העסק: בקתות גלעד – שני צימרים זוגיים רומנטיים במושב אודם ברמת הגולן. שנת הקמה: 2014. בעלים: טל גלעד (52), גרוש עם שני ילדים ביישוב. היקף פעילות כיום: 0%

"לאודם הגעתי לפני 15 שנה מדרום הגולן", מספר גלעד. "הרבה זמן חלמתי להקים כאן צימרים, ולפני כן עבדתי כשכיר בחברת אופטיקה".

"לא היה פשוט להתיישב פה", הוא מספר, ומצביע על הדירות הנמכרות בימים אלה בהרחבה של היישוב במדרון למטה. "היום אנשים מקבלים שטחים חלקים ונחמדים, מוכנים לבנייה. כשאני הגעתי לכאן זה לא היה ככה. במקום שבו אתם עומדים היה הר, והיה צריך להביא לפה באגרים שיסדרו ויישרו. אפילו על העצים היינו צריכים להילחם, כי היה פה מיוער, ואסור לכרות עצים. להעתיק אלון עלה 14 אלף שקל, והיו לי פה בשטח מספר אלונים. הכול היה קשוח. הרגשנו חלוצים שנלחמים באופן אירוני בביורוקרטיה הישראלית. אבל בסוף הצלחנו".

כיום הוא ממתין לקבל גם שטחים חקלאיים. "כל חיי עסקתי בחקלאות – הייתי רפתן בגבעת יואב, ועבדתי במטעים, גם פה במרום גולן. זה משהו שאני מאוד נמשך אליו וממתין לו בקוצר רוח, לעשות חקלאות לצד התיירות. מבחינתי זו ציונות. חיבור למקום, לגולן. להתיישב ולהיות נוכח פה לא משנה מה".

"בשאר חלקי הארץ כבר אין חורף"

הוא מספר שבחורף, בינואר-פברואר, הכול מסביב לבן, מושלג ויפה. השלג נערם לעיתים גם לגובה של 80 ס"מ. "לפעמים זה גם קשה להתנהל בנוהל חירום, כשהכול קופא והטמפרטורות קיצוניות. אבל זה גם מדהים ומיוחד. בשאר חלקי הארץ כבר אין חורף. אנשים מסתובבים בפברואר עם חולצה קצרה ובמרץ הם כבר בים. אבל פה – יש חורף אמיתי! זה כיף גדול לארח פה אנשים בחורף, לחשוף אותם למקום, לאזור. בקורונה קרה שהרבה אנשים שהיו רגילים לחופשות סקי בחו"ל פתאום הגיעו לפה והכירו את חבל הארץ הנהדר הזה. היו אומרים לי 'אנחנו לא מבינים למה היינו יוצאים תמיד לאירופה'. זה כיף.

צימר 'בקתות גלעד'. "תמיד היינו מקטרים שבשנה רגילה יש פקקים של שלוש שעות בכניסה למושב בעונה, ופתאום בשבתות אין כלום ואף אחד לא מגיע" (צילום: סוניה גרשפט)

"כשהקמתי את הצימרים, התיירות באזור עוד הייתה בחיתוליה. אנשים עוד לא ידעו איפה זה אודם ומה זה, היו אומרים לי שאני ממציא מקום. אבל בשנים האחרונות היה שינוי גדול וצפון הגולן נהיה על המפה. אנשים היו מגיעים לפה הרבה בעונת הדובדבנים לקטיף. השנה לא הגיעו, וזה היה עצוב. תמיד היינו מקטרים שבשנה רגילה יש פקקים של שלוש שעות בכניסה למושב בעונה. ופתאום בשבתות אין כלום ואף אחד לא מגיע. ולהיות פה בחורף בגולן כשאין תיירים זה עצוב, זה כואב".

שתי בקתות העץ היפות והמפנקות, הממוקמות מתחת לביתו הפרטי של גלעד, נושאות את שמות ילדיו – אופרי ועתי. עם מיטות זוגיות מפנקות, וג'קוזי בתוך הבקתה, כאילו מוכנות לאירוח אבל מעלות אבק. "כבר עשרה חודשים כמעט לא ירדתי לכאן", הוא מודה. מסביב לבקתות גפן מלבלבת ושיחי פטל נושאי פרי. גלעד פיזר צפצפות שנועדו למנוע משפני הסלע להתקרב ולהרוס את הגינה. "מאז שאין פה אנשים, החיות הולכות ומתקרבות".

"מהחלון רואים כל מה שקורה באצבע הגליל כמו במסך טלוויזיה"

הוא מספר שבשלושת החודשים הראשונים הם עדיין היו בהלם. "גם בתי ספר לא היו והילדים נשארו בבית. אחר כך הגולן הוגדר אזור ירוק. רשויות הביטחון אמרו שהכול בטוח, והאמת שגם אנחנו הרגשנו בטוח. כמעט לא היה פה כלום מבחינה ביטחונית – אבל אף אחד לא בא. אנשים חששו.

"בהתחלה לא כל כך הבנתי את האנשים שלא באים. ניסיתי לספר שהכול בטוח פה. אבל האמת היא שגם כשלא קרה פה כלום, התחושה כן הייתה של אזור מלחמה. שומעים את סוללות התותחים, פיצוצים מחרישי אוזניים שאפילו שברו לי כמה חלונות בצימרים – רק מההדף. מכאן רואים כל מה שקורה לכיוון אצבע הגליל וקריית שמונה כמו במסך טלוויזיה, גם את הירי הרקטי. את הכטב"מים עצמם לא רואים, אבל רואים את המטוסים שרודפים אחריהם. וגם פה באזור היה מטוס שעשה פטרולים 24/7, ובגלל הגאוגרפיה והעובדה שהוא טס נמוך, אתה לא שומע כלום ופתאום בבת אחת מטוס קרב עובר מעלייך. הילדים שלי היו רצים לחדר בבהלה, לא משנה כמה הסברתי להם, וגם אותי זה מלחיץ בכל פעם. זה לא נעים. יש יירוטים ויש שריפות".

היום הוא כבר מבין את האנשים שלא מגיעים. "אחרי שבני הזוג נועה וניר ברנס מאורטל נרצחו מפגיעת טיל, הכול השתנה. הם נהרגו ממש לא רחוק מפה, ובאותו היום אני והבן שלי נסענו שם – חזרנו מאימון כדורגל ועברנו ממש ליד. לא הרבה זמן אחר כך נרצחו 12 ילדים במגרש כדורגל במג'דל שמס".

"איך כבר חצי שנה לא קיבלתי כלום ממס רכוש?"

מבחינה כלכלית, המצב קשה מאוד. בעשרת החודשים האחרונים הצימרים לא ייצרו שום הכנסה, אבל גלעד נדרש להמשיך לשלם את ההתחייבויות וההלוואות שלקח לצורך בנייתם. "המדינה לא פינתה אותנו, ואני שמח על כך. לא הייתי מתפנה. אבל צריך לעזור לנו. כרגע – קיבלתי פיצויים רק עד סוף פברואר. כל פעם על חודשיים. וגם את מה שקיבלתי לא היה פשוט לקבל". לדבריו, מעט לפני פסח עוד לא קיבל כלום. "איך יכול להיות שאנחנו באמצע אוגוסט ושוב כבר חצי שנה שלא קיבלתי כלום? אני מציק כל הזמן לרואה החשבון שלי, ואולי אחרי הכתבה הם שוב ייזכרו בי… רק עכשיו פתחו את האפשרות להגיש בקשות על מרץ-אפריל, מתי זה אומר שנראה את הכסף?"

גלעד בכניסה לצימרים. "אני אוכל את הביטחונות שלי, פשוטו כמשמעו" (צילום: סוניה גרשפט)

בעשרת החודשים האחרונים הצימרים עבדו שבועיים. גם הם לאחר הראיון בערוץ 12, כשאנשים שראו את המקום רצו לפרגן. "כשנגמר הבאז, הדברים חזרו לקדמותם. מדי פעם אירחתי פה בחינם אנשי מילואים שהיו באזור. היה פה יום נישואים למילואימניק ושמחתי לתרום להם לילה. אבל יש לזה גם עלויות: כביסה, ניקיון, לסדר. זה עלויות שכבדות לי כרגע אז גם עם זה נאלצתי להפסיק".

ההוצאות על העסק כוללות את החזרי ההלוואות וארנונה. ובינתיים, צריך להעמיד גם אוכל על השולחן לילדים עם מקור הכנסה שנגדע. "המזל שלי הוא שאני במקביל גם שכיר בתעשייה. אבל זה לא מכסה את ההתחייבויות ואני מפחד להיכנס לחובות גדולים מהתקופה הזו. אני אוכל את הביטחונות שלי, פשוטו כמשמעו".

"נרצחו כאן זוג הורים, ובערב משדרים את 'רוקדים עם כוכבים'"

לדבריו, אנשים במרכז חיים בסרט אחר. "בעבודה אני מגיע לפעמים למרכז ונדהם שהחיים שם כרגיל. כמו ב-5 באוקטובר – בבתי הקפה וברחובות. אין תחושה של מה שקורה בארץ. כל יום כשאני נוסע כאן בעמק זו סכנת נפשות. אזעקות, מלחמה טוטאלית. ואני לא בטוח שמקו עמיעד ודרומה מבינים את זה. נרצחו כאן זוג הורים שיצאו לקניות לילדים שלהם – ובערב משדרים את 'רוקדים עם כוכבים'. זה לנרמל את המצב שלנו. אנחנו מרגישים שחסרה שותפות וסולידריות, וצריך להגיד את האמת, זה גם היה המצב בדרום שחטפו וחטפו וחטפו וכולנו כאן היינו בסרט אחר.

"אילו שאלת אותי לפני ארבעה חודשים, הייתי אומר שאני מצפה מאוד מאנשים לבוא לפה, שהאזור בטוח ונעים ואין מה לפחד. היום אני לא מצפה מאף אחד לבוא, אבל אני כן מצפה מהמנהיגים שלנו, מהממשלה, ממערכת הביטחון לסיים את הדבר הזה. אין פה הובלה ואין יוזמה. לכל אורך החודשים הללו טענתי ש-1 בספטמבר צריך להיות תאריך קדוש שכל המנהיגים צריכים להתכונן אליו – לא יכול להיות שנגיע אליו והילדים לא יהיו כאן חזרה בבית הספר. היה כל כך הרבה זמן להתארגן לזה, אבל זה לא קרה. יש פה משפחות, חברים שלי, שמתפרקות. במצב איום ונורא. אני מכיר המון אנשים שאומרים 'אין לי למה לחזור לצפון, מצאתי עבודה במרכז'. מה שיקרה זה שהאוכלוסיות החלשות יחזרו כי לא תהיה להן ברירה, והחזקים יישארו במרכז. וצריך את המשפחות החזקות שייתנו גב כלכלי לאזור הזה, כי הממשלה לא נותנת".

גלעד חושש גם מסיום מצב הלחימה ללא הכרעה שתבטיח שקט ארוך טווח ליישובים. "זה נחמד שמדברים על הסכמים בלי מלחמה, אבל רוב האנשים לא מאמינים לזה ולא סומכים על הסכמים, וגם לא על המדינה שתאכוף אותם. אנחנו מכירים את הממשלות שלנו. יעבור חייל אחד את המרחב שהוא לא אמור להיות בו, ואז עוד אחד. פלוגה וגדוד. אנחנו אלופים בלהבליג ולשמר שקט. לא משנה מה המחיר. ואנשים הבינו את זה, ומתקשים לסמוך כבר גם על המערכת הפוליטית וגם על המערכת הביטחונית. אני מאמין לצד השני שאומר שהוא רוצה להשמיד אותנו, ואני חושב שאנשים בכלל מאמינים להם, וכבר לא מאמינים לממשלה שתגן עלינו. צריך שינוי מאוד מהותי בכל תפיסת הביטחון".

ניתן ליצור קשר באתר, בווטסאפ או בפייסבוק.