דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ירושלים

ירושלים / "ב'מאני טיים', ירושלים נמצאת בכל שנה מחדש מחוץ לתקציב"

כך אומר גיל ריבוש, מנהל האגף לתכנון אסטרטגי בעיריית ירושלים - העיר הגדולה, הענייה והמאתגרת בישראל | למרות זאת, היא אינה מקבלת מענקי איזון מהמדינה כמו ערים אחרות, ונגררת בכל שנה מחדש למאבקים פוליטיים מתישים בקרב על התקציב

זבל ברחובות ירושלים (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).
זבל ברחובות ירושלים (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).
דוד טברסקי

לפני כשבועיים חזרה ירושלים לכותרות הראשיות, כשהעירייה הכריזה על שביתה כללית בעקבות חוסר תקציב. זו אינה הפעם הראשונה שהעיר שובתת, ובטח שזו אינה הפעם הראשונה בה העירייה טוענת שהיא במשבר כלכלי חמור. ככל  שנערמה האשפה ברחובות, כך עלו גם גלי הביקורת: האם ראש העיר ניר ברקת מנצל את חולשתה של העירייה כדי לקדם את עצמו במפלגת הליכוד על ידי יצירת סכסוך מתוקשר בינו לבין שר האוצר כחלון, או שמא העיר נמצאת על סף פשיטת רגל? האם הממשלה חייבת להתערב בדחיפות ולהוסיף תקציבים, אחרת יפוטרו מאות ואלפי עובדים וייפגעו השירותים לתושב? ואם כן, מדוע זה קורה כל פעם מחדש?

הבעיות העיקריות של ירושלים ידועות לכל: למרות היותה העיר הגדולה בישראל, עם מעל ל-850 אלף תושבים, מדובר באחת הערים העניות בארץ. רק השנה היא ירדה בדירוג הסוציו-אקונומי מהאשכול הרביעי לאשכול השלישי. ירושלים נמדדת בקריטריונים של מטרופולין, שכן היא מספקת שירות ללמעלה ממיליון בני אדם ובכל זאת – אין בה מספיק מרחבי מסחר, שכן העיר נבנתה בעיקר כדי לספק שירותים ממשלתיים.

בעשורים האחרונים גדל מספר תושבי העיר במאות אחוזים, בעיקר עקב הבנייה המאסיבית של השכונות מעבר לקו הירוק ובגושי ההתנחלויות שלצידה – בנייה שלוותה בנימוק לאומי-בטחוני וגם אידיאולוגי. כיום מאות אלפים חיים בשכונות מסביב לעיר כאשר כל שכונה בה היא כמו עיר קטנה.

אך לצד הגדילה במספר תושבי ירושלים, מקומות העבודה לא גדלו בהתאם. משרדי ממשלה רבים עוזבים את העיר למרכז, מאחר שהארנונה בעיר היא מהגבוהות בארץ (על אף שהחוק מחייב אותם להתמקם בבירה). גם האיומים הביטחוניים והתדמית המורכבת של העיר במתחים שבין חילונים לדתיים הפכו אותה לפחות אטרקטיבית. אפילו ההנחות המיוחדות במס, שמטרתן למשוך תעשייה ומסחר, לא מצליחות לייצב את העיר.

כמו מצבה של ירושלים, גם יחסה של הממשלה לעיר 'מורכב'. מצד אחד זוכה העיר בכל שנה במענק מיוחד על סך מאות מיליוני שקלים מכוח חוק ירושלים בירת ישראל, ובנוסף, הממשלה הקצתה לעיר בשנים האחרונות מעל למיליארד ש"ח עבור תכניות חומש לפיתוח הציבורי של העיר, בדגש על שירותים לאזרח וצמצום פערים. הממשלה גם העבירה כ-300 מיליון ש"ח לקידום מזרח העיר. חשוב לציין בהקשר זה כי לדעת מומחים וארגונים הפועלים במזרח העיר, וביניהם 'עיר עמים', מדובר בסכומים קטנים מאוד: ההערכות כיום מצביעות כי רק על מנת להשוות את מצבה של מזרח העיר למצבה של מערב העיר נדרשים מעל ל-8 מיליארד ש"ח – תקציבים אותם יכולה להעביר המדינה רק בהחלטה ממשלתית רחבה.

עובדי עיריית ירושלים מפגינים במרכז העיר (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)
עובדי עיריית ירושלים מפגינים במרכז העיר (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)

פער מבני בין הוצאות להכנסות

גיל ריבוש, מנהל האגף לתכנון אסטרטגי בעיריית ירושלים, שופך אור על הבעיה המרכזית של העיר – הוצאות שגדלות בקצב מהיר בהרבה מההכנסות. "העירייה מחוייבת להרבה מאוד הוצאות שרובן קשיחות. מדובר על כ-97% מסך ההוצאות", אומר ריבוש, "כיתה שקיימת צריכה להיות מסופקת בשירותים. ילד שצריך להוציא אותו לפנימיה – הוא חייב לצאת לפנימייה. עובד תחת הסכם קיבוצי חייב לקבל את המשכורת שלו והיא צריכה להתעדכן. ההסכם החדש מול ההסתדרות שהעלה את שכר העבודה והוא עומד כיום על 45 מיליון שקלים. מדובר בעדכון השכר, ובעוד תוספת בסך 1,000 ש"ח לכל עובד, בהתאם להסכם שסוכם עם שר האוצר. הבעיה שהמדינה לא תומכת בעירייה בהתאם.

"לארנונה בירושלים יש הרבה מאוד פטורים, העומדים על 700 מיליון ש"ח. את הפטורים המדינה קובעת, ורק השנה פטרו מארנונה עמותות, מעונות יום, ישיבות, בתי מדרש וכו'. יכול להיות שהכל ראוי, אבל זה עולה לעירייה שלנו כמעט 80 מיליון ש"ח כל שנה, ואין לנו מקור שיכסה את זה. אז איך נשלם את המשכורת?", שאל ריבוש ונתן כדוגמא את הנכסים הרבים מוחזקים על ידי הכנסיות והארגונים הנוצריים והמוסלמיים בעיר, שכוללים גם מבני מסחר ולא רק מבני דת, שלעירייה אסור לגבות מהם מס. הוא הוסיף כי בעיר ישנם "יותר ויותר ילדים, רובם מה לעשות, עניים, יהודים וחרדים ואנחנו מאוד מנסים להעמיק את השירותים לאוכלוסייה הערבית והחרדית. לדוגמא, הפנימיות זה אחד המוסדות הכי יקרים שיש לעירייה. בפנימיות לילדים ונערים ערבים צמחנו פי שניים וחצי בשש השנים האחרונות וזה דבר טוב כי סוף סוף נותנים שירותים למזרח העיר – אבל זה עולה כסף. אל מול זה, ההכנסות מארנונה ממזרח העיר ומכל העיר לא עולות באותו הקצב ונוצר פער."

ירושלים, בניגוד לערים אחרות, אינה מקבלת מענקי איזון ממשרד הפנים, אשר מאפשרים לעיריות להתמודד עם חוסר איזון בתקציבים. המצב הזה מעצים את הבעיה של העיר ביחסיה מול המדינה ובעיקר מול משרד האוצר – "בשביל להתמודד עם הפער ברשויות המקומיות, המציאו את מענק האיזון", הסביר ריבוש, "200 מתוך 250 רשויות מקבלת מענקי איזון אך מראש הנוסחה לא הכלילה את ירושלים. למה? כי ועדת הכלכלנים אמרה שאם ירושלים הייתה מקבלת את האיזון, היא הייתה שותה את כל הכסף."

משרד הפנים מקצה לרשויות המקומית מענקי איזון החל משנת 1994 בהיקף של 3.5 מיליארד שקלים בשנה. לאחר שעלו מספר בעיות מן השטח, בעיקר בקרב הרשויות החלשות בכל הקשור להיקף המענק, התכנסה בפברואר 2001 ועדה של כלכלנים ופקידים בממשלה וברשויות המקומיות על מנת לדון בבעיה, בראשותו של הממונה על התקציבים לשעבר פרופ' יעקב גדיש. הוועדה קבעה קריטריונים ברורים לקבלת מענקי האיזון ברשויות המקומיות ופרסמה את מסקנותיה ב-2001. עד היום ישנה ביקורת והדעות חלוקות על הישגי הוועדה, אך דבר אחד בטוח – ירושלים אינה כלולה בין הרשויות הזכאיות למענק.

"אין לירושלים מענה מקצועי לנוסחה, וכבר עשרות שנים נתונה קבלת הכסף החסר למאבקים פוליטיים מידי שנה בשנה. לפני כהונת ראש העיר הנוכחי היו מגיעים אולמרט ולופליאנסקי למצב שהם לא מצליחים להגיע לאיזון, לכן המדינה הייתה אומרת להם לקצץ בשירותים, בין אם זה במשכורות, כוח עבודה, תרבות ושירותים לאזרח – ובמקביל לכך, דרשו מהעירייה להעלות את הארנונה למקסימום, בעיקר לעסקים. כך יצא שהארנונה בעיר הכי יקרה בארץ, למרות שהשירותים הם לא הכי טובים בארץ. זה יצר כדור שלג שביסס את העוני ותימרץ לעזיבה."

לדברי ריבוש, הבעיה בעיר הייתה חריפה תמיד, אך בשנים האחרונות בעקבות תכניות ראש העיר והשיח הציבורי על העיר, הציגה עצמה ירושלים כ'עיר שצועדת קדימה' – ועל כן דרשה מקורות תקציביים נוספים. במקביל לכך, החריף המשבר וקיבל תהודה ציבורית כלל ארצית. הפתרון, לדעת ריבוש, הוא יצירת הסכמה בין העירייה למדינה ביצירת מערך תקציב מקצועי שידע להתייחס לבעיות הייחודיות של העיר, ויעוגן בתקציב המדינה.

"העירייה דורשת היום מהמדינה שני סוגים של מענקים. מענק ראשון הוא מענק איזון, שיהיה נוסחה או הכרה בדברים המייחדים אותה – הדמוגרפיה, הגידולים, ההוצאות המיוחדות לחינוך ולרווחה והפטורים למיניהם. בנוסף לכך, העירייה צריכה 'מענק בירה' שיצמצם את הפערים של העיר אל מול המתחרות ויקדם את האטרקטיביות שלה – לא רק לשמור על האיזון, אלא גם לקדם פרוייקטים שיאפשרו צמיחה."

ברקת, נתניהו וכחלון (צילום: מרים אלסטר פלאש90)
ברקת, נתניהו וכחלון (צילום: מרים אלסטר פלאש90)

האתגר הירושלמי

בעקבות השביתה החל בשבועיים האחרונים משא ומתן בין העירייה לממשלה על מנת להגיע לתקציב מוסכם לשנת 2017  ובמקביל לכך, לנסות לייצר פתרון מקצועי וארוך טווח. "עד היום, למרות דיבורים והסכמות שהיו בשנים האחרונות, משרד האוצר לא הסכים לייצר צוות ייעודי לזה. עכשיו יש צוותים שעושים את המשא ומתן ובודקים את האפשרויות להגיע להסכמה. ראש הממשלה ביקש הפוגה כדי למצוא פתרונות. אני חושב שבממשלה מכירים את הבעיות הייחודיות של העיר ושזה דורש פתרון לא כמו בכל יישוב. אל מול תקציב 2017 מאוחר מדי לייצר נוסחה, אבל לשנים הבאות אפשר וצריך."

איתי גוטלר, חבר מועצת העיר מטעם סיעת 'ירושלמים', הסביר שהאחריות לפתרון הבעיה מוטלת על שני הצדדים, הן על העירייה והן על המדינה. סיעת ירושלמים תמכה במהלך של ראש העיר להגדלת התקצוב לעיר, אך ביום השלישי לשביתה פרשה מהקואליציה בטענה שהשביתה אינה משרתת עוד את האינטרסים של העיר. "הצורך התקציבי של העיר הוא צורך קיים מעבר לכל מחלוקת פוליטית. יש לה אתגרים דמוגרפיים וגיאו-פוליטיים שלא מאפשרים לה לכלכל את עצמה מחד, ולא מאפשרים לה להעניק שירות רחב לתושביה מאידך" אמר גוטלר.

למרות המחלוקות, ציין גוטלר לטובה את מהלכיו של ראש העיר בשמונה השנים האחרונות לקידום העיר, ובין היתר את מאבקו להגדלה משמעותית של המענק לעיר שעמד בתחילת כהונתו על כ-100 מיליון ש"ח והיום מתקרב ל-600 מיליון ש"ח. "בנוסף לכך הייתה הרחבה משמעותית של השירות לתושבים בשכונות, אם זה בתרבות, בחינוך וכו'. אגב, גם במזרח העיר יש שיפור. זה לא שיפור דרמטי, אבל זה משהו שאי אפשר לשים רק על עיריית ירושלים, זה מהלך שמחייב מדיניות ממשלתית", אמר. עוד ציין גוטלר כי בניגוד לראשי ערים קודמים, שבעקבות הלחצים מהמדינה קידמו עירייה יותר 'רזה', נמנע ברקת מפיטורי עובדים כמענה לבעיות התקציביות של העיר.

גם גוטלר מצביע על היעדר מנגנון להסדרת ההעברות של הממשלה לעירייה באופן קבוע כגורם למאבקים פוליטיים בכל שנה מחדש. "העירייה נלחמת כל שנה להגדלת המענקים, אבל צריך לבוא ולהסדיר את העניין אחת ולתמיד. כל שנה תקציבית מתקבל מענק, והסכום הוא פרי תוצאות של המאבקים הפוליטיים. ראש העיר מנסה כבר כמה שנים להסדיר את הנושא, אך בינתיים זה לא צלח", אמר גוטלר והוסיף כי "בשנה שעברה גם הייתה שביתה ומאבק, וזה לא ייאמן, על סף השערורייתי, שבמשך תשעה חודשים שלמים לאחר כזה מאבק הגענו לסיטואציה שהממשלה העבירה תקציב דו שנתי ולא הייתה שום הסדרה של נושא ירושלים."

לדבריו, מדובר בשילוב של מחלוקת פוליטית בין ראש העיר לשר האוצר ומחלוקת פקידותית בין העירייה לראש אגף התקציבים באוצר. "בפשטות, ירושלים אולי חשובה, אך כשמדובר ב'מאני טיים' היא נמצאת בכל שנה מחדש מחוץ לתקציב השנתי. מצד אחד מבטיחים שיגיע כסף והמענקים גדלים בפועל משנה לשנה, אך מן הצד השני, כל העברת כספים כזו מותנית במשא ומתן כאשר ידו של משרד האוצר על העליונה. אנחנו יודעים איך האוצר עובד, אתה לא משאיר דברים פתוחים לפני שסוגרים את התקציב, וכך העירייה יותר חשופה לכל שינוי שקורה אצלה וגם יותר קל לתמרן אותה" הוסיף גוטלר.

לדעת גוטלר, עד שהממשלה לא תבחר להתייחס לבעיה הכלכלית של העיר כבעיה לאומית, לא יתרחש שינוי מקיף. "ממשלת ישראל לא רוצה לקבל החלטה אסטרטגית, ולכן כל שנה אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה. זה לא רק המאבקים בין שר האוצר לראש העיר, כמו שזה מצטייר בתקשורת. זה גם מאבק בין העירייה לאוצר. מאבק בין הפקידים", אומר גוטלר, "צריך תכנית שמלווה על ידי המדינה שבוחנת את העיר לעומק ובודקת כל סיטואציה ונותנת לה מענה. ירושלים היא בין הערים עם השיעורים הכי נמוכים של אזורי תעשייה פר תושב. איך לא תהיה בעיה אם יש לך כל כך הרבה תושבים עניים שצריך לחזק אותם ולהעניק להם שירות מחד, וכל כך מעט עוגנים כלכליים מאידך?"

"יש לבחון לעומק את תקציב העירייה ואת כמויות הפטורים שבגללם העירייה לא מצליחה לגייס מספיק כספים", אומר גוטלר, "את הפטורים מעניקה המדינה, וחשוב להבין שהאשמה פה היא על שני הצדדים. אפשר להימנע משוקת שבורה אבל האתגרים של העיר הזאת הם הרבה יותר גדולים ממה שהעירייה יכולה להכתיב, בלי קשר למי ראש העיר. זה ידרוש מהשרים והמנהיגים לקחת צעד אחד קדימה ולא רק להכריז כל פעם מחדש כמה הם אוהבים את העיר, ומחבקים את העיר ושהיא שלנו לנצח נצחים וכו'. יש כאן בעיות אמתיות שצריך לקחת עליהן אחריות."

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!