות ואף לא אחד שמבין בהבדל בין משק חקלאי למפעל נעליים.

הגידול המקומי נרמס לדורות, בשביל כותרת רגעית

הניירות הללו נפלו כפרי בשל בידי הנהלת משרד חקלאות בשנת 2016, שחרטה על דגלה אג'נדה חדשה: יוקר המחיה הוא המולך החדש. ניסיון לתת מענה ליוקר המחיה בטווח הקצר וללא תנאי הוא מהלך פופוליסטי להקרבת העתיד בעבור הישג של כאן ועכשיו. משמעו רמיסת הגידול המקומי לדורות בשביל כותרת רגעית.

אגף התקציבים, שדבק בעמדותיו הכלכליות כבר עשרות שנים, הבין שהתמזל מזלו: הנהלת משרד החקלאות שותפה לעמדותיו ולא תעמוד בדרכו. אנשי המקצוע והחקלאים זעקו שהכתובת על הקיר, שמשבר העגבניות מעבר לפינה, אבל את אבירי השוק החופשי לא עניין דבר. ייבוא עגבניות נפתח ללא הגבלה וצמח מ-1,000 טון בשנה ל-18,000 טון בשנת 2016. מאז, בולטת מגמה ברורה: הסתמכות הולכת וגוברת על ייבוא גרמה לצמצום הייצור המקומי. כמות הייבוא עולה והייצור המקומי בצניחה. כיום עומד הייצור המקומי בשפל שלא הכרנו: 114,000 טון, לעומת 43,000 טון ייבוא בשנת 2023.

המחסור המשמעותי הראשון הורגש בשנת 2016. המחירים בשווקים זינקו בהתאם. במקרים כאלה, הפתרון המקובל במשרד החקלאות היה פתיחה מבוקרת ייבוא של המוצר שבמחסור. פתיחה מבוקרת משמעה: כמות מוגבלת ברמות מכס מותאמות, לתקופה מוגבלת.

אלא שב-2016, תחת אשליית היתרון של השוק החופשי, עיתוי פתיחת הייבוא היה הרבה לפני המחסור, וחלון הייבוא נסגר הרבה אחרי המחסור. הכמות שפעם הייתה מבוקרת על ידי מכסה, נפתחה לכמות בלתי מוגבלת. גובה המכס לא היה מותנה בעלויות הייבוא בארץ המוצא, ובפועל ניתן היה לייבא מלא מעט ארצות. ארץ המוצא המרכזית לייבוא עגבניות הייתה טורקיה. המדיניות הייתה הורדת המכס לפטור מלא, למרות שמחיר העגבניות בטורקיה היה נמוך מאד (1.5–1.8 שקלים לק"ג). לא קשה לנחש מי הגורמים שגרפו את ההפרש לכיסם.

הייבוא נפתח, החקלאים הפסיקו לגדל

המדיניות של פתיחת הייבוא באופן לא מבוקר, בכל עת שיש חשד למחסור, הונהגה ללא עוררין עד תחילת שנת 2023, עם הפסקה לתקופה קצרה מאוד בימי שר החקלאות אלון שוסטר. בתקופת ממשלת השינוי תפסה מדיניות זו תאוצה אדירה, והתבטאה בחתימה על צו שהוריד את כל המכסים על תוצרת חקלאית טרייה ומעובדת "על הראש" של החקלאים וגורמי המקצוע במשרד החקלאות, כחלק מהתוכנית הכלכלית של השרים ליברמן ופורר ב-16 במרץ 2022.

מה עשו החקלאים במהלך שבע השנים הקשות הללו? התשובה פשוטה: מכיוון שגידול העגבניות המקומי לא יכול היה להתחרות במחירי הייבוא מטורקיה, שם עלות המים לגידול זולה משמעותית, חלקם צמצמו את גידול העגבניות במשק. חלק מהחקלאים הסבו את המשק לגידולים אחרים ואחרים פרשו מעבודה חקלאית.

בשורה התחתונה, ככל שהייבוא הפרוע הלך וגדל, כך גדל המחסור. הייבוא מטורקיה שעמד ב-2016 על אחוזים חד ספרתיים והתאים את עצמו בכמויות ובמחירים לייצור המקומי, הגיע ליותר מ-40% מהצריכה המקומית.

אף אחד לא חשב מה יקרה אם לארדואן יימאס. גורמי מקצוע במשרד החקלאות חזרו והתריעו: לא נכון יהיה להתבסס על טורקיה בלבד. גם ירדן מועדת לפורענות (קצת מים נגועים בכולרה) ומזג האוויר בה דומה לזה של ישראל, כך שגם שם הווירוס חוגג. המחירים באירופה, במדינות כמו ספרד, איטליה ויוון, דומים למחירים בישראל. כך או כך, ייבוא לא יכול להיות הפתרון.

להבנתי, חלק משמעותי בציבור הבין רק אחרי 7 באוקטובר שיש לא מעט מוצרי חקלאות, בעיקר מוצרים טריים, שבהם אסור לנו להתבסס רק על ייבוא כזה או אחר. בכל העולם קוראים לזה ביטחון מזון. עם מעט סיוע, חקלאי ישראל יכולים לספק את מרבית הצריכה המקומית, ברוב המוצרים הטריים, ובמחירים הוגנים.

לשמחתנו, דווקא בעת הקשה הזו, התלכדות הגורמים שמניתי משפיעה פחות. למעט אגף התקציבים, שנראה שלא ישנה את דעתו גם כשהמציאות מוכיחה שוב ושוב אחרת.

עוד לא מאוחר לתקן

מה צריך לעשות עכשיו? הפתרון לא מסובך. יש לטפל בשני הווקטורים המרכזיים: האחד – חיזוק ענף גידול עגבניות יעיל ואיכותי, והשני – ודאות ויציבות.

גידול עגבניות יעיל ואיכותי דורש מענקים להגדלת שטחים ולהקמת חממות מבוקרות אקלים, החדרת טכנולוגיות חדשות לחממות, שיפוץ בתי צמיחה, הגדלת הסבסוד לביטוח החקלאי, השקעה במחקר ארוך טווח. להבנתי, כל הגורמים בשטח יודעים בדיוק מה צריך לעשות, החל מהנהלת משרד החקלאות וביטחון המזון, דרך מדריכי שה"מ (שירות ההדרכה והמקצוע) ומועצת הצמחים וכלה בחקלאים, ונראה שחלק מהדברים מתחילים להיות מיושמים בשטח.

הווקטור השני הוא זה שחסר יותר ממנו: ודאות. עם כל הכבוד למענקים, מרבית ההשקעה הכספית הנדרשת היא של החקלאי. ללא ודאות, מעט מאד חקלאים ברי דעת ישקיעו ממיטב כספם בשיקום ענף העגבניות, כשהם יודעים שבהינף יד ארדואן יכול להפסיק את האמברגו על הייצוא לישראל. על מנת להבטיח את הוודאות של החקלאים ולעודד אותם לפעול להגדלת הייצור, יש לתקן את מנגנון המכס באופן דומה למנגנון הקיים באירופה, שנקרא "מחירי כניסה". על רגל אחת: מדובר במנגנון שקובע שיעור מכס גבוה יותר ככל שמחיר הכניסה (מחיר הייבוא) נמוך יותר, ושיעור מכס נמוך יותר (עד פטור ממכס) ככל שמחיר הכניסה מתקרב לעלות הייצור המקומית. נראה שיישום החלק הזה עדיין לא מחלחל מספיק לגורמים הרלוונטיים בממשלה, שטוענים שמה שטוב לאירופה טוב לישראל.

שני הצעדים הללו הם המינימום הנדרש על מנת לייצר עגבניות בישראל ולא להיות נתונים לגחמות של מנהיגים בעולם. אם רוצים גם לעודד את החקלאים ו"לשים" אותם על ראש שמחתנו, נכון יהיה להוסיף גם כלי של תמיכה ישירה בחישוב לפי דונם, בסכומים שתואמים את עלות הגידול בישראל.

צביקה כהן הוא סמנכ"ל בכיר לשעבר להשקעות ומימון במשרד החקלאות