הוגה הדעות, התיאורטיקן ומבקר התרבות והספרות האמריקני פרדריק ג'יימסון הלך לעולמו היום (רביעי) והוא בן 90. ג'יימסון, זוכה פרס הזיכרון הבינלאומי על שם הולברג לשנת 2008, הלך לעולמו בקילינגסוורת', קוניטיקט שבארצות הברית. הוא הותיר אחריו את בת זוגו, פרופ' סוזן וויליס, ושלושה ילדים.
בכתיבתו הרבה ג'יימסון לעסוק בתוצרים תרבותיים ובקשר בינם לבין ההתפתחויות הכלכליות והטכנולוגיות. ג'יימסון נודע בעיקר בניתוח הפוסטמודרניזם, והיה אחד מחוקרי התרבות הפוסטמודרניסטית החשובים של המאה העשרים. הוא פרסם עשרות ספרים על פוליטיקה, תרבות וספרות.
ג'יימסון נולד ב-1934 בקליבלנד, אוהיו. משפחתו עברה לניו ג'רזי בהיותו תינוק, שם התחנך וגדל. את דרכו האקדמית החל באוניברסיטת הרווארד, אך במשך רוב שנות הקריירה האקדמית הענפה שלו לימד דווקא באוניברסיטת דיוק שבצפון קרוליינה. כשהוענק לו פרס על מפעל חיים מטעם אוניברסיטת דיוק ב-2012, אמרה עליו מבקרת התרבות ריי צ'או: "קשה למצוא מלומד במדעי הרוח בעל נראות רחבה יותר ממנו, ושיותר מצוטט ברחבי הדיסציפלינה".
ג'יימסון טבע את המושג "לא מודע פוליטי". לפי רעיון זה, אפשר לנתח יצירות תרבות כמבטאות באופן לא מודע קונפליקטים היסטוריים-מעמדיים, ומציעות להם מעין תיקון אסתטי: "'פתרונות' צורניים לסתירות חברתיות בלתי פתורות" (מתוך 'הלא-מודע הפוליטי, על פרשנות הטקסט הספרותי כמעשה חברתי סימבולי' של ג'יימסון שפורסם באנגלית ב-1981, בתרגום חנה סוקר-שווגר שיצא לאור ב-2004 בהוצאת רסלינג).
בין תרבות לכלכלה
בספרו החשוב מ-1991 "פוסטמודרניזם, או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" הציג ג'יימסון את הפוסטמודרניזם כ"דומיננטה" תרבותית, כלומר "שדה הכוח" המרכזי בתרבות, שבתוכו פועלים אמנים מגוונים. בהתאם למסורת המרקסיסטית, ג'יימסון קשר בין התפתחות האמנות והתרבות לשינויים בכלכלה ויחסי הייצור. התרבות הפוסטמודרנית מבטאת לשיטתו את תקופת "הקפיטליזם הרב לאומי", תקופה של גלובליזציה והפיכת השוק לבינלאומי יותר ויותר, תוך דומיננטיות של ארצות הברית ושל תאגידי ענק.
He who would not mention capitalism and class struggle has nothing to say about war. The concept of violence is an ideology, however real its existence #war
— Fredric Jameson (@JamesonFredric) July 1, 2023
בספר זה מיפה ג'יימסון מאפיינים של התרבות הפוסטמודרנית, ביניהם טשטוש הגבול בין תרבות "גבוהה" ל"מסחרית"; היעדר עומק (חוסר יכולת לייצר ליצירה פרשנות עומק מעבר לנגלה לעין); פסטיש (חיקוי ללא משמעות עמוקה); ודעיכת ההבעה הרגשית, הקשורה להתפרקות הלכידות של ה"אני" ("אין בנמצא עוד שום עצמי המסוגל להרגיש").
Pastiche is, like parody, the imitation of a peculiar idiosyncratic style, the wearing of a lingusitic mask, speech in a dead language. But it is a neutral practice of such mimicry without any of parody's ulterior motives, amputated of satiric impulse, devoid of laughter.
— Fredric Jameson (@JamesonFredric) August 30, 2023
ג'יימסון קרא לניתוח של העידן הזה ללא שיפוט מוסרי חד ממדי ("להבין שהקפיטליזם הוא בעת ובעונה אחת הדבר הטוב ביותר שקרה למין האנושי והדבר הגרוע ביותר […] לחשוב את האבולוציה התרבותית של הקפיטליזם המאוחר כאסון וכקדמה גם יחד"). הוא ניסה להצביע על כיוונים אפשריים לאמנות פוליטית ביקורתית שבעזרתה יהיה אפשר "להתחיל לתפוס שוב את מיקומנו כסובייקטים נפרדים וקיבוציים, ולהשיב לעצמנו את היכולת לפעול ולהיאבק" (כל הציטוטים מתוך תרגום עדי גינצבורג-הירש, פורסם ב-2008 בהוצאת רסלינג).
לג'יימסון מיוחסת באופן תדיר המימרה "יותר קל לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם", אם כי לא ברור אם הוא זה שבפועל עומד מאחוריה.
