רוב העימותים הנשיאותיים לא "מזיזים את המחט", בוודאי לא בעידן המקוטב הנוכחי. העימות בין ג'ו ביידן ודונלד טראמפ לפני חודשיים וחצי יוצא דופן. העימות הראשון בין קמלה האריס וטראמפ אומנם הסתיים לפי רוב הפרשנויות בניצחון קל של האריס, בעיקר בזכות העובדה שהצליחה "להתייצב כשווה לו" ולהיראות נשיאותית, אבל הוא אינו צפוי לשנות לחלוטין את המירוץ, כנראה הצמוד ביותר בעשור האחרון.
-
זו הכלכלה, טמבל(ים)
כמו שהיה ניתן לצפות, הכלכלה הייתה הנושא הפותח – וניכר שזו נקודת התורפה של סגנית הנשיא האריס. זה היה החלק שבו היא דיברה בחוסר ביטחון יחסי (אולי כי לקח לה זמן "להתניע", אולי כי חלק מעמדותיה שנויות במחלוקת), וזגזגה בין אמירות מדיניות, סיפורים אישיים ונראטיבים.
מבחינת תוכן, היא חזרה על התחייבויות קיימות שלה – הטבות מס למעמד הביניים ובראשן הטבת מס של 6,000 דולר בשנה להורים טריים והטבת מס של 50 אלף דולר ליזמים בתחילת דרכם, לצד תמריצים לחברות הבנייה. היה מעניין לראות שפריט המדיניות הראשון שפרסמה כמועמדת – תוכנית לקניסת חברות מזון שיעסקו בהפקעת מחירים, אך ללא קווים ברורים שיגדירו "הפקעה" – לא הוזכר בכלל. ייתכן שהסיבה לכך הייתה שחטפה אש רבה על כך שפיקוח מחירים עלול להאיץ את האינפלציה לפי רוב התיאוריות הכלכליות.
טראמפ בתורו ניצל עד הסוף את העובדה שבתקופתו המחירים היו נמוכים יותר ושוק העבודה היה בשיא (עד הקורונה כמובן), והתריע מפני התוכניות של האריס שיובילו לשיטתו להעמקת האינפלציה.
-
עוברים את הגבול
התגובות של שני המועמדים לסוגיית הגבול הדרומי, ובתוכה הגירה, אך גם סוגיות נוספות כמו פשיעה וביטחון אישי, הראו עד כמה מדובר בנושא החזק של טראמפ: הוא ניווט כל שאלה, על כל נושא, לסוגיית הגבול – מביטוח בריאות ועד המלחמה באוקראינה. היה ברור לו, בדיוק כפי שעשה בעימות מול ביידן, שמדובר בקלף המנצח שלו. לצערו, חלק מההתבטאויות שלו חצו את הגבול (תרתי משמע) מהאזורים הנוחים לו – "הגירה בלתי נשלטת מאתגרת את שוק העבודה ותהיה עול כלכלי" – לאזורים שכללו אי-דיוקים (הטענה שהפשיעה בארה"ב בעלייה, למשל, אינה נכונה) וחלקם אף על גבול הקונספירטיביים (כולל טענות על מהגרים מהאיטי שאוכלים חיות מחמד).
בשלב שבו עברו לדבר על הגירה, האריס החלה לפזר "מלכודות" כדי להסיט את טראמפ מהנושא – מה שעבד היטב, וראו מייד – במטרה ברורה למזער את השיח על הנושא. בתור מי שהובילה את סוגיית הגבול הדרומי בממשל (גם אם ללא הסמכויות הפורמליות) היא תתקשה מאוד להתנער מגלי ההגירה שעברה ארה"ב בשנים האחרונות. במקום, היא בחרה להפנות את השיח לחקיקת הגבול הדו-מפלגתית שגיבש הממשל יחד עם הרפובליקנים בקונגרס ולהאשים את טראמפ בחיסול החוק מטעמים פוליטיים, תוך שהיא מבהירה לצופים בבית: "טראמפ חיסל את החוק כי הוא רוצה לעשות קמפיין על בעיות, אני פה כדי לפתור בעיות".
-
הזכות להפסקת היריון – נקודת החוזק של האריס
גם בסוגייה הזו טראמפ חרג מהקו האסטרטגי של היצמדות לעמדות מדיניות, וחזר על אמירות מעט לא מדויקות (זה לא נכון לטעון ש"כל המומחים" רצו להחזיר את סוגיית הפסקת ההיריון למדינות) או מאוד לא מדויקות (אין מדינות בארה"ב שמתירות 'הפלה לאחר הלידה' – כלומר רצח – אמירה שהמנחים העמידו אותו על אי-נכונותה).
האריס בתורה נראתה נינוחה ביותר – היא יודעת שמדובר בסוגייה מנצחת עבור הדמוקרטים, ואפילו טראמפ הכיר בזה ("באוהיו התוצאות היו יחסית ליברליות, בקנזס התוצאות היו יחסית ליברליות, יותר ממה שניתן לחשוב"). קו המדיניות שלה נשאר מאוד ברור – להחזיר את ההגנות החוקיות שקבע פסק הדין רו נ' ווייד, שלפיהן אין לאסור על הפלות בשליש הראשון של ההיריון והתרת רגולציה (אבל לא איסור) בשליש השני – והיא אפילו הצליחה להשחיל כמה משפטים "רכים" יותר, על נשים שכורעות ללדת בחניונים או לטוס למדינות אחרות בגלל רופאים שמסרבים לטפל בהן. היא סחטה את הלימון הזה עד הסוף גם בהצהרת הסיכום שלה, כשהבהירה מה המשמעות מבחינתה של "להילחם על חירויות אזרח".
-
המלכודות של האריס
כל מי שעקב מעט אחרי התקשורת האמריקאית בחודשים האחרונים ידע שהאסטרטגיה הצפויה של טראמפ תהיה להיצמד למדיניות, בפרט לכלכלה ולהגירה. ככל שהדיון יהיה ענייני יותר ומכבד יותר, הוא יוכל לשחק על הקלפים החזקים שלו ועל ההצלחות של ממשלו הקודם, כמו היציבות העולמית היחסית בכהונתו. בהתאם, להאריס היה ברור שעליה להוציא אותו משלוותו – והיא לא ויתרה על אף הזדמנות: העקיצה על כך שעצרות הבחירות שלו קטנות ומשעממות, הטענות שלה שמנהיגי העולם צוחקים עליו מאחורי הגב, הרמיזה שטראמפ עדיין חושב שהוא מתמודד מול ביידן "וזה מטריד מאוד" (ובמשתמע, האם טראמפ כשיר קוגניטיבית לכהן) ואמירתה ש"את טראמפ פיטרו 81 מיליון בוחרים" בבחירות 2020. זה עבד לא רע: הנשיא לשעבר נכנס לא פעם ללופ של אמירות מדיניות שלא היו קשורות לנושא השיחה, דיבור על יועציו לשעבר שהתהפכו עליו, עקיצות קטנוניות וכאמור, אמירות שלא מגובות בעובדות ואף גורמות לו להישמע – כפי שהקמפיין של האריס כיוון – מוזר.
טראמפ לא נשאר פראייר. ברגע שהאריס מלמלה משהו בזמן שדיבר הוא פנה אליה ואמר "סליחה, אני מדבר עכשיו", תוך שהוא מרפרר לאמירה שלה מהעימות עם סגן הנשיא מייק פנס ב-2020. הוא שאל אותה אם תתנגד להגבלות על הפסקת היריון בשליש השלישי של ההיריון והיא נמנעה מלהשיב, וניסה "להדביק" לה עמדות רדיקליות יותר כמו החרמת כלי נשק פרטיים, איסור ביקוע פצלי שמן (fracking, שקריטי לתעשיית האנרגיה במדינת פנסילבניה) וביטול ביטוחי בריאות פרטיים – שהאריס בקושי הספיקה להתנער מכולן.
-
עמימות לגבי ישראל
מדיניות חוץ תפסה חלק יחסית גדול בעימות, וכמובן המנחים לא פסחו על הסוגייה הישראלית-פלסטינית. האריס נשאלה כיצד תפעל אחרת מביידן להשיג הפסקת אש בין ישראל לחמאס, וחזרה על העמדה הקבועה שלה: תמיד אבטיח שלישראל יש היכולת להגן על עצמה ("היכולת", ולא רק "האמצעים", כולל המעטפת המדינית), עלינו להגיע להפסקת אש ולעסקת חטופים ומשם למסלול שסיומו בפתרון שתי המדינות שישמור על ישראל בטוחה.
הדברים של האריס, שכאמור אינם מחדשים יותר מדי, ממחישים את האתגר של הדמוקרטים בסוגייה: הם יודעים איך הם רוצים שהיום שאחרי יתחיל (הפסקת אש ועסקת חטופים) ואיך הם רוצים שהוא יסתיים (פתרון שתי המדינות), אבל ללא אסטרטגיה ברורה לכל מה שנמצא באמצע, ובעיקר פירוק חמאס, שברור שאינו יכול להיות חלק משום תהליך כזה.
אבל לעומת האריס שהציגה מדיניות חלקית, טראמפ לא הציג מדיניות בכלל – הוא רק חזר על האמירה "אצלי זה לא היה קורה" והאשים את האריס שהיא "שונאת את ישראל ושונאת ערבים", בקריצה כפולה לבוחרים היהודים שהוא מחזר אחריהם בעקביות ולמצביעים המוסלמים במדינות כמו מישיגן. ברור שמבחינה אסטרטגית-פוליטית עדיף לטראמפ להתמקד במסרים קליטים ופשוטים (כשהמציאות, יש לזכור, לטובתו – בתקופתו העולם אכן היה יציב יותר), אבל מבחינת ישראל נותר סימן שאלה כיצד יפעל, במיוחד כשהוא אומר "אני אסיים את המלחמות", הן בישראל והן באוקראינה.
