"יש הרבה שאין להם מה לאכול. יש אנשים שכיבו את המקרר כי הוא ריק. אני מכיר אחד שמכר את המגהץ ב-20 שקל כדי שיהיה לו כסף ללחם. אחר נסע לרמאללה למכור את המכונית שלו, כי אין לו כסף" – מוראד ענאיה, בן 32, תושב קלקיליה, מספר על המציאות ברשות הפלסטינית מאז 7 באוקטובר. לו יש, או לפחות הייתה, עבודה. "עבדתי בסופרמרקט", אומר ענאיה ל'דבר'. "הייתי כמעט מנהל של כמה סניפים. כל יום יצאתי מקלקיליה וחזרתי. בסופי השבוע הייתי נשאר בישראל, כי צריך לפתוח סניפים במוצאי שבת. ביום שישי 6 באוקטובר אמרתי שאני חוזר הביתה. החבר'ה נשארו. הם התקשרו בשבת ואמרו שיש טילים. המצב נהיה גרוע, והם חזרו הביתה. ביום ראשון נסגרו המעברים ולא יכולנו לעבור".
מספר העובדים הפלסטינים בישראל צנח באחת מ-130 אלף באוגוסט ל-8,000 באוקטובר. על פי נתוני הביטוח, בנובמבר התייצב מספר העובדים על 28 אלף.
"מאז אני לא עושה כלום, רק עוזר לאישתי בבית", מספר ענאיה. "היה לי קצת כסף בצד שהצלחתי לחסוך. הייתה 'ג'מעיה' של 20 חבר'ה שחוסכים ביחד, וכל חודש אחד מהם לוקח הכול. לקחתי באפריל 100 אלף. גם נרשמתי בלשכת התעסוקה. אני מסתדר".
הוא מספר שהמעסיקים ניסו לעזור לחלק מהעובדים בהתחלה, אבל גם הם לא דמיינו שהמצב יימשך זמן רב כל כך. "חשבנו סגר, כמו תמיד, כמה ימים. בהתחלה נתתי כסף לחבר'ה שעבדו איתי כדי שיחיו, כמה שאני יכול. עכשיו אני לא יכול. לא אצליח להחזיק מעמד הרבה זמן. לא יודע מה לעשות. אילו ידעתי שהמלחמה תימשך, לא הייתי מפזר את הכסף. אמרתי 'עוד שבוע נגמר', החבר'ה צחקו עליי. יש אנשים שאין להם כלום. חיים מיום ליום. כבר 11 חודש מלחמה. שמנו כסף בצד, אבל בסוף כל החסכונות יסתיימו".
לפי לשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, השכר היומי הממוצע לעובד פלסטיני בישראל היה 297.7 שקלים. השכר היומי הממוצע לשכיר בשטחי הרשות עמד על 139 שקלים. "אצלנו המשכורת הממוצעת היא 3,000, אני קיבלתי 20-16 אלף שקל כל חודש", מספר ענאיה. "שכר המינימום כאן הוא 1,800, אצלכם יותר מ-5,800".
פערי המשכורות בין ישראל לרשות הפכו את העובדים הפלסטינים בישראל לבני המעמד הבינוני ברשות. לדברי עו"ד ח'אלד דוח'י, מנהל מחלקת עובדים פלסטינים בקו לעובד, עובד פלסטיני בישראל מרוויח יותר מרופא בבית חולים ברשות. "היה להם כוח קנייה. הם היו בעלי מכוניות, לקחו הלוואות בבנקים ברשות", מסביר דוח'י. "האנשים התרגלו לרמת חיים מסוימת, חינוך, דמי כיס, קניות. פתאום הם עם אפס הכנסות. נניח שלחלק יש חיסכון או תכשיטים, כל מה שהיה בצד, השתמשו בו. אין הכנסה אחרת. מכרו את תכשיטים. כל יום שעובר הם הופכים למעמד הנמוך ביותר ברשות. מי שיש לו דונם אדמה וחי ממנה, התרגל לרמת חיים נמוכה. אין להם מקור הכנסה. ברשות אין עבודה במקצוע שלהם, אין להם דמי אבטלה. מעטים הצליחו להשתלב במוסדות הרשות.
"מאז 7 באוקטובר העובדים מחכים לחזור. יש להם מעט תקווה. יש להם חיסכון פנסיוני בחברת עמיתים. העובד לא יכול למשוך את הכסף אלא אם כן הפסיק את עבודתו עם מכתב פיטורים או אם יוותר על היתר העבודה. מתוך כ-100 אלף עובדים, בערך מחצית משכו את הכסף. השאר לא קיבלו מכתב פיטורים, או מקווים לחזור לעבוד בישראל".
ענאיה מסביר שמי שעבד שבישראל לא מקבל דמי אבטלה ברשות. "מאוקטובר לא קיבלנו שקל אחד. בשביתת המורים, העובדים בישראל צחקו על המורים בגלל השכר הנמוך, אז ביקשו מהעובדים לתת ולעזור למורים. הם נתנו. עכשיו אף אחד לא נותן לנו. העובדים תרמו כשהיו עשירים, עכשיו אף אחד לא מסתכל עלינו".
לפי בנק ישראל תרומתם של העובדים הפלסטינים בישראל לכלכלת הרשות עמדה על 3 מיליארד שקלים בשנה עד ספטמבר 2023. היעדר העבודה בישראל משפיע על ערי הגדה. "אצלנו בקלקיליה 40%-50% עובדים בישראל. מחצית הכלכלה המקומית מהם. עכשיו המצב על הפנים. מה שמציל את העיר אלו ערביי ישראל שבאים לקנות. ג'נין סגורה. טולכרם סגורה. עכשיו באים אלינו. נכנס קצת כסף, אבל לא כמו מי שעובד בישראל ומרוויח 7,000 שקל בחודש. זה פי שניים-שלושה ממשכורת ממוצעת בקלקיליה".
דוח'י, שמגיע לערי הרשות בעבודתו, מספר: "הכלכלה הפלסטינית נסמכת על הכנסות העובדים הללו, על המסים ועל כניסת ערביי ישראל שעושים קניות בערי הרשות. מג'נין יצאו כל יום 12 אלף עובדים לישראל ובכל יום נכנסו 5-2 מיליון שקלים מקניות של הערבים אזרחי ישראל. זה נסגר. בטולכרם אין הכנסות בכלל. ראיתי דוכנים בכניסה לערים לערבים הישראלים, בסטות של ירקות, אבל זה עדיין מיעוט. בקלקיליה הצבא נכנס ויוצא. נכנסים לשם כשליש ממה שהיה לפני 7 באוקטובר. הם עדיין נושמים.
"זה בלון שיתפוצץ. גם מערכת הביטחון אומרת שצריך קצת לשחרר. מבחינה ביטחונית רובם ככולם חשבו רק על הפרנסה. אם האב עובד בישראל, הילדים והאחים לא זורקים אבנים. אם אין הכנסות, גם אלה יילכו לעולם הפשע או הטרור. אין להם אלטרנטיבה".
ענאיה חושש מהעתיד ומתוודה: "אני רוצה לעזוב. המצב הופך אנשים למתוסכלים ומיואשים".
