מכירים את טהרן? שנות ה-90? קופה ראשית? שבאבניקים? פאודה? הילדים שלכם צופים בכראמל, שקשוקה, בני מצווה, מקיף מילאנו?
ושאלה נוספת: יודעים מה עושה הגריפ בסט צילומים? פרופרטי מאסטר? גאפר?

כשנכנסתי לפני שנתיים לתפקיד מנכ"ל איגוד אקט, המייצג את עובדות ועובדי הקולנוע והטלוויזיה בישראל, גם אני הכרתי, כמו רוב הציבור הרחב, רק את השמות המוכרים של השחקנים, הבמאים, התסריטאים והמפיקים, מהסדרות והסרטים המצליחים של התקופה האחרונה (ויש הרבה כאלו).

אך כשצללתי פנימה, גיליתי נשות ואנשי מקצוע מצוינים, מוכרים פחות, שתרומתם להצלחה קריטית. נשות ואנשי תאורה, תפאורה, סאונד, צילום, עיצוב דמויות, עוזרי בימוי, תסריט והפקה ועוד רבים וטובים. צבא שלם של מקצוענים, אנשי "מאחורי הקלעים" שעובדים ללא הילת הזוהר אך במסירות ובאהבה גדולה לתחום,  ואחראים במידה רבה להוציא את החזון האומנותי אל הפועל. מהנייר אל המסך של כולנו.

יש שהחלו את חייהם המקצועיים עוד בימים שצילמו בפילם, לפני תאגיד השידור הישראלי ואפילו לפני הטלוויזיה המסחרית. הרבה השתנה מאז ועד לימי נטפליקס הנוכחיים: צורת העבודה, סוגי המצלמות והציוד הטכני, סגנונות היצירה ועוד. רק דבר אחד נשאר – ימי צילום ארוכים באופן חסר אחריות מקצועית, בריאותית ונפשית.

דמיינו מציאות תעסוקתית שבה כל יום מתחיל בשעות לא שגרתיות, במיקומים משתנים, בתנאי שטח, בדירות דחוסות, בחום של אוגוסט או בלילות פברואר הקפואים, בעבודה פיזית ולחוצה שמגיעה בקלות ל-14 או 15 שעות ביום. ואז הביתה: מקלחת, לישון כמה שעות, וחוזר חלילה. יודעים מתי יום העבודה מתחיל, אבל אין לדעת מתי ייגמר.

דמיינו שזה הדבר היחיד שאתם טובים בו ואוהבים לעשותו. שאם יש עבודה, חייבים לעבוד, כי כשאין עבודה אין פרנסה ונאלצים לחיות מהלוואות. ככה במשך 20 או 30 שנה.

דמיינו מה זה עושה לחיי המשפחה, לבריאות האישית והנפשית ואפילו לבטיחות ולמקצועיות. כמעט אין אחד שלא שילם את המחיר של תנאי העבודה הקשים האלו: פירוק משפחות וגירושים, התפרצות של מחלות, תאונות דרכים ותאונות בעבודה.

זו היתה המציאות שלנו עד אוגוסט 2023. אז נפל דבר בתעשייה שלנו, ולאחר יותר מעשור של מאבק לקיצור יום העבודה, שכלל סכסוכים ושביתות, חתמנו על הסכם עבודה עם איגוד המפיקים המייצג את חברות ההפקה. גולת הכותרת של ההסכם היא קיצור יום העבודה ל-10 שעות. מנגנונים נוספים שנכללים בו, כמו מנוחת סוף שבוע ושעות מנוחה בין ימי צילום, מכוונים לתכלית אחת: לתמרץ איזון משופר בין העבודה לבין החיים הפרטיים.

ולשמחתנו זה כבר קורה בעשרות הסדרות והסרטים שהצטלמו בשנת 2024 (לאחר שהתעשייה החלה להתאושש מחודשי השיתוק וההלם שלאחר ה-7.10). ימי העבודה מתקצרים, החיוך חוזר לפנים ואפשר לנהל חיים מעט יותר נורמליים. חלום שמתגשם.

אך פחות משנה לאחר חתימתו, הודיע לנו איגוד המפיקים, בהודעה חד צדדית, לקונית ובריונית, שבכוונתו להפר את ההסכם, ולשלוח את התעשייה כולה לכאוס החל מ-1 בינואר 2025. במהלך כוחני, ששמור לציניקנים הגדולים ביותר, לימדו אותנו שיעור מכאיב ומעליב: בעוד שהסרטים והסדרות, שאנו שותפים ליצירתם, מתיימרים לקדם ערכים של כבוד לזולת ושוויון ערך האדם, מאחורי הקלעים מקודמת מגמה של רמיסת זכויותינו. מילה היא לא מילה, הסכם הוא לא הסכם, וזכויות עובדים הן מטבע עובר לסוחר.

כעת עלינו להיאבק, שוב. לא רק על תנאי עבודה וזכות להתפרנס בכבוד, אלא על העקרון הבסיסי שהסכמים צריך לכבד.

בפעם הבאה שתצפו בדוקו, בסדרת דרמה איכותית או בסרט ישראלי חדש, הקדישו עוד 3 דקות להסתכל על הכתוביות שבסוף, שם תראו את שמותינו מופיעים בחטף. טוב לנו מאחורי הקלעים ואנחנו לא מבקשים  הרבה, רק את התנאים להמשיך לעבוד, להתפרנס וליצור בכבוד.

גיורא ואלה הוא מנכ"ל איגוד עובדי הקולנוע והטלוויזיה