
"משפחת מנגיסטו – אתם השיעור שלנו. אני מצטערת שלא הבנו את גודל האירוע כשהייתם שם לבד. אני מבקשת שתקבלו את התנצלותי על הדרך שעברתם", אמרה מעל במת העצרת לציון 10 שנים לשבי של אברה מנגיסטו יעל אדר, אימו של תמיר אדר, חבר כיתת הכוננות של ניר עוז שנפצע, נחטף ונרצח בעזה. "גם אני חשבתי שהמדינה דואגת והתבדיתי. הייתם בשקט, כפי שביקשו מכם, ואברה נשאר שם. אנחנו בחרנו לא לשתוק ויקירנו עדיין שם. אין לנו דרך אחרת אלא להתאחד ולקרוא קריאה אחת – לא מפקירים אף אחד מאחור".

אדר הייתה אחרונת הדוברים באירוע שהפיקו משפחת מנגיסטו ופעילים חברתיים יחד עם מטה החטופים בכיכר החטופים. לפניה דיברו איילין ואילן, אביו ואחיו של אברה; חניכות וחניכי תנועות הנוער: הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, בני עקיבא והצופים; שירלי נשר, תצפיתנית בגבול עזה בתקופה שמנגיסטו עבר את הגבול לעזה; שאעבן אסייד, אבא של הישאם שנמצא גם הוא בשבי חמאס; רונן מירב, חברו של רון ארד לקורס הטיס; ולהקת טיפקס, שמזכירה את אברה בכל הופעה כאשר חבריה שרים את 'סתם' ואת 'אדון עולם', לאחר שסולן הלהקה תוקע בשופר כמנהג חודש הסליחות.
הדברים של אדר מעל הבמה היו חשובים במיוחד לקהל שהגיע לעצרת, שברובו מלווה את משפחת מנגיסטו מזה שנים במאבק למען שחרורו של אברה. הדברים שמשפחת מנגיסטו למדה על בשרה בשנים האלה, התפוצץ לכולם בפנים אחרי שמאות נחטפו, ודבריה של אדר העבירו בציבור רטט התרגשות. אחריהם רבים ניגשו לחבק אותה ולהודות לה על הדברים.

"הבנתי שלא ברור שכשאנחנו אומרים 'כולם', גם אברה כלול"
החיבור בין משפחת אדר ומנגיסטו החל בחנוכה בכיכר החטופים. "בדצמבר, כשעוד ידעתי שהבן שלי בחיים, הובלתי מצעד לפידים סביב הקריה", מספרת אדר. "היו נקודות שעצרנו, וכל פעם מישהו דיבר. וראיתי את גיל (חבר וקרוב משפחתו של אברה – י.פ) שהולך לידי, עם התמונה של אברה, וכל פעם שצעקנו 'את כולם', שמעתי שהוא מוסיף, 'גם את אברה, גם את אברה', ואז הבנתי שלא ברור שכשאנחנו אומרים 'כולם', גם אברה כלול ברשימה של כולם. פניתי אליו ואמרתי לו, ברור שכולם, וקח את המגאפון, דבר".

לפני 7 באוקטובר, הכרת את הסיפור של אברה?
"כן, בטח. אני תושבת העוטף ואי אפשר שלא להכיר את כל הסיפורים. הייתי במסדר הדר (מתנדבים שמפגינים למען השבתם של הדר גולדין ואורון שאול), אבל הלכתי נורא מעט. וזה מה שאמרתי ללאה גולדין – הייתי איתכם בלב, זה לא מספיק. וזה מה שאני מצפה, צריך להיות איתנו ברחובות. בנוגע לארבעה – אברה, הישאם, הדר ואורון, העם לא יצא לרחובות, כי זה היה משהו פרטני של מישהו. היינו איתם בלב, מאוד רצינו שהממשלה תעשה משהו, אבל זה לא קרה, ואני מכה על חטא. כל מה שאמרו למשפחת מנגיסטו, אומרים לנו. כל הזמן עושים עוד מאותו הדבר, והשנים עוברות, ובשבילי המשפחה הזו, וגולדין, הם הסמן שלנו. אם לא נעשה משהו אחר, אחנו עלולים לציין פה חס וחלילה עוד הרבה מאוד חודשים".

"אני מרגישה שהציבור איתנו הרבה בלב ופחות בפעולות"
אדר לא מתרגשת מהביקורת שנשמעת ממסדרונות הממשלה ושופריה נגד הפעולה האקטיבית של משפחות החטופים, ומבקשת מהציבור להביע את הסולידריות שלו באופן פיזי ברחובות.
מעל הבמה אמרת שאומרים לכם להפנות אצבע לחמאס ולא לממשלה. אין לך חשש שיש בזה צדק?
"לא. אין בי שום חשש, מסיבה אחת – חמאס מנוולים, והם רוצים להרוג אותך ואותי, אני יודעת, והתפקיד שלנו הוא להיזהר ולהישמר. התפקיד של המדינה הוא לשמור על האזרחים. ויש מדינה אחת וממשלה נבחרת אחת, והם צריכים לשמור עליי, וכשהם נכשלים בלשמור עליי, הם צריכים לדאוג לתקן את זה. אני לא יכולה לפנות לחמאס. כולנו יודעים – הם רעים, הם שטן, מה שעשו הם שטן של השטן. אין עוררין. אם אני אומר את זה – זו וונטילציה. אני יכולה לפנות לסינוואר? הוא יקשיב לי?".

וכשאומרים שההפגנות מחזקות את עמדות המיקוח שלו?
"אני לא קונה את זה".
אז למה אומרים?
"כי זה לא נוח שהרחובות מלאים באמירה נגד הממסד. בעל תפקיד, אני יודעת, תמיד רוצה שיטפחו לו על השכם ולא שייצאו נגדו. אנחנו רואים שביבי לא לקח אחריות, הוא תמיד מספר שמישהו אחר – הצבא, סינוואר, האמריקאים. לא. אתה ראש הממשלה, ראש הקבינט, אתה מרחיב או מצמצם מנדט לצוות המשא ומתן. אין לי מישהו אחר. אתה או מפקיר אותי או שומר עליי. בינתיים אתה מפקיר. ואתה גם צריך לאפשר לי לחיות, עד שהבן שלי לא כאן אני לא יכולה לחיות. זו אחריות הממשלה שהאזרחים שלה יחיו בטוב, בשמחה".
את מרגישה שהציבור אתכם?
"אני מרגישה שהציבור איתנו הרבה בלב ופחות בפעולות. איזו סיבה יש שאין 3 מיליון איש ברחובות? למחאת הקוטג' יצאו מיליונים, כי הם לא רצו להוציא מהכיס שלהם יותר כסף. זה בדיוק הסיפור – זה לא מהכיס, זה מהרחם. חוטפים לנו ילדים מהרחם. אני מוכנה לתת כל מה שיש לי בכיס כדי להחזיר את הבן שלי, כי גנבו לי אותו מהרחם. מי שמתחבר לזה, שייצא לרחובות".
"תמיר ניסה להגן מול מאות מחבלים"
תמיר אדר, דור שלישי בקיבוץ ניר עוז, נכדה של יפה אדר שנחטפה ושוחררה בעסקה הראשונה, היה חקלאי, איש חינוך וחבר כיתת הכוננות. הוא השאיר אחריו אישה ושני ילדים. "באותו בוקר, רבע שעה אחרי שהלכו לממ"ד, כיתת הכוננות נקראה לצאת כי יש חשש לחדירת מחבלים. זה היה הרגע האחרון שאישתו והילדים ראו אותו", מספרת אימו. "הוא ניסה להגן כשעתיים מול מאות מחבלים שנכנסו לקיבוץ, הוא נפצע מאוד קשה והוא נחטף כשהוא פצוע ונרצח באותו יום ברצועה. 90 ימים חשבנו שהוא בחיים, עד שקיבלנו הודעה שהוא לא. לצערי הוא עדיין שם. אני מקפידה לא לומר 'גופה'. הוא חלל, כי הוא השאיר לנו חלל מאוד גדול".