השאלה איפה בחיים תפס אותך 7 באוקטובר? מעבירה ברימא חורי צמרמורת. ״כמה לא ידעתי מה יהיה ואיזו תקופה תבוא״, היא אומרת, ״מבחינתי זה תאריך של עצב בלתי נתפס״. חורי (55) גדלה בחיפה ומתגוררת כבר 30 שנה בכפר פסוטה בגליל, סמוך לגבול לבנון. היא מורה מחנכת והבעלים של ״בית רימא״ – בית ליצירה, גלריה לאומנות ומרכז מבקרים בכפר. נשואה, אמא לשתי בנות ובן בוגרים. ״אני מסתכלת בימים האלה על אימהות ואומרת: 'איך הן מצליחות לתפקד?' להיות אמא זה לא קל בשגרה, אז במצב כזה…".

יום שעדיין לא נגמר
בבוקר 7 באוקטובר 2023 חורי הייתה בביתה, התכוננה לביקור של שתי קבוצות ב"בית רימא". זה היה היום האחרון בתקופת החגים היהודיים, והיא ציפתה ליום תיירות משמעותי. אלא שאז הגיעה הודעה שהביקור כנראה יבוטל לאור המצב. ״ממש לא לאור,, היא אומרת, "יותר נכון חשיכה. ישר פנינו לטלוויזיה במחשבה שבטח קורה משהו קטן, ובתקווה שאוטוטו החיים יחזרו, ומאז אנחנו על האוטוטו הזה. החיים נמשכים. הסערה נמשכת ומטלטלת אותנו מדי שנייה אפילו. מבחינתי שבעה באוקטובר זה יום שהתחיל ולא נגמר״. 

דאגה
"פירוש השם רימא הוא איילה, ואני באמת בת אדם שקופצת ומנטרת מעשייה לעשייה. אפילו הולכת בהליכה מהירה כדי להספיק את הכל״. אבל בשבוע הראשון למלחמה היא הייתה נטולת כוחות, נעה בין המיטה לספה: ״היה צריך המון כוח רק כדי למשוך עוד שעה ועוד שעה. אנחנו, אנשי הצפון, דאגנו מהגרוע מכל ודאגנו שעזה יהיה פה״.

היפהפייה הנרדמת
הפעילות התיירותית ב"בית רימא" שלה נעצרה ולא התחדשה עד היום. ״זה כואב. אני אמנם אחת מהנשים שיש להן תעסוקה אחרת, אבל סמכתי גם על התיירות. חשבתי שאני יכולה לתת את כל כולי בתיירות. חשבתי שאוכל להגשים חלום אישי וגם נשי וחברתי רחב יותר״. 

במהלך השנה היא ציירה כמה ציורים בעקבות 7 באוקטובר, ויצרה בבית רימא מיצב, למרות שידעה שאיש לא יגיע. ״אמרתי שכל פינה צריכה לדבר. הבית מסמל את החיים. אפרק את המיצב כשכל החטופים יחזרו הביתה. זה חלק מלהיות אקטיבי ולא פסיבי. אם כל אחד יעשה צעד קטן, אשרינו. 

״בית רימא הוא כמו היפהפייה הנרדמת. הוא נח לו ואני לאט לאט רוקמת חלומות. יש לי עוד מיליון חלומות. בבוא היום, בזמן הנכון, היפהפייה תתעורר ותחזור לחיים, והיא לא צריכה נסיך אלא את העוצמה הפנימית שלה״. 

פרנסה ונשמה
כשבית רימא חדל מפעילות, עיסוקה השני כמורה מחנכת תפס מקום מרכזי. עבורה חינוך הוא גם פרנסה, אבל הערך של הפרנסה שולי לעומת הערך שבמפגש האנושי. ״היום אני מבינה שהעיסוק בהוראה נתן לי את הפריווילגיה והאפשרות לתת כוח לילדים. אולי מה שמביא תקווה אלה חומות הילדוּת שמאפשרות לילדים להסתכל על הרגע וליהנות ממנו, להיות בלי דאגה".  

"אנשים אומרים לי התרגלנו לאזעקות. אני מסרבת לקבל. להתרגל זה לקבל. ולא מתרגלים. בעלי עובד מהבית בפסוטה. הוא נבהל פחות ממני. אבל בעניין זה אין תחרות"

כבר 22 שנה היא מורה ומחנכת. לימדה ליד הבית, בבית הספר היסודי בפסוטה. ״לפני שבעה באוקטובר היינו בתחילת שנת הלימודים בציפייה גדולה. חינכתי את כיתה ג'. הכיתה הייתה מקושטת, הילדים התרגשו, אווירה חדשה, ואז הכל השתנה. עצר״.
המדינה החליטה לא לפנות את היישוב הצפוני. הלימודים הופסקו ואחרי כשבועיים חודשו בלמידה מרחוק. אחר כך עבר בית הספר ללמידה במקלטים. 

״הבוקר והלילה נמשכו כי השמש כן זרחה וכן שקעה, אבל הימים והעשייה כולה הייתה בטלטלה גדולה. מי שאמונים על המערכות ניסו לשמר שגרת מלחמה, אבל לא יכולה להיות מלחמה בשגרה ולא שגרה בזמן מלחמה. זה הסוריאליזם בהתגלמותו. 

חופשת מחלה
״כשהתחלנו  ללמד במקלטים היו דברים שהתפרצו אצלי. התפתחה אצלי בעיית נשימה שאילצה אותי לא להיות בבית ספר. כנראה מהשילוב של מקלט ולחץ וכל מיני דברים שלא רואים בעיניים, אבל רואים בגוף. זה פגע בי חזק. אחרי חודשיים וחצי, כשחזרתי מחופשת מחלה, הקבלה של הילדים אותי הייתה מרגשת. אז הבנתי כמה זה עצוב שלא יכולתי להיות איתם, וכמה חשוב שחזרתי". 

פרח בלי מים
בכפר מתמודדים עם שגרת אזעקות וקולות נפץ, ״אבל אנשים בהכחשה, מצליחים איכשהו לחיות בחיוב. רק ברגע שיש אזעקה המציאות משתנה. זה כמו לקחת פרח הכי יפה ולא לתת לו מים. זה פרח, אבל לא עם אותה חיוּת.

"הייתה לי תקווה גדולה שאוטוטוטו זה נגמר, שמחר זה לא יהיה ויתחיל יום חדש. אבל בימים אחרונים אני מרגישה שדי. האם השנה הזאת הייתה או חלמתי חלום? וזה כבר לא חלום, זה חלום בלהות.

יום הולדת
"אנחנו כבר לא ילדים ואנחנו יודעים בדיוק מתי יש מועקה קשה. וכשיש מועקה יש שתי אופציות: או להסתגר בקונכייה שלך, או לקום ולעשות. להתגבר ולהתחבר. וזה מה שרציתי. השנה אני בת 55 ומבחינתי ימי הולדת הם תחנה לבדוק מה עשיתי ומה עוד אני רוצה לעשות". 

והיה לה חלום להגשים. את שנת הלימודים הנוכחית החליטה שתפתח אחרת מקודמותיה. ״אמרתי, המלחמה לא מסתיימת, אבל לפחות נסיים פרק בחיים ונתחיל פרק חדש דרך עשייה מקצועית". 

הזמן לשינוי
אחרי שנים שלימדה בבית ספר נוצרי בכפר החליטה לעבור לחטיבת ביניים יהודית, והשנה החלה ללמד ולחנך בכיתה ח' בבית הספר "אופק" בקיבוץ עברון. ״התעקשתי להגיע לבית ספר בחברה היהודית, ללמד ולפגוש חברה אחרת. אמרתי שדווקא בתקופה הזאת אנחנו צריכים למצוא את החיבורים, המקומות הטובים והאנשים שעדיין רוצים את המפגשים. זה היה לי חשוב עד כדי כך שאמרתי שאם אני לא במגזר היהודי אז אני לא מלמדת. רציתי לחוות חוויה חדשה, להביא מההוויה שלי גם למחוזות חדשים. אי אפשר להתרענן לא דרך שינוי. הרגשתי שזה הזמן לשינוי". 

להיות הדבק
באספת ההורים הראשונה שהתקיימה בשבוע השני ללימודים, אמרו לה התלמידים שהם נהנו, והיא אמרה שהיא נהנתה לא פחות. ״הרגשתי שיש לי המון מה לתת. הימים עוד יגידו. אני בטוחה שההחלטה הייתה נכונה ונבונה עבורי ועבורם. הפעולה שלי ללכת לחנך בבית ספר יהודי מדברת בעד עצמה. כל הזמן יש הזדמנויות, לא צריך לחכות למלחמה ולא לפחד. יש עוד מורים ערבים שמלמדים בבתי ספר יהודיים ולהפך. 

"אנחנו, אנשי החינוך, חובתנו האנושית והאישית היא לגרום לדור הבא לא להתרחק ולא להסתגר; להסתכל בעיניים ולדעת שרק ביחד נוכל להצליח, כי אנחנו חברה אחת מאוחדת. אנחנו, כמורים, צריכים להיות בתפקיד של דבק מחבר״.   

הגורל והתקווה
המעבר ללמד בעברון מאריך לה זמן הנסיעה לעבודה ובחזרה – כמעט שעה לכל כיוון עם הפקקים והאזעקות. באחת ההתרעות עצרה בדרך במעלות עד שיירגע. ״יש גבול לסיכונים שאפשר לקחת. כשיודעים שיש סכנה לא מתגרים בגורל. אבל הגורל יכול לפגוע בנו כל רגע. אז במקום להתעורר בשש אני קמה בחמש, אבל המצב הזה מוביל אותי למסע באושר. בתקופה כל כך עצובה ושחורה ההגעה לבית ספר נותנת תקווה. 

״רגע של תקווה זה כל רגע. לא האמנתי שהראשון בספטמבר יגיע ואנחנו נהייה עדיין בסיוט כזה, אבל זה היה רגע של אושר גדול בתוך מעגל גדול. ה-1 בספטמבר היה היי. בית ספר חדש והמון מפגשים. אבל היום שאחרי הגיע והקושי התחיל לחלחל. צריך להתעקש על אופטימיות ולא להתייאש. אני משתדלת לא לשמוע חדשות, וכשאני פותחת יש לי תקווה שישמיעו משהו שיביא חיוּת". 

לב ולא לייק
״השנה, בפייסבוק תמיד הגבתי עם לב ולא עם לייק. תמיד אופטימי. אני מסתכלת אחורה ורואה שרץ האימוג'י של הפרצוף הבוכה. זה משהו שמטביע את חותמו. הדמעה שם״. 

הילדים
כאשת חינוך ואמא היא מוטרדת מהשפעת המצב על הילדים. ״אני לא יודעת איך מה שקורה לנו יבוא לידי ביטוי. לא יודעת איך אפגוש את הילדים הצעירים בפסוטה או בכפר ורדים או בכלל. לא יודעת כמה נצטרך לדון בזה או לטפל בהם כדי שיהיו איתנים וחזקים. אבל הכי הכי אני לא יודעת איך הם יסתכלו על העולם הזה ואיזה דוגמה תהיה להם מבחינת מה שצריך לעשות; מה זה מבוגר אחראי; מה זה אנשים שמסתכלים על המציאות ואומרים: 'מה אני עוד יכול לעשות למען מחר טוב יותר'. וזה לא שייך לגזע, לדת או לעיר. 

"הפעולה שלי ללכת לחנך בבית ספר יהודי מדברת בעד עצמה. כל הזמן יש הזדמנויות, לא צריך לחכות למלחמה"

״אני מקווה שהתלמידים יחזרו למקום הטבעי, ולא יהיו במצב של כיתה פה כיתה שם. כל בתי הספר בצפון לא בשגרה ואני לא מצליחה להתרגל. אני מקווה שהשנה תזרום. הצוותים מתקדמים. תפוח בדבש אבל קצת מעקצץ. כוחנו זה להמשיך, אין ברירה אחרת. תן לנו לאחל למחר ולא להתגעגע לאתמול. אני רוצה לקוות שהמחר יבוא, שיהיה לנו גם מחר. 

מפלצת הבהלה
"אנשים אומרים לי התרגלנו לאזעקות. אני מסרבת לקבל. להתרגל זה לקבל. ולא מתרגלים. בעלי עובד מהבית בפסוטה. הוא נבהל פחות ממני. אבל בעניין זה אין תחרות. אם אני נבהלת אני מרשה לעצמי לשתף ולהביע את זה". 

לאחרונה הבהלה והלחץ גברו: "כיום הבהלה שלי הפכה למפלצת בממדי ענק. אני יוצאת מהבית במהירות. זה ממש מוזר. מתנהלת כרגיל, אבל ברגע שיש אזעקה אני ממש נכנסת לפאניקה. ואז אני עצובה ואז נרגעת. 

משפחה ומדינה
"מהשנה הזו הבנתי שהרגע הוא יום, וכל יום יכול להיות רגע. הבנתי שהמשמעות של רגע היא שרגע הוא דבר קדוש; שאל לנו לבזבז שנייה, אפילו לא אחת. הבנתי כמה משפחה חשובה, אבל כמה שמדינה שפויה ורגועה זה הדבר הכי חשוב. 

החובה האנושית
"השבעה באוקטובר דופק עוד מעט בשערי המדינה שלנו שוב, ומזכיר לנו שיש עוד משימה שצריכה להיעשות, יש לנו חובה אנושית כלפי מי שנמצאים שם. לא יכול להיות שאנחנו עדיין בתוך מנהרת הזמן הזו, שאין בה אור – לא מאחורינו ולא בקדמת המנהרה. אין ספק שמי שהכי סובל הוא מי שנמצא שם פיזית".