בבוקר השבת השחורה הילה הראל (51) ישנה בביתה ביפו, שאליו עברה זמן קצר לפני כן (אחרי 27 שנים בפלורנטין). בסביבות עשר בבוקר שכנה דפקה לה בדלת בהיסטריה ואמרה שקרה אסון, שתתעורר. הראל הדליקה את הטלוויזיה, ובחלוף השעות, כשהוכרזה מלחמה, החלה להיבנות בקרבה תחושת דחיפות גדולה לעשייה. 

היא מכירה תחושה של דחיפות מעבודתה, כבר 17 שנה, כמעצבת גרפית בתוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת". בכל פרק חדש, אקטואלי, קצב העבודה אינטנסיבי מאוד. אבל העבודה בתוכנית הסאטירה היא עבודה עונתית, כהגדרתה, וכשהתוכנית לא משודרת החיים מתנהלים בקצב אחר לגמרי. אז היא עובדת כפרילנס ומקדישה את הזמן לפרויקטים שונים, בעיקר אומנותיים וחברתיים. היא גם מתמחה, בין השאר, בליקוט עירוני ובהתססת ירקות ופירות. כיוון שבתקופת החגים שעברה התוכנית לא שודרה היא תכננה להתמקם בנחת בדירה החדשה. חופש בלי משהו קונקרטי על הפרק.

המלחמה שינתה את התוכניות. כבר ביום ראשון 8 באוקטובר הראל התגייסה לעשייה, והלכה עם חברה, שפרה ויגודה, לאסוף מוצרי היגיינה לחיילים ולמפונים. למחרת הלכה עם חברה אחרת לאסוף דברים למתחם שנפתח באקספו תל אביב. "תוך שנייה", היא אומרת, "התחילו להגיע צרכים". היא לא הייתה בהלם, היא תפקדה. ״יש לי את ההרגל להגיב מהר. זה חוסן בתוספת תפקוד טוב במצבי לחץ. אני טובה בדברים האלה ואני מכירה את עצמי ככה עוד לפני המלחמה״.

הרבה אנשים בסביבתה רצו לעשות משהו, לפעול, לעזור. החלו התארגנויות. "אמרתי לחברה: 'בואי נעשה סיבוב ברגל בשכונה ונראה מה צריך'". כך הגיעו למסעדת "שאפה" בשוק הפשפשים, שפתחה את המטבח לבישול עבור כל מי שצריך – חיילים, צוותי בתי חולים, משפחות. ״ישר נכנסתי למטבח", מספרת הראל, "מבחינתי להכין אוכל זה הדבר שהייתי עושה כברירת מחדל, אז שמחתי להתנדב במטבח״.

בתחילת השבוע השני, חבר סיפר לה שהוא נוסע לים המלח להתנדב, והיא החליטה להצטרף וטלפנה לשפרה. ״לא הייתה מחשבה על מה עושים. מישהו צריך עזרה? אז מגיעים. לא משנה איפה. צריך ים המלח, אז ניסע לים המלח. אנשים טיפסו על הקירות, להיות לבד בבית היה נורא והייתה הרגשה דחופה שצריך לעשות משהו. כשדיברנו על זה בטלפון, שפרה הייתה באמצע סריגה והציעה שניקח איתנו מסרגות. גם ככה היא ואני סורגות. לא ידענו מה נעשה שם, אבל אמרנו, אולי זה יעניין מישהו. וככה בעצם זה התחיל, לגמרי במקרה״.

הן הגיעו למלון רויאל בים המלח, לשם פונו משדרות בעיקר מבוגרים ומבוגרות ומעט אנשים עם מוגבלויות. ״היה שם כאוס. מלא מתנדבים של בריאות הנפש ועוד מיליון אנשים. קלטנו מייד שהם צריכים עזרה בכל מיני דברים, ולא יודעים מה הם צריכים. אז פשוט אמרנו למי שניהלה את מערך המתנדבים: 'אנחנו לא צריכות כלום. נשב בלובי ונפרוש את הצמר. מי שתרצה מוזמנת להצטרף אלינו'.  הייתה במלון תנועה רבה. הרבה מהנשים היו מאוד עסוקות – להשיג תרופות, ללכת לרופאים, להתארגן במקום. בהתחלה ניסינו להסתובב ולשאול נשים אם הן רוצות לבוא להסתובב איתנו. אף אחת לא ממש הייתה בתקשורת: 'לא, תודה, לא, תודה'. אז פשוט התיישבנו ופתחנו שקית עם צמר, והנחנו את הכול יפה, ותוך אולי חמש דקות, מישהי באה אלינו ושאלה: 'מה אתן עושות? אפשר להצטרף?' וככה זה התחיל: התיישבנו, פתחנו את הצמר, ניגשו נשים והצטרפו.

"כשדיברנו על זה בטלפון, שפרה הייתה באמצע סריגה והציעה שניקח איתנו מסרגות. גם ככה היא ואני סורגות. לא ידענו מה נעשה שם, אבל אמרנו, אולי זה יעניין מישהו. וככה בעצם זה התחיל, לגמרי במקרה"

״כל מי שסורגת יודעת כמה הפעולה הזאת מרגיעה. הרבה מהנשים שסורגות לא העלו בדעתן לקחת איתן את הסריגה. הן הרי ברחו מהבית. הרבה מהן גם לא סרגו כבר המון שנים, אבל ברגע שזה היה שם, הן התחילו לסרוג. סריגה זו פעולה שנזכרים מהר מאוד איך עושים אותה, גם אם לא סרגת הרבה זמן.

"כעבור יום-יומיים, כשראינו שזה כל כך מושך, כתבתי בפייסבוק: 'אנחנו נוסעות לים המלח ונשמח לאסוף צמר ותרומות'. חברות שיש להן סטודיו ביפו ראו את ההודעה. אמרתי להן: 'אולי תבואו איתנו?' וזה מה שקרה. למחרת חזרנו ובמקום שנהיה שתיים, היינו ארבע. שפרה ואני חזרנו לאותו המלון ושירי כנעני נסעה לעין גדי. סידרנו יפה את הכיסאות באיזו פינה בלובי. חשבנו שזה צריך להיות במקום שאנשים עוברים, רצינו שההצטרפות למעגל תהיה על הדרך, שלא יהיה צורך להירשם, או שזה יהיה תלוי שעות. כל פעם הגענו לשש שעות בערך, כדי לאפשר לאנשים לבוא וללכת. זה הוכיח את עצמו כמודל טוב. די מהר הבנו שיש פוטנציאל. בחודש וחצי הראשונים נסענו לשם פעמיים בשבוע ובמקביל התחלנו לאסוף צמר ומסרגות״. 

הביקוש לסריגה הלך וגדל, והראל התמסרה גם לאיסוף תרומות. ״בדרך לים המלח, למשל, מצאנו בערד חנות צמר מדהימה שתרמה לנו המון מסרגות. פוסט נוסף בפייסבוק גרם לאנשים להירתם, וכתבה שהתפרסמה על הסריגה הובילה ליצירת קשרים ובוסט משמעותי של תרומות – צמר, מסרגות וכסף. גם מחו"ל". ואז הן החליטו לפתוח מעגל נוסף בירושלים, "כי גם שם היו נשים מפונות. וככה זה פשוט קרה, מיום ליום, משבוע לשבוע, נוספו עוד נשים ועוד מעגלים – בים המלח, בירושלים, בתל אביב. מעגל קטן בבית אורן, היה אחד בקיסריה. בשיא אני חושבת שהיו 25 מעגלי סריגה. וזה היה מאוד מאוד מאוד מרגש. 

"במעגל שלנו ברויאל, שהיה הגדול ביותר, היו בשיא 70 נשים. לא כולן ישבו במעגל, חלקן רק קיבלו צמר 'הביתה' וסרגו בחדרים. מה שיפה בסריגה זה שאפשר לסרוג בכל מקום ובכל שעה. כל מי שביקשה צמר קיבלה. חזרנו כל פעם מהמלון במין לא מאמינות בכלל שכל הדבר הזה קורה, ולא מאמינות איזה אימפקט יש לסריגה. כמה הנשים מתרגשות, כמה הן שמחות, ואנחנו שמחות באותה מידה.

״עבדנו בזה במשרה מלאה ממש, וזה כל הזמן התרחב. ההיקף גדל ולא היה אפשר לעשות את זה לבד. הרבה מאוד אנשים השתתפו בזה. מישהי, למשל, הציעה להסיע אותנו פעם בשבוע לים המלח וזאת הייתה תרומתה. כל אחת מאיתנו הביאה גם את החברות שלה. חלק הביאו את האימהות שלהן". כשעלתה עוד עונה של "ארץ נהדרת" הראל חזרה לעבודה, אבל ההפקה התגמשה ואפשרה לה להמשיך את "מפעל" הסריגה.

״מלאכת יד זה אחד מהדברים הכי מרפאים שיש, באמת. זה לא שאנחנו המצאנו משהו. סריגה היא כלי שיקומי שהשתמשו בו הרבה לפנינו. פשוט בגלל שאנחנו סורגות, אנחנו מכירות את ההרגשה מקרוב. העומקים והתועלת של סריגה מדהימים. יש הרבה דברים שאת יודעת באופן אינטואיטיבי, אבל במהלך השנה הזאת התפרסמו במקרה גם כמה כתבות – בניו יורק טיימס ובגרדיאן, ואחר כך גם בארץ – על פעולת הסריגה כפעולה מרפאה בכל מיני מצבים. פתאום קיבלנו גושפנקה מקצועית ממחקרים, וזו הייתה הרגשה טובה ממש.

"נקשרנו לנשים האלה והן נקשרו אלינו. ראיתי אותן בקצב יותר גבוה משראיתי את ההורים שלי. לבוא כל שבוע זה להיקשר רגשית. כשהרבה נשים יושבות יחד, כמעט תמיד קורה משהו טוב, גם ברמה האנרגטית. כל אחת מתעסקת בסריגה שלה אבל גם באינטראקציה עם הסביבה. בשבוע השני, אחת מהנשים אמרה לי עם דמעות בעיניים שהיא מבינה שלא באנו בשביל הצמר, אלא כדי להיות עם האנשים, ושבאמת אכפת לנו ורואים את זה. פתאום את מבינה שאת נכנסת לחיים של האנשים האלה. אחת מהנשים אמרה לי שהדבר הכי טוב שיצא מהמלחמה הזאת זה שיש לה עוד שלוש בנות, והיא התכוונה אלינו. רגע מרגש אחר הוא שאחת הנשים סרגה לתינוק שנולד לאחותי באוסטרליה חליפה שלמה עם כובע ונעלי בית. והיו גם הרבה רגעי תודה. 

"ההיקף גדל ולא היה אפשר לעשות את זה לבד. הרבה מאוד אנשים השתתפו בזה. מישהי, למשל, הציעה להסיע אותנו פעם בשבוע לים המלח וזאת הייתה תרומתה. כל אחת מאיתנו הביאה גם את החברות שלה. חלק הביאו את האימהות שלהן"

״באחד הימים היו לנו במיוחד הרבה נשים, ואחרי ארוחת הצהריים הן סידרו שולחנות עם כיבוד ככה, וישבנו. אחת הנשים אמרה לי: 'תראי מה עשיתן'. שאלתי: 'מה זאת אומרת?' חשבתי שהיא מתכוונת למשהו לא טוב. והיא אמרה: 'תראי, חיברתן את כל הנשים האלה. לא היינו חברות קודם, בזכותכן כל הנשים פה יושבות רגועות, סורגות ביחד, מדברות, נהיו חברות'. זה היה רגע מאוד מרגש, במיוחד מהאישה הזאת שלא הייתה חלק מאיזו חבורה. בהתחלה היא אמרה לי: 'אני לא זוכרת לסרוג'. אמרתי לה: 'מה את לא זוכרת? את סורגת תוך רבע שעה, עכשיו מול העיניים שלי'. היא הייתה צנועה, מאוד ביישנית והרבה פעמים היא הייתה לבד. בשבילה לשבת בתוך המעגל הזה וללמד נשים אחרות היה משמעותי. מאוד ריגש אותנו להיות הדבק. להיות הדבק זה יפה.

״נוצר לנו מעגל של קשרים בתוך קהילות הסריגה. שפרה מאוד טובה בדימויים האלה והיא אמרה ישר מההתחלה: 'אנחנו פורמות קשרים ומחברות מחדש'. פורמות קשרים במובן הזה שהרבה מהנשים שהגיעו למעגלים שלנו היו במצב נפשי ופיזי מאוד מורכב, והסריגה באמת מרגיעה ומשקיטה. ובסוף יש לסורגות מוצר ביד בשבילן, משהו שהן יכולות להתגאות בו, לתת אותו כמתנה למשפחה, לנכדים, לפעמים אחת לשנייה. הן יכולות לעזור אחת לשנייה. זה בונה תחושת מסוגלות.

"במלון היו חיילות מתנדבות וגם הן רצו לסרוג. לי לא הייתה סבלנות ללמד אותן. אבל אמרתי לאחת הנשים: 'את יכולה שנייה לעזור לחיילות, והיא ישבה שם איזה שעתיים, לימדה אותן לסרוג. למחרת הן באו וסרגו איתן. היה לנו מאוד חשוב שתהיה דינמיקה. אנחנו באנו עם הצמר והמסרגות אבל להן יש ידע, הן יודעות לסרוג יותר טוב מאיתנו, והן באמת לימדו גם אחת השנייה וגם אותנו מלא דברים חדשים בסריגה. 

"במעגלים האלה נולדה ברית נשים. בין המתנדבות שלנו היו נשים בנות 76-75, שהיו כאילו הסבתות של כולם. האווירה שנוצרה בבתי המלון סביב המעגלים משכה לפעמים גם גברים שפשוט באו והתיישבו איתנו, וגם ילדים, בטח בשלב שעוד לא היו לימודים. גם נכדות ונכדים סרגו, התעניינו. בחור אחד ביקש ללמוד לסרוג לעצמו כיפה. ילדים וילדות סרגו לעצמם כל מיני קשקושים ותכשיטים או אביזרים כאלה ואחרים.

"אישה אמריקאית אחת, חברה בקהילת יצירה של נשים יהודיות, פנתה אליי בעקבות כתבה, ולקחה על עצמה לאסוף לנו תרומות – של כסף, של צמר. היא יצרה קשר עם חברה בבעלות יהודית והם תרמו המון המון צמר, הגיעו בטיסה שני משטחים בגובה של אולי מטר שבעים. המון. אנשים מבוגרים התגייסו, שמחו שהם יכולים לעזור באיזשהו אופן ושילמו על המשלוח. ביני ובינה נוצר קשר. היא ידעה שאני מעצבת גרפית וביקשה עזרה עם לוגו קטן למיזם בצד שלהם, 'ירן יזראל' (צמר ישראל). אז עשיתי לה. נוצר ערוץ דו-סטרי של עזרה הדדית. אנחנו קוראות לה 'פיית הצמר'. 

"מההתחלה אמרנו לנשים: 'כל עוד אתן במלון, אנחנו ממשיכות לבוא'. אבל מי דמיין שזה יימשך ככה? זה לא נגמר. ולהבין, פתאום, את הקושי שלהן. אמרו להן: אתן הולכות הביתה, אבל אז לא, ואז כן, ואז לא. והן לא רצו לחזור הביתה. זה היה שובר לב"

אבל היו גם קשיים ורגעי שבירה. "חלק מהמתנדבות שלנו פרשו בגלל שהיה להן קשה לשבת עם נשים מבוגרות ולשמוע מהן את הסיפורים הקשים שלהן על מה שעברו, הפחד והכעס. היה שבוע אחד מאוד אינטנסיבי, והרגשתי שזה כבר יותר מדי בשבילי, שאני קצת מתחפפת. הגיעו מלא תרומות בבת אחת, וחלק מהתרומות הגיע מחו"ל, והיה צריך לתאם, לאסוף אותן בכל מיני שעות, והיו המון טלפונים והודעות ומיילים. 

"מההתחלה אמרנו לנשים: 'כל עוד אתן במלון, אנחנו ממשיכות לבוא'. אבל מי דמיין שזה יימשך ככה? זה לא נגמר. ולהבין, פתאום, את הקושי שלהן. אמרו להן: אתן הולכות הביתה, אבל אז לא, ואז כן, ואז לא. והן לא רצו לחזור הביתה. זה היה שובר לב. חשבתי על ההורים שלי, אם היו עכשיו גרים במלון, חודשיים נניח, אבל, ארבעה, שבעה, שמונה חודשים? והן פשוט לא יכלו לחזור הביתה, לא יכלו, לא רצו, היו כל מיני דברים. אז היה לי שבוע אחד מאוד קשה עם עצמי, שזה החניק אותי, שזה היה יותר מדי, ואמרתי, 'אוקיי, שנייה, רגע, מותר לי גם לקחת חופש? מותר לא לבוא שבוע אחד".

אחרי עשרה חודשים, בתחילת אוגוסט, עם שובן של רוב המפונות הביתה לשדרות, כתבה הראל בפייסבוק: "נפרדנו מנשות שדרות במלון רויאל ים המלח, המעגל הראשון שלנו, שהיה לאורך כל התקופה גם הגדול ביותר… אני כל כך שמחה שבצל התקופה הארורה הזאת, יכולנו גם להקל עליהן ועלינו, לשמוח, ליצור וללמוד יחד דברים חדשים. לבסוף, בכינו דמעות של עצב ואושר ובירכנו אחת את השנייה להמשך. כמובן שעוד ניפגש". 

למיזם קוראים "עין טובה" ומעגלי הסריגה שלהן ממשיכים לפעול כיום בירושלים, תל אביב, רעננה, עין גדי, בית אורן ועוד. "הם גמישים ומשתנים משבוע לשבוע, בהתאם למציאות המטורפת שנכפתה על כולנו. עכשיו אנחנו מנסות להבין מה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כדי להמשיך. כמו הרבה מיזמים שפעילים מתחילת המלחמה, אנחנו באיזו נקודת מפנה. דברים משתנים והעתיד לא ידוע. אנחנו חד-משמעית ממשיכות – רק חושבות באיזה היקף ובאיזה אופן בדיוק. כעת אנחנו תומכות במעגלים קיימים, גם מרחוק, כמו לחלוק כסף וציוד. התנדבות היא דבר מדהים שהולך לשני הכיוונים. כל מי שמתנדבת תגיד לך את זה: את מקבלת לא פחות ממי שאת עושה עבורו. מיזם 'עין טובה' היה משמעותי למי שעשה אותו. אני גאה במה שעשינו". 

קשר עם עין טובה: בווטסאפ: 054-9762482 ובאינסטגרם