כבר שנה עברה מאז המחדל הנוראי של 7 באוקטובר. שנה שבה אנחנו מנסים להבין איפה היה הצבא, ומאיפה הגיע הכישלון העצום הזה. איך זה שהמודיעין לא עבד, שהכוחות לא היו מוכנים, למה אף אחד בכלל לא חשב שזה תרחיש אפשרי. שנה שבה בקושי לוקחים אחריות, ומסרבים לחקור ברצינות.
מה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים בלבנון רק מכעיס אותי יותר, כי הוא מוכיח שהיה אפשר אחרת. הביצועים של צה"ל שם נובעים מכמעט שני עשורים של תכנון, של הקצאת מיליארדים על מיליארדים לאימונים, למודיעין ולחימוש ספציפי. בכל התקופה הזו, מאז סיום מלחמת לבנון השנייה ועד 7 באוקטובר, את הפעמים שחיזבאללה ירה על ישראל אפשר לספור על אצבעות יד אחת.
בעזה, באותה התקופה, עשרות אלפי חימושים נורו לעבר ישראל, נוסף לאין ספור ניסיונות חדירה, מהומות על הגדר, והצתות של שטחים עצומים במרחבי הנגב המערבי. צה"ל ערך לפחות ארבעה סבבי לחימה עצימים, אחד של חודש, אחד של חמישים יום, ושניים של שבועיים, ועוד עשרות סבבי ירי קצרים יותר. ועדיין, ישראל לא תכננה תוכניות למלחמה. לא הוקצו משאבים למודיעין, לא היה ידע ממשי על היקף המנהרות בעזה, ובטח שלא נערכו בהתאם להגן על הישובים.
רק על זה כל מי שהיו רמטכ"לים, אלופי פיקוד וראשי אמ"ן בתקופה הזו צריכים להתבייש ולבקש סליחה. לא לשבת זחוחים ולפרשן באולפנים. אבל בסוף, אנשי הצבא הולכים אחרי הממשלה והציבור. אם המסר היה "כל הקשב לצפון" – זה מה שהם עשו. אם המחשבה הייתה שביחס לעזה אפשר להסתפק בכיפת ברזל ובבטון, הם דאגו לכיפת ברזל ולהמון המון בטון.
וגם לזה הייתה סיבה. הרעיון שצריך להפריד בכל מחיר בין עזה לגדה, על מנת שלא לנהל שום משא ומתן, הצריך את חיזוק החמאס. אבל מאחר שחלק מהאתוס של החמאס זה "התנגדות", העדיפו שזה יקרה סביב עזה.
כמו שאמר אז שופר של נתניהו, שהתפכח מאז:
"הדבר היחיד שמדאיג אותי זה שאנשים יחשבו שאנחנו בבעיה גדולה וידחפו את ישראל לעשות מהלך אווילי 'לפתור' אותה. כי האמת היא שהחמאס ירה 168 רקטות ביממה האחרונה, ואין אפילו פצוע קל במחוזותינו. יום הנקם האדיר שלהם הסתכם בנפגע חרדה ונזק לרכוש. בעזה לעומת זאת חוסלו כעשרים מחבלים, נהרסו משגרים, ונזרע הרס רב.
המצב הזה של האזעקות מבאס, בייחוד בדרום, אבל בעסה היא איננה סיבה ללכת על הסדרה אווילית עם החמאס, או על כניסה קרקעית שתגבה מאיתנו קציר יומי של חיילים הרוגים לאורך זמן״.
אז אנחנו היינו המחיר. מחיר שכל ישראל כל כך התרגלה אליו, שלמדו לחיות איתו. מקסימום יהיה עוד סבב, ועוד אחד, את זה יודעים להכיל…
אז כן, ההישג בצפון הוא בלתי נתפס, רק בואו נזכור על חשבון מה הוא הגיע.
בר חפץ הוא חקלאי מקיבוץ נירים
