"בבוקר 7 באוקטובר, בן זוגי מיכאל העיר אותי ואמר: 'אורלי, את מקבלת מלא הודעות. קורה משהו'. קמנו בבהלה, הלכנו למטבח, הדלקנו טלוויזיה וראינו את כל הסרטונים והתמונות הראשונות שפורסמו ברשתות. הבנו שזה לא עוד סבב אלא משהו שונה". אורלי גולדשמידט (39), דוברת שגרירות ישראל בבריטניה, התעוררה לבוקר אחר. 

בשבועות שלפני כן עבד צוות שגרירות ישראל בבריטניה לקראת כנס של דוברי משרד החוץ מרחבי העולם. הכנס, מספרת אורלי גולדשמידט (39), דוברת השגרירות, אמור היה להתקיים בנובמבר בלונדון. "המטרה הייתה לגבש את שיטות הפעולה שלנו, ללמוד אחד מהשנייה כדי לחזק את האפקט המצטבר שלנו על התקשורת בכל מקום שבו פועל משרד החוץ. זה הפרויקט שהעסיק אותי. במקביל, התחלנו לתכנן את יום השנה להסכמי אברהם. בשנה הקודמת חגגנו את המאורע בטורניר כדורגל לכל עובדי השגרירויות של המדינות שאיתן הגענו לנורמליזציה, כולל שגריריהן של איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו".

בארץ, הימים ההם היו ימי הרפורמה המשפטית, והכותרות באותה תקופה עסקו בעיקר בה. "ישראלים הפגינו מול השגרירות בלונדון ומול בית השגרירה ציפי חוטובלי", מספרת גולדשמידט, "הנושא העסיק  את התקשורת הבריטית, שמסקרת כל דבר שנוגע לישראל, ואנחנו בצוות התקשורת של השגרירות נדרשנו להסביר לתקשורת העולמית את המצב המורכב שנוצר בישראל".

התגובה הראשונה
ב-7 באוקטובר המצב נעשה מורכב הרבה יותר. כשגולדשמידט הבינה שקורה משהו אחר היא מיהרה להתקשר לשגרירה. "היא כבר הייתה מעודכנת ואמרה שיש הרבה אזעקות בכל הארץ. ניסינו להבין מה בדיוק קורה, מה גודל האסון.

"התגובה הראשונה שלי הייתה להתקשר ולקרוא לחברי הצוות שלי אילן ואור לבוא אלי הביתה כדי שנתחיל לעבוד, מכיוון שהשגרירות סגורה בשבת. כבר משבע בבוקר אצלנו (תשע בישראל) קיבלתי פניות מעיתונאים. הרבה טלפונים, ועומס שהחל להצטבר. 

העבודה
"העומס נמשך שבועות. כל יום עבדנו משש בבוקר עד אחת-עשרה בלילה. העבודה מול התקשורת ישירה, אינטנסיבית ומגוונת – פגישות עם עיתונאים ועורכים; תיאום וקיום ראיונות בכל ערוצי החדשות; הכנה של השגרירה, של סגנה ושלי עצמי לראיונות; תדרוכים לעיתונאים; ארגון משלחות עיתונאים לישראל; ועוד ועוד. עומס רב. בעל כורכנו הפכנו להיות מרכז העניינים. כולם רצו לדבר איתנו. אף פעם לא חשבתי שאתראיין בכזו אינטנסיביות ובמשך תקופה כל כך ארוכה.

אורלי גולדשמידט מתראיינת לבי.בי.סי. "בעל כורחנו הפכנו להיות מרכז העניינים. כולם רצו לדבר איתנו. אף פעם לא חשבתי שאתראיין בכזו אינטנסיביות" (צילום מסך)

רגע מכונן
"בסוף אוקטובר התחילו להגיע ללונדון משפחות חטופים. זה היה רגע מכונן בשנה הזו. מצד אחד ראינו את המבט בעיניים, הכאב, הדאגה ליקיריהם שאי אפשר להישאר אדישים אליה. מצד שני, זה דרש מאיתנו לעבוד בשיא המרץ כדי למקסם את ההד התקשורתי לטובת החזרת החטופים. למסיבת העיתונאים הראשונה שארגנו עם נציגי משפחות החטופים בלונדון הגיעו יותר מ-60 עיתונאים. הם שידרו את דברי המשפחות בלייב ברשתות תקשורת בינלאומיות – סקיי ניוז ובי.בי.סי. הרגשתי שאנחנו עושים משהו גדול עם הרבה משמעות, שמגיע לכל בית בבריטניה. אבל לצד לא יכולתי שלא לחוש את הכאב הנורא של המשפחות, שאיתן אני נדרשת לעבוד באופן צמוד.

אכזבות
"בחודשים הראשונים של המלחמה, כולם רצו לדבר עם נציגי מדינת ישראל, כלומר עם השגרירות. נוצר מצב שאם אנחנו מבקשות להיפגש עם עיתונאי בכיר ככל שיהיה, רוב הסיכויים שהוא יסכים בגלל מה שאנחנו מייצגות ובגלל שאנחנו מהוות את 'הכותרת הראשית'. אבל התקשורת הבריטית עברה מהר מאוד מגישה אמפתית כלפי ישראל לגישה ביקורתית ביותר. 

"היו לנו  הרבה פגישות חשובות, אבל לצערי מהרבה מהן יצאתי מאוכזבת. גם אם הייתה לי שיחה מצוינת עם אחד העורכים הבכירים ביותר בעיתון גדול ומשמעותי שנוהג לבקר את ישראל,  זה לא הוביל לשינוי הנרטיב הכללי. בסוף הוא שומר על הנרטיב שמתאים לאג'נדה שלו ושל קוראיו, ללא ניסיון לאתגר אותה. 

I actually can't believe what I heard @MustafaBarghou1 say on @BBCRadio4 yesterday ???????? pic.twitter.com/fWIUxCkt11

— Orly Goldschmidt ????️ (@Orlygoldschmidt) August 29, 2024

"היו לי שיחות קשות עם עיתונאים ועורכים בכירים ולעיתים קרובות הרגשתי שהם לא מבינים על מה אני מדברת. לפעמים יצאתי משיחה בתחושה טובה שהצלחנו להשפיע, ואז למחרת פתחתי את העיתון וראיתי איך הכול מוטה נגדנו. העבודה עם התקשורת סיזיפית. יש כל כך הרבה שקרים לחשוף שלפעמים לא רואים את הסוף.

להסביר, להצדיק, להיאבק
"בגלל המעורבות הרגשית בעבודה ומערכות היחסים האינטימיות עם העיתונאים, קשה מאוד שלא לחשוב לעיתים כאילו הכתבות הן נגדנו באופן אישי. אני מבינה ששום דבר אינו אישי, אבל זו התחושה שנוצרת לפעמים כשכותבים נגד ישראל. אני כל הזמן נאלצת להצדיק את עצמי ואת המקום שאנחנו קוראים לו 'בית'. החוויה היא מציאות של מלחמה תמידית – להסביר, להצדיק, להיאבק למען ישראל ולמען הוצאה לאור של האמת. 

גאווה ואי הסכמה
"אני מאמינה שבלי המאמצים האדירים שהשקענו, המצב בתקשורת הבריטית היה עוד יותר גרוע. בפגישות איתי הם פוגשים בחורה צעירה יחסית, לא אגרסיבית, שמסבירה ברוגע (למרות שמבפנים יש סערת רגשות) על ערכים ועל הקיום של ישראל. בעיניים בריטית, זה נתפס אחרת מאשר דובר שמופיע מול המצלמה במדים. לטובת אינטרס ההסברה הישראלי, חשוב שנשמור על קשר עם העיתונאים ויתר מעצבי דעת הקהל בבריטניה, גם אם אני לא מסכימה בשום אופן עם מה שהם חושבים. הרגשתי ואני עדיין מרגישה, גאווה ענקית לייצג את מדינת ישראל.

סיוטים בלילה
"אחד הרגעים הכי קשים עבורי השנה היה הפעם הראשונה שצפיתי ב'סרט הזוועות' של חמאס, בהקרנה שהשגרירות ארגנה לכלי התקשורת המובילים. זה עשה לי  סיוטים בלילה ושבר אותי לחלוטין. בהמשך למדתי שאני יותר חזקה ממה שחשבתי. עשינו כמה הקרנות של הסרט – בשגרירות, בפרלמנט הבריטי ובארגוני חברה אזרחית חשובים. ראיתי אותו כמה פעמים. אני לא מתחרטת על זה.  היה חשוב להקרין את הסרט וזה עזר לנסות לתאר לציבור הרחב את הזוועות שחמאס עוללו לישראלים.

זעקת האימהות
"בתחילת נובמבר הגיעו ללונדון שלוש אימהות של ילדים חטופים: רננה גומא, אמם של אור (16) ויגיל (12) יעקב; הדס קלדרון, אמם של סער (16) וארז (13); ובת שבע יהלומי, אמו של איתן (10). הן הגיעו ליומיים. זה היה שובר לב. ראיתי בעיניים שלהן את הדאגה האינסופית לילדיהן. לא עניין אותן שום דבר, רק לזעוק בתקשורת. להביע את הצעקה הפנימית שכל העולם ישמע. אימהות שהיקר להן מכל נמצא בידי מחבלים. לא היו שם הנימוסים שאנחנו רגילים לראות בכל שיחה רגילה. הכול היה בחוץ, גלוי וחשוף. 

אורלי גולדשמידט במסיבת עיתונאים עם נציגי משפחות החטופים בלונדון. "להביע את הצעקה הפנימית שכל העולם ישמע" (צילום: צוות שגרירות ישראל)

"שם נשברתי. גם לי יש ילדים קטנים. בשבועות הראשונים, הייתי חוזרת הביתה כל לילה ובודקת שהילדים במיטה. מחבקת אותם חזק תוך כדי שהם ישנים, מנשקת אותם. זה פגש אותי קרוב מאוד. הילדים שלי לא היו חשופים לשיגעון הזה. הם חיו ב'בועה לונדונית'. אבל הדבר הזה לימד אותי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. הבנתי עד כמה המשפחה חשובה לי. הבנתי שזה לא דבר טריוויאלי לנשק את הבת שלי כל ערב. אני חשה שזה גרם לי להשתנות, יש לי יותר סבלנות. כשאני בבית אז אני בבית, עם המשפחה.

מקור כוח
"היינו באבל תקופה ארוכה. לא הקשבתי למוזיקה, לא הייתי מסוגלת לדבר על  דברים 'רגילים'. הייתי רק בענייני המלחמה. בשלב מסוים, חבריי לעבודה אמרו  שאני צריכה קצת לנשום, אחרת לא אצליח להמשיך לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר. בשיחות בינינו, עובדי השגרירות, הצלחנו לחזק אחד את השני. פעם זה פורץ בבכי  ופעם אחרת נשברת. לפעמים העידוד והתמיכה הגיעו ממקורות לא צפויים. אני זוכרת שאיריס חיים (אימו של יותם חיים ז"ל, שנורה בשוגג על ידי חיילי צה"ל) הגיעה ללונדון למסיבת עיתונאים שארגנו עבורה, והצליחה לתת לי המון כוח. נדהמתי לראות איך למרות כל מה שהיא עברה היא שמרה על אופטימיות ואנושיות. 

המרחק
"אנחנו עוברים את האירוע הטרגי הזה רחוקים מהבית, רחוקים מהארץ. חברים בישראל  אמרו לי: 'את לא יודעת מה עברנו'. זה נכון. לא הייתי בארץ ב-7 באוקטובר. אבל זה העם שלי, וזו הקהילה שעבורה אנחנו קמים כל בוקר לעבודה הלא פשוטה מול התקשורת העולמית. כשישראל סובלת כולנו סובלים. כשישראל מדממת כולנו מדממים. מצד אחד מתנחמים בזה שהילדים שלנו מנותקים מהאירוע, ומצד שני כואבים את כאבה של המדינה האהובה שלנו.  

פרו פלסטינים מתחת לבית
"למרות שגדלתי בשוויץ אף פעם לא חשתי שאני מוקפת באנטישמים. בשנה האחרונה התחושה הזו החלה להשתנות. בלונדון למשל מתקיימת בכל שבוע הפגנה פרו פלסטינית. היו שבועות שהייתי רואה אותם צועדים מתחת לבית שלי. חלקם רעולי פנים, חלקם תולשים  תמונות של חטופים ברחובות. מחזות לא פשוטים לאף ישראלי.  

משמעות
"אבל הקהילה היהודית התגבשה. ימין ושמאל, ישראלים ויהדות התפוצות, כולם הזדעזעו ממה שקרה, והרגשתי שאנחנו ביחד. ההפרדה בין ישראלים ליהודים התפוגגה. היו הרבה רגעים שגרמו לי להרגיש גאווה גדולה להיות ישראלית. התקופה הזו חידדה עבורי את ההבנה לגבי חשיבות התפקיד שבו שובצתי. 

"היה לנו חשוב שכל העולם ישמע את הסיפורים של משפחות החטופים, את הסיפור של ישראל. הבנתי שמתוקף תפקידי, האחריות למשימה הזו מוטלת בעיקר עליי ועל הצוות שעובד איתי. עד היום, אנחנו אלה שצריכים להשמיע לציבור בבריטניה את זווית הראייה הישראלית. קיבלתי את הזכות לעשות משהו משמעותי, לעזור במאמץ הלאומי של ישראל, ואני מודה על הזכות להרגיש עשייה משמעותית בתקופה הקשה הזו".