בעצרת למען שחרור החטופים הערב (מוצ"ש) בדרך בגין משתתפים מאות אלפי מפגינים. עצרות מקבילות נערכות גם בירושלים, בקרית גת ובצומת שער הנגב. מוקדם יותר נערכו הפגנות בעשרות מוקדים ברחבי הארץ.

ענת אנגרסט, אמו של מתן החטוף, חשפה בעצרת אות חיים ראשון ממנו – הקלטה מהשבי בה הוא נשמע אומר "אני מאוד רוצה לראות את המשפחה ואת החברים שלי, זה מאוד חשוב". עוד הוא פונה לראש הממשלה נתניהו בבקשה לאשר עיסקת חטופים.

עצרת למען החטופים בדרך בגין בתל אביב (צילום: מטה משפחות החטופים והנעדרים)

מיכל לובנוב, אשתו של אלכס לובנוב ז"ל שנרצח לפני כשבועיים בשבי החמאס והובא לקבורה בישראל, נשאה הערב (מוצ"ש)  דברים בעצרת הענק של משפחות החטופים בתל אביב. קאי, בנם של מיכל ואלכס ז״ל, נולד לאחר שאלכס נחטף ולא זכה להכיר את אביו. דבריה המלאים של מיכל:
״אני מיכל, אשתו של אלכס לובנוב הי״ד, והלב שלי נרצח בעזה.
אלכס, עדן, אורי, אלמוג, הירש וכרמל עשו הכל כדי לשרוד. הם החזיקו מעמד בתנאים גרועים ממה שגם אנחנו ברגעים הקשים לא יכולנו לדמיין. הם עמדו בהתעללות נפשית ופיזית. הם שרדו רעב, צמא, דיכוי, חושך, חום, מחנק, יובש ופחד תמידי. הם עשו הכל כדי לשרוד ולחזור אלינו, אנחנו המשפחות עשינו הכל כדי להחזיר אותם,
אז למה המדינה ומנהיגיה לא עשו הכל?

"כולנו ראינו את התמונות והסרטונים מהמנהרות, כולנו לקחנו אוויר כאשר ראינו והבנו את התנאים בהם שרדו ובו נרצחו. לקחנו אוויר שלהם לא היה. היה אפשר להציל אותם, היה אפשר לחלץ אותם בעסקה, נכון זה לא הירואי כמו חילוץ צבאי אבל זו גבורה מסוג אחר. הם שרדו עשרים מטרים מתחת לקרקע, אלכס שלי וכל שאר החטופים לא יזכו לעולם לשאוף אוויר. הם לא יצאו מהמנהרה, מהקבר שבו הוחזקו על ידי החמאס – משם הם הועברו בשקים לקבר באדמת ישראל. הם ישארו מעתה ועד עולם בעומק של שני מטרים.

"אלכס ואני הקמנו בית, בנינו משפחה, בנינו עתיד, ראינו כאן עתיד נפלא לילדינו. תחילה נולד לנו טום. כשאלכס נחטף קאי עוד לא נולד, כשהגיח לעולם הילד, שנראה כמו קופי של אביו, הוא נולד לתוך מציאות לא נתפסת. במשך 11 חודשים אבא היה רחוק, עכשיו הוא כבר לא יחזור. טום וקאי יתומים. פאפא כבר לא יאסוף את טום מהגן, פאפא לא יחבק את קאי לעולם. מה טום יזכור? את התמונה של אבא עם הסינר הצבעוני? זו שתלויה בכל מקום? האם יזכור את הפעמים שאבא הניף אותו מעלה? האם אי פעם ירגיש בטוח בלי אבא שיגן וישמור? האם אי פעם ירגישו הילדים שלי בטוחים במדינה שלא שמרה על אבא שלהם?

"אפילו כאן על הבמה קשה לי לומר אך זו האמת, זו המציאות החדשה – נותרתי אלמנה והילדים שלי יתומים מאבא. זה לא הסוף שמגיע לנו.

"אני לא רוצה שתסתכלו עלי במבט מרחם, שתביטו בי ותצקצקו בעצב. אני מבקשת ודורשת שתראו אותי ותעשו הכל כדי שהסוף של הנשים האחרות, של החטופים יהיה אחר. תחזירו לרז את אוהד. לבת שבע את אוהד שלה. את שגיא לאביטל. תחזירו לגלי את צחי, ללישי את עמרי. לעדי את טל ולשרון את דוד. תנו לילדים הקטנים שלהן את ההזדמנות לגדול ולצמוח עם אבא. תנו לילדים שלהן את הזכרונות שלילדים שלי כבר לא יהיו.

"כולי תקווה שאני האחרונה לקבל את הדפיקה בדלת, אני לא צריכה כאן שותפות גורל ובצד הכאב הפרטי שלנו, העצב שעוד לא התחלנו להכיל – אני מייחלת לראות את שובם של כל החטופים הביתה. תנו להם סוף טוב, תנו לכולנו כמדינה, כעם, סוף אחר. חתמו על עסקה, הגיעו להסכם כדי להציל את מי שניתן, תנו לנו אוויר. תנו להם אוויר, תחזירו אותם הביתה עכשיו".