תהום אידיאולוגית פעורה בין נילי בר סיני מקיבוץ בארי, שמעולם לא ביקרה בהתנחלויות מסיבות אידאולוגיות, לבין הרב מנחם קלמנזון מעתניאל, שלא ביקר בקיבוצים עד צהרי שבת 7 באוקטובר, כשהגיע לחלץ אותה מביתה.
"מה בעצם הביא אותך באותו יום לקיבוץ שלנו?" שואלת בר סיני.
"זה פשוט. אלחנן הביא אותי", עונה קלמנזון.
בר סיני שרדה את התופת של בארי ב-7 באוקטובר וחולצה מביתה בזכות הגעתו של קלמנזון לקיבוץ. בעלה יורם, מאדריכלי בית הדפוס האגדי של הקיבוץ, נרצח. מנחם קלמנזון ואחיו אלחנן הגיעו על דעת עצמם לבארי בשעות אחר הצהריים של 7 באוקטובר כדי לעזור בניסיונות החילוץ. השניים חילצו יותר מ-100 מתושבי הקיבוץ. בבוקר 8 באוקטובר, בניסיון חילוץ נוסף, אלחנן נתקל במחבל באחד הבתים שירה לעברו צרור יריות, והרג אותו במקום. על תושייתם וגבורתם, הם קיבלו ביום העצמאות האחרון את פרס ישראל.
בכנס שנערך השבוע בשדרות על ידי התנועה הקיבוצית, יד יערי ויד טבנקין, לציון שנה למתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר, השניים נפגשו על הבמה לשיחה משותפת. מלבד זיכרונות האימה וההצלה, הם ביקשו לבחון מחדש את המתח בין שתי התנועות שנתפסות לא פעם כיריבות, ובעקבות הטבח נוצרה ביניהן ברית גורל, שאולי יכולה להפוך גם לברית של ייעוד משותף.
"לא הייתה לנו תחושה שאנחנו הולכים למקום שהוא אחר מהמקום שלנו"
"אלחנן היה בהרבה אירועים ביטחוניים והוא לא קרא לי מעולם. הבנתי שאם הוא פתאום קורא לי, כנראה זה נצרך", נזכר קלמנזון באירועי הבוקר של שבעה באוקטובר. "הרבה שאלו אותי לאורך השנה, מה פתאום הגעתם לקיבוץ? למה ללכת להציל בקיבוץ? זו שאלה שמאוד מכעיסה אותי. כשיצאנו לבארי לא הייתה לנו תחושה שאנחנו הולכים לאיזה מקום שהוא אחר מהמקום שהוא שלנו. נסענו כדי לעזור לאנשים שלנו. מבחינתי אנחנו עם אחד שנמצא בדרך משותפת. איך הדרך הזו מתנהלת, ברית גורל או ברית ייעוד, זה האתגר שלנו לפתור".
אלחנן קלמנזון, תושב עתניאל, היה לוחם במוסד שהחליט על דעת עצמו לצאת לאזור העוטף בשבת השבעה באוקטובר לעזור בלחימה וההצלה. יחד עם אחיו מנחם הם נכנסו לקיבוץ בארי סביב השעה 18:00, וחברו למאמצי הלחימה וההצלה של הכוחות במקום, שבין היתר אפשרו את החילוץ של בר סיני.
קלמנזון מספר שהפתגם "או שנהיה תלויים זה בזה או שנהיה תלויים זה לצד זה", התגלה לו במוחשיות הקשה ביותר באותו יום. "בשלב מסוים אלחנן אמר לי שהוא לא רוצה לחזור לתופת, וגם אני לא רציתי. חשבנו על כל בני משפחתנו שכבר איבדנו בפיגועים בשנים האחרונות. אבל אז הופיע בן אדם בשער הקיבוץ ואמר לנו 'אח שלי שם עם הילדים שלו והוא חייב עזרה'. אלחנן הסתכל אלי ואמר: 'נכנסים?', ועניתי 'נכנסים'. כששמעתי את האיש הזה מדבר על משפחתו, חשבתי על דוד שלי, מיכי מרק ז"ל, שנרצח בידי מחבל לעיני ילדיו ב-2016 – זוהי ברית הגורל שלנו. אבל ברית גורל זה סיפור קל".
"לא בדיוק קל", עונה בר סיני, "אתם הייתם שם, ללא הצבא, כשנשארנו מופקרים לגורלנו. אתם נכנסתם ויצאתם וחילצתם אנשים. אתם בחרתם בזה".
דבריה של בר סיני, כולל ההתעכבות על כך שהצבא לא הגיע לקיבוץ בעוד האחים קלמנזון כן, עומדים ברקע משבר האמון העמוק בין חברי הקיבוץ לצבא. הדברים ניכרים בהתייחסות של חברי הקיבוץ לתחקירים הצבאיים, והעדויות הרבות של החברים שמצאו עצמם מטילים ספק בכל התכנית הביטחונית שהייתה אמורה להגן עליהם בעשרות השנים האחרונות. הגעתם של האחים, שמייצגים את הקהילה הפוליטית שלא פעם נתפסת אויבת, שברה תפיסות בקרב רבים מהקיבוצניקים, אבל גם בקרב המתנחלים.
"אמרתי לעצמי, הסיבה שאני מפחד להיכנס היא הסיבה שאני חייב להיכנס", אומר קלמנזון "אני מסתכל על המשפחה שחילצנו ורואה את המשפחה שלי. הקיבוץ מאוד דומה לבית שלי: יישוב קטן. אף אחד לא יודע כתובות. כולם מכירים את כולם. בארי זה הקהילתיות, התמיכה, מוסר עבודה גבוה, כמו עתניאל. ואני יודע להגיד כמה שקהילה זה דבר גדול מאוד בחיים של בן אדם. המשפחה שלנו, בזכות הקהילה שלנו, מצליחה לשרוד כבר שנים את כל האובדן המשפחתי שפקד אותנו".
"אני שואלת את עצמי, אם זה היה אצלכם, כמה מאיתנו היו קופצים?"
בר סיני נכנסה לגדה המערבית רק פעם אחת, ממש בתום מלחמת ששת הימים, מתוך סקרנות. "כשבאה ההתנחלות זה נהיה פוליטי. גם נגנב קצת האתוס הקיבוצי", היא אומרת במבוכה, ומתנצלת שאינה 'פוליטיקלי קורקט' כשהיא שואלת את עצמה איך היו מגיבים בבארי אם המצב היה הפוך. "לא נכנסנו לשם יותר, כי לא הרגשנו שזה שלנו. עכשיו אני שואלת את עצמי, אם זה היה אצלכם, כמה מאיתנו היו קופצים? אני באמת לא יודעת לענות".
"אצלי במילואים יש הרבה קיבוצניקים מבית אלפא, אני מאמין שהיו מגיעים", עונה קלמנזון, "ככל שהקטסטרופה הייתה גדולה יותר – היו מגיעים יותר, אני בטוח בזה. וזה לא עניין של רצון. אנחנו חיים במציאות של פירוד מאוד גדול. ניזונים ממה שסיפרו לנו שקיים שם בעיקר דרך התקשורת".
לקהל סיפר קלמנזון בבדיחות הדעת (אך לדבריו הסיפור אמיתי) על חברו להתנחלות שקורא את עיתון 'הארץ' כדי שמצב הרוח שלו ישתפר. "ב'הארץ' כותבים כל הזמן שהמתנחלים שולטים בהכול, זה נפלא", והקהל צוחק. "אני קורא מקור ראשון, ורואה רק כמה הכול זה בית המשפט והיועצת המשפטית. דיכאון. וזו בדיוק הבעיה. אנחנו בבעיה כשאתם רואים אותי רק דרך 'הארץ', ואני בבעיה אם אני רואה אתכם רק דרך 14".
"אפשר לדון במחלוקות, זה ברור. אבל האם אפשר להתפשר?"
האירוע הטראגי שעבר על קלמנזון, איש חינוך מרכזי ומוערך בציונות הדתית, שלח אותו לשליחות שמתבטאת במפגש עם חברי הקיבוץ ביום האסון ולאחריו. לדבריו, נוצרו לו קשרים וחברויות רבות בקיבוץ מאז אותו יום. הוא מנסה להבין איזו ברית יכולה להירקם בין שני הציבורים. "לשיחות שלנו כל צד מגיע עם סל ערכים מסוים, ויש הרבה ביקורת. קשה מאוד להוריד מהעוינות ומהחשדנות".
"אנחנו נצטרך להגיע לפשרות על אורח החיים שלנו", אומרת בר סיני, "אבל גם אתם על שלכם".
ויש גם שאלה קשה, בוערת, על המשך המלחמה ועל עסקת החטופים שעל הפרק. קלמנזון הוא ממקימי פורום 'הגבורה', של משפחות שכולות, שקורא למצות את הלחימה בחמאס, מתנגד להפסקות אש ולהרחבת הסיוע ההומניטרי, ולדבריו, מבקר את ההצעות שהונחו בחודשים האחרונים לעסקאות לשחרור חטופים. "מכעיס אותי שמיתגו אותנו נגד העסקה, זה לא נכון", הוא אומר, "אנחנו בעד עסקה, אבל עם סימני שאלה על העסקה".
"אני נפגש עם משפחות בפורום משפחות החטופים, ואנחנו בוכים הרבה", סיפר קלמנזון "אני מספר להם על כל מי שאיבדתי. הם מספרים על האובדן שלהם. אנחנו לא מסכימים, אבל גם לא מטאטאים את המחלוקת. עם הזמן הדעות שלי זזו, אני מרגיש שהדעות שלהם גם השתנו. אפשר לדון במחלוקות".
"זה שאפשר לדון, זה ברור לנו", אומרת בר סיני, "אבל האם אפשר להתפשר, האם אפשר לזוז?", וקלמנזון משיב: "בטח. זה בידיים שלנו".
