בתחילת המלחמה, בעוד ההלם מ-7 באוקטובר עדיין באוויר, התקבעה החלטה שזכתה אז לגיבוי ציבורי: כולם נשארים במקומם. באותו רגע גורלי, הצורך לשמור על תפקוד גבר על הצורך לבוא חשבון עם האחראים. ראש הממשלה וחברי הממשלה, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ושרשרת הפיקוד שתחתיהם, כולם נשארו להוביל את המערכה.

בשעתה הייתה זו החלטה חיונית, אבל התווספה לה מורשת בעייתית: את הוויכוח על האחריות למחדל ממשיכים כולם לנהל ממקום מושבם. רעש הרקע של חילופי האשמות הישירים והמרומזים התחיל מיד אחרי הטבח. ככל שהשיח הציבורי חוזר לקווים של 6 באוקטובר, הוא הופך למרכזי יותר, וגם מחנאי יותר – תחת שמות הקוד "הדרג המדיני" ו"הדרג הצבאי".

כך נוצר מצג השווא כאילו האחריות היא משחק סכום אפס, מעין גרף עוגה שצריך לחלק בין שני צדדים או יותר, כדי לקבוע את מדרג האשמה. אבל אחריות מטבעה לא מתחלקת. היא תמיד מלאה ותמיד מוחלטת. מי שאחראי – אחראי, בלי קשר לחלקו של אף אחד אחר. כישלונם של אחרים לא מעלה ולא מוריד. החלוקה היא לרוב מסווה להתכחשות.

את השעות, הימים, השבועות והשנים שקדמו ל-7 באוקטובר, צריך לחקור מכל הכיוונים – בוועדות חקירה, בבדיקות פנימיות, בספרים, סרטים, מאמרים ודיונים שילוו את ישראל עשרות שנים קדימה. זה תהליך כואב אבל נחוץ, להבנת המכניקה של הכישלון, וגם להסקת מסקנות לגבי האישים, המוסדות והנורמות שיצרו אותו. אבל יש אמיתות ברורות שלא דורשות שום ועדת חקירה:

• הרמטכ"ל הרצי הלוי, כמו קודמיו בתפקיד, נכשל בהבנת האיום הנשקף מחמאס. גם על בסיס הבנתו המוגבלת והמידע שהיה ברשותו, לא פעל בצורה נחרצת מספיק בליל 6 באוקטובר.
• ראש הממשלה בנימין נתניהו שהחזיק בשלטון כמעט ברציפות מאז 2009, עיצב את התפיסה האסטרטגית של ישראל כלפי חמאס. מדיניות זו באה לידי ביטוי בסבבי לחימה והסדרה לחילופין, ובמהלכם נפתח מעבר רפיח ונבנה מנגנון למימון חמאס באמצעות מזוודות דולרים מקטאר.
• בקדנציה האחרונה שלו, למרות התראות על אפשרות למלחמה (שכנראה לא התמקדו בעזה), נתניהו לא עסק בתחום הביטחוני בצורה משמעותית.
• קהילת המודיעין – מחלקות המחקר של אמ"ן, שב"כ, מודיעין הפיקוד והאוגדה כשלו בהבנת כוונות חמאס, למרות חומרים מודיעיניים שנתפסו, ולא סיפקו התראה רלוונטית על המתקפה בזמן אמת.
• היערכות צה"ל בגבול עזה, תחת הדרג המדיני והצבאי יחד, לא הותאמה לאיום שנשקף מחמאס.

יש עוד הרבה מורכבויות וגוונים שצריכים להתווסף לתמונה, אבל אלה עובדות שאינן במחלוקת.

עיסוק רב יש באישיות של נתניהו והלוי, אבל זה לא חשוב. יהירים או צנועים, אחראים או נרקיסיסטים, מוסריים או אופורטוניסטים. הכישלון הוא לא באנשים עצמם, אלא בתפקיד שלקחו על עצמם – הגנה על ביטחון ישראל. זה תפקיד כבד משקל וכפוי טובה שמעטים מוכנים לקחת על עצמם. אבל הם לקחו אותו, ולמרבה הצער לא עמדו בו.

חשוב להבהיר: יש חשבון נפש לו כולם שותפים. בתפיסת העולם המוטעית שאפשרה את 7 באוקטובר החזיקו רבים – אנשי צבא, פוליטיקאים וגם הציבור הרחב. אבל דינם של העומדים בראש המערכות שונה. הציבור הרחב חייב להיות ביקורתי, אבל בסופו של דבר הוא צורך את תפיסת העולם שהם יוצרים. הפוסטים בפייסבוק והשיח הציבורי הער עלולים לטשטש זאת, אבל יש תהום בין המנהיגים, שחשופים למידע, מקבלים החלטות ומעצבים את הזירה, לבין הציבור הרחב.

אלא שנראה שבנושא הזה פרספקטיבת הזמן רק מטשטשת את התמונה. לנוכח האימה של 7 באוקטובר, נוצר סנטימנט ציבורי עמוק, שאומר שהחיים לא יוכלו סתם לשוב למסלולם. הנסיגה מהסנטימנט הזה משקפת יותר מכל את הקושי להישיר מבט לאותה אימה, אותו רגע של פחד קיומי עמוק, ולהסיק ממנו את המסקנה המתבקשת: מה שהיה קודם נכשל. אפשר לדבר על העיתוי, אבל זה חייב להגיע לפיטורים, בחירות וחקירה.