נטלי ברטלר הייתה חברת נבחרת ההתעמלות האמנותית הראשונה של ישראל ב-1999, תחת אלה סמופלוב, אחת ממאמנות הנבחרת גם היום. אך פציעה קטעה את הקריירה שלה והחלום שלה להופיע באליפות אירופה. עשרים וחמש שנה אחרי ברטלר סגרה מעגל מרגש, כאשר הייתה הפיזיותרפיסטית של נבחרת ההתעמלות שזכתה במדליית הכסף ההיסטורית בפריז.
זאת הייתה האולימפיאדה השלישית של ברטלר, שהחלה את עבודה במהלך תהליך השיקום של נטע ריבקין לקראת ריו 2016. "לאחר העבודה עם נטע המשכתי עם לינוי אשרם וניקול זליקמן, עד הזהב האולימפי בטוקיו, וכמובן בקמפיין הנוכחי עם דריה אטמנוב והנבחרת הקבוצתית".
הצוות הרפואי של הנבחרת עובד מסביב לשעון, כדי לתת את המעטפת הטובה ביותר לספורטאיות. "בסוף הגוף זה הכלי שלהן וכמו מכונית פורמולה 1, הוא צריך להיות ממורק ומוכן ליום הבא בצורה הטובה ביותר", אומרת ברטלר. "בגלל שספורטאיות מביאות את הגוף שלהם לקצה גבול היכולת. אז את צריכה כל הזמן לתחזק את הגוף שלהן ברמה הכי הכי גבוהה שיש".
ברטלר היא מומחית ומרצה בינלאומית, העובדת בשיטת 'פאשיאל מניפוליישן', מטפלת באוכלוסייה רחבה – מילדים עד מבוגרים, ובעלת קליניקה בהרצליה. "מדובר בשיטת טיפול מהמתקדמות בעולם, המיועדת לטיפול במגוון רחב של בעיות שלד, שריר ובעיות פנימיות", מסבירה ברטלר.
"השיטה עוסקת ברקמת החיבור, שנמצאת בכל מקום בגוף והיא זו שמחברת בין השרירים. היא למעשה מאפשרת לכל אדם ממש למצות את הפוטנציאל של הכוח שלו להביא עד ל-100% ולתת את האקס פקטור. עם ספורטאים זה קריטי, כי זה מה שאנחנו רוצים, להביא את הגוף שלהן לקצה גבול היכולת, ולקחת עוד קצת למעלה".
"פציעה ברמות האלה זה לא באג, זה פיצ'ר של המערכת"
איפה נדרשת השיטה הזאת בתוך האימונים והתחרויות, עבור ספורטאיות אולימפיות?
"ספורטאיות אולימפיות, צריכות לתחזק את הגוף שלהן באופן יום יומי. צריך להכין את הגוף ליום הבא, לאושש את הגוף כמה שיותר מהר וכמובן למנוע פציעות או לטפל בפציעה. בתחרויות הגוף עובד ב-300 אחוז מהיכולת שלו. אז יש ספורטאיות שצריכות טיפולי תחזוקה של התאוששות מיום ליום. הן מאוד עטופות ומטופלות. במהלך האולימפיאדה, טיפלנו בהן כל יום, עם חלקן אפילו כמה פעמים ביום".
למזלן, המשלחת הישראלית שכללה את נבחרת ההתעמלות האומנותית ואת המתעמלת האישית דריה אטמנוב, לא סבלו מפציעות קשות במהלך התחרות. לעומת זאת, נבחרת ברזיל שהגיעה כאחת המועמדות למדליה, התרסקה במהלך האולימפיאדה בעקבות פציעה של אחת המתעמלות בתחרות הקבוצתית.
הנבחרת הברזילאית פתחה את התחרות עם תרגיל טוב בחישוקים, עליו קיבלה את הציון 35.950 נקודות שהעמיד אותן במקום הרביעי בסוף התרגיל הראשון במוקדמות. לצערן הכל השתנה כמה דקות לפני שעלו לתרגיל המשולב (סרטים וכדורים).
"בנבחרת ברזיל, המתעמלת קרעה את השריר 5 דקות לפני שהיא עלתה לתחרות", מספרת ברטלר על הדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים. "ואז הקבוצה לא יכולה לבצע באופן מלא את התרגיל והן לא עשו את כל האלמנטים". הברזילאיות התרסקו בתרגיל המשולב עם התוצאה ה-14 בטיבה, 24.950 נקודות וסיימו את התחרות במקום התשיעי המפתיע, מחוץ לגמר האולימפי.
"לצערנו, אין מניעה מפציעות. פציעה ברמות האלה זה לא באג, זה פיצ'ר של המערכת", מודה ברטלר. "אבל אנחנו כן צריכים לאפשר לספורטאית קודם כל להחלים ממנה כמה שיותר מהר, ואם יש פציעה שצריך לתפקד איתה".
העבודה היומיומית עם המתעמלות וההיכרות העמוקה שלה עם הענף עוזרת לה לדייק את שיטות הטיפול ולהתאים אותה לצרכים של הספורטאיות גם ברגעים הכי חשובים בקריירה שלהן. "אני מכירה את הגוף של הבנות על דקויות. אז אני כבר יודעת בדיוק ברגע נתון, מה צריך כדי לשחרר אותה כמה שיותר מהר, כדי שהיא תוכל לתפקד כמה שיותר מהר. במשחקים האולימפיים הבנות מאוד מאוד מתרגשות, גם הצוות. לכן הגוף נתפס יותר".
ברטלר מספרת על אחת המתעמלות שסובלת מכאבי גב והאופן הייחודי של הטיפול בה לפי שיטת 'פאשיאל מניפוליישן'. "כאשר שנתפס לה גב, צריך לשחרר את החלק הפנימי של המקרבים של הרגליים. אז אנחנו יודעות את זה. אז אנחנו בתקשורת כל כך עטופה, שכאשר היא מגיעה אליי ואומרת לי, נטלי, הגב שלי התחיל לכאוב, אני מיד יודעת איפה אני צריכה לשחרר לה".
"לאורך הקמפיין האולימפי אנחנו עובדות איתן מסביב לשעון, אבל במשחקים האולימפיים זה כבר לדעת להביא את הגוף של המתעמלת לפיק שלהן, לפסגה של האוורסט, בדיוק ביום הנכון ובשנייה הנכונה".
"לשבת ביציע עם רגל פצועה ולדעת שאני לא יכולה להגשים את החלום שלי"
ברטלר בת 39 נשואה ואמא לשני ילדים, בני 10 ו-7. היא נולדה באוזבקיסטן ועלתה עם משפחתה לארץ. את צעדיה הראשונים בהתעמלות אומנותית, היא החלה בגיל שמונה הנחשב למבוגר יחסית בענף. "הייתי ילדה מאוד חלשה וחולנית. במהלך העלייה לארץ לקחו אותי ישר לבית החולים, וההורים שלי אמרו שאני חייבת להתעסק בספורט כדי לחזק את הגוף. כשהגעתי ראו שאני מאוד מאוד גמישה, אז ישר לקחו אותי לנבחרת של חיפה. הייתי כמו ספגטי, מאוד חלשה, אבל מאוד גמישה וזה מה שתפס את עיני המאמנות".
ברטלר המשיכה להתפתח ולהתקדם בענף שהיה כמעט ולא מוכר לציבור הישראלי. כאשר הקימו לראשונה בישראל נבחרת התעמלות אומנותית נבחרה ברטלר להיות אחת מחמש חברות הנבחרת. "גרנו בנשר, אז אבא שלי היה צריך להסיע אותי כל יום, מנשר להדר יוסף ובפתח תקווה. היינו יוצאים ב-12:00 בצהריים, מגיעים ב-14:00, אבא שלי שהיה מרצה בטכניון, היה יושב שם, מחכה לי וכותב הרצאות".
החלום הגדול של ברטלר היה להגיע לאליפות אירופה, היא התאמנה יום ולילה כדי להגשים את החלום שלה. לצערה שלושה שבועות לפני התחרות היא נפצעה ובעקבות הפציעה נאלצה לפרוש מהענף. "היינו בתחרות בחו"ל, קפצתי בין שני סרטים, ופשוט נחתתי לא טוב על הרגל וקרעתי את הרצועה. ניסו לשקם אותי, אבל זה היה שיקום מאוד דל. אז נסעתי כצופה לאליפות אירופה ונקרע לי הלב. מצד אחד שמחתי בשביל הבנות ועודדתי אותן בכל הכוח. מצד שני, היה קשה מאוד לשבת ביציע עם רגל פצועה ולדעת שאני לא יכולה להגשים את החלום שלי".
בעשרים וחמש השנה האחרונות ענף ההתעמלות עבר מהפכה של התמקצעות ולא דומה למה שהיה בסוף שנות התשעים. "אם אנחנו מסתכלים על תרגיל שאני עשיתי ב-1999 ותרגיל שהן עושות היום, זה נראה כאילו אתה מריץ את התרגיל במהירות פי 10. דרגות הקושי עלו מאוד. כשאני הייתי מתאמנת כמובן לא הייתה השקעה כזו בענף. כשאני התאמנתי באגודת הבית שלי לא היה לנו שטיח, היינו מתאמנות על הרצפה".
היום ישראל נחשבת לאחת המעצמות של הענף ובעלת התנאים הטובים ביותר במתקנים ובצוות האימון והמעטפת לגידול מדליסטיות אולימפיות בתחרות האישית והקבוצתית. "היום יש את האוהל המדהים שהן מתאמנות בו בווינגייט. יש בו חדרי טיפולים, מקלחות והמון משטחים. זה הבדל משמעותי מאוד. כמו שאומרים, 'צריך כפר שלם כדי לגדל ילד', אז צריך צוות שלם כדי לגדל ספורטאיות אולימפיות".
בסיום הקריירה הספורטיבית שלה, בעקבות הטיפול בפציעה החלה ברטלר לגלות עניין בעולם הפיזיותרפיה. לקראת המשחקים האולימפיים בריו, סבלה המתעמלת נטע ריבקין משבר מאמץ ברגל. ברטלר עבדה באותו הזמן במרכז רפואי 'מדיק' שנמצא בהדר יוסף, כאשר המתעמלות היו מתאמנות שתי קומות מתחתיה.
השיקום המהיר והמוצלח, הרשים את הצוות הרפואי של הנבחרת הרוסית, שהגיע ללמוד ממנה בהשתלמות שערכה ברטלר במוסקבה. "חודשיים לאחר המשחקים בריו, הגיעו הפיזיותרפיסטים הרוסים ללמוד אצלי במוסקבה. הם ידעו עד כמה ריבקין הייתה פצועה וראו עד כמה השיקום היה טוב".
"ממשיכים להתאמן תוך כדי השיקום, בדרכים מאוד יצירתיות"
לינוי אשרם, דריה אטמנוב ועדי כץ סבלו במהלך הקמפיין האולימפי מפציעות קשות. איך עובדים איתן במהלך תהליך השיקום?
יש לנו מוטו אחד שאנחנו עובדות איתו, שנקרא, "עושים כל מה שאפשר חוץ ממה שאי אפשר". זה אומר אם כרגע יש למתאמנת שבר מאמץ ברגל ואסור לה לעמוד עליה, היא תעשה את האלמנטים שהיא צריכה או חלק ממה שהיא יכולה לעשות בתרגיל, בשכיבה, בישיבה או בתלייה על סולם".
המתעמלת דריה אטמנוב, היא דוגמה נפלאה לאופן העבודה של הצוות הרפואי. בעקבות פציעה קשה שעברה, אטמנוב הייתה מחוץ לתחרויות במשך תשעה חודשים מתוך קמפיין אולימפי של שלוש שנים. אטמנוב פספסה חלק משמעותי מהקמפיין הנוכחי, אך למרות זאת הצליחה להתעלות ולסיים במקום החמישי בפריז. התוצאה השנייה בטיבה אי פעם של מתעמלת ישראלית, אחרי הזכייה של לינוי אשרם בזהב האישי בטוקיו 2020.
"מה שאיפשר לזה, היא שתוך כדי השיקום, הטיפולים והפציעה. אנחנו לא משביתים לחלוטין, היא בעצם ממשיכה להתאמן במה שהיא יכולה לעשות וכמובן במה שמותר לה", אומרת ברטלר. "אם היא לא יכולה לקפוץ בשפגט על הרגליים, אז אנחנו נתלה אותה על סולם והיא תעשה בעצם את הקפיצה של הרגליים על סולם. היא תשמר את היכולת ולאט לאט נבנה את התנועה שלה".
"בגלל שאני יודעת מה נדרש מההתעמלות, אני יכולה לפרק את הגורמים של התנועה, את מה שהן צריכות לעשות לגורמים, ואז בעצם להגיע למה שהן צריכות בדרך יצירתית, כשהן לא מסוגלות לעשות משהו".
ברטלר מציגה גישה שונה מהרופאה המודרנית. "אם את פצועה, מה הדבר הראשון שהרופא יגיד לך? תנוחי, תפסיקי לרוץ עד שפחות יכאב לך. אולי שבוע, אולי שבועיים, אולי חודש. אין לנו את הזמן הזה. ולכן, אנחנו בעצם ממשיכים, תוך כדי השיקום, כל הזמן המתעמלת עושה מה שהיא יכולה, בדרכים מאוד יצירתיות".
היא ממשיכה לשפוך אור על שיטות הטיפול הייחודיות של הצוות הרפואי במהלך השיקום של המתעמלות. "השיקומים צריכים להיות מאוד יצירתיים, בין אם זה דברים קטנים לשחרור שרירים כמו מי חומץ של מלפפונים. כאשר יש פציעות יותר משמעותיות, נעשה שימוש בתא לחץ. אנחנו נעשה כל מה שנדרש כדי לשקם מתעמלת ולדאוג לה גופנית להגיע ליעד אותו היא מציבה לעצמה".
את המוטיבציה הפנימית היא שואבת מתוך החוויה האישית שלה כמתעמלת שבעקבות שיטות טיפול פחות מתקדמות בתקופתה, נמנעה ממנה היכולת להגשים את החלום הספורטיבי שלה. "אני זוכרת את התסכול הכל כך קשה, כאשר את מתאמנת לעבר משהו ואז את נפצעת ולא יכולה להגיע ליעד שלך. יש בי רעב פנימי מאוד גדול להבטיח למתעמלת שהיא תגיע ליעד שלה, ליעד שהציבה מולה עצמה. לא משנה מה צריך לעשות בשביל זה".
"הייתי כל כך מאושרת. אני יודעת בדיוק מה כל אחת מהן עברה, כדי להגיע להישג הזה"
איך היה ללוות אותן בפריז, כשהן זכו במדליית הכסף האולימפית?
"וואו, התחרות שלהן הייתה מאוד מותחת. בתרגיל הראשון, היו כמה דברים שהן לא ביצעו לחלוטין, זה הוריד להן את דרגות הקושי ואת הציון הכללי. ידענו שהן צריכות לעשות את התרגיל המשולב באופן מושלם וזה תרגיל שהן תמיד מתקשות בו בתחרויות".
"הן לא יודעות באיזה מקום הן מדורגות במהלך התחרות. אבל הן יודעות שהן לא ביצעו את כל דרגות הקושי. במהלך התרגיל אני ונטשה אסמולוב עמדנו מאחורה ליד מסך ייעודי מיוחד שהצוות יכול לראות בו את בתחרות ואנחנו ממש מדברות עם הבנות: 'לתפוס, רגוע, עד הסוף'".
"הן הצליחו לעשות את התרגיל בצורה כל כך מדהימה וראינו שהן עשו הכל. כאשר ראינו את הציון נפלטה לנו צרחה של אושר מהלב. אני כל כך גאה בהן, אני יודעת כמה כל אחת מהן השקיעה שם", מוסיפה ברטלר.
"עם לינוי שברנו את תקרת הזכוכית של מדליה אולימפית אישית ראשונה. בפריז הן הצליחו לשבור עוד תקרת זכוכית ואני מאמינה שבעצם זה יאפשר את ההישגים של הדורות הבאים. אני כל כך גאה בהן, הייתי כל כך מאושרת. אני יודעת בדיוק מה כל אחת מהן עברה, כדי להגיע להישג הזה".