מתרגיל של נתניהו לפירוק העבודה המאורגנת ברוממה, הפכה פרשיית סגירת רשות השידור ופתיחת תאגיד השידור הציבורי 'כאן' למסכת ארוכה של ויכוחים, תרגילים פוליטיים, דיונים אידיאולוגיים ומה לא. בסופו של דבר, אם נשים בצד לרגע את המיתוג המחודש, הנוכחות ברשתות החברתיות ואי אלו שינויים פרסונליים נשאר עם שני מספרים: רשות השידור – מיליארד שקלים (תקציבה ב-2012), ותאגיד השידור הציבורי 'כאן'- 740 מיליון (התקציב המתוכנן).

במקביל לכל הרעש והבלגן, שחררה אותה רשות שידור מקרטעת את אחת מהיצירות הטלוויזיוניות החשובות ביותר שנוצרו בישראל בשנים האחרונות.

גאולת הארץ – מחוץ לעקרון השוק

על המסך נמצא אדם משופם בחולצת משובצת מהוהה. הוא מביט למצלמה ומדבר בהתלהבות, כשניכרת בפניו התחושה, הנדירה על מסך הטלוויזיה, שהוא באמת חושב שיש לו משהו חשוב מאד להגיד לנו. הוא מתאר מאבקים, גילויים מסעירים וויכוח מר. על מה הוא מדבר? כמובן – על מצבה (אסטלה) שיצר מרנפתח מלך מצרים במאה ה-13 לפני הספירה. ואם לא שמעתם על מצבת מרנפתח, תדעו שהבעיה היא בכם. מדובר בתיעוד הראשון הכתוב למילה "ישראל". האם למדתם היום משהו יותר משמעותי מהעובדה שהתיעוד הראשון לקיומו של עם ישראל מצוי במצבה שכתב שליט מצרי לפני שלושת אלפים שנה?

הפרומו ל'והארץ היתה תוהו ובוהו – תולדות ארץ ישראל':

דיון ער במצבת מרנפתח נשמע כמו רעיון המאתגר את חוקי הפריים טיים, אבל למעשה מדובר בדוגמה שגרתית למדי. הסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו", ששודרה בחודשים האחרונים מידי יום ראשון בערוץ 1, מספרת את סיפורה של ארץ ישראל על פני 15 פרקים מלאים, כל פרק אורכו כשעה. לא מדובר בסיור אנקדוטות מהיר וקל לעיכול, אלא במהלך יסודי ושיטתי של למידה והבנה: הפרק הראשון, לדוגמה, מסתיים בערך בשנת 8,000 לפני הספירה, ומשתמשים בו במושגים כמו "התקופה הכלקוליתית". גם בפרקים הבאים, שנוגעים לתקופות סוערות יותר בהיסטוריה של הארץ, שומרת הסדרה על אותה יסודיות אך בדגש חשוב – נראה שבמקומות החשובים השכילו היוצרים לעצור ולהעמיק (כמו לדוגמה סיפור חייו של ישו שזוכה לדיון משמעותי), ובמקומות אחרים לדלג ולקצר. הסדרה לא נמנעת גם מקישור מאופק לסוגיות אקטואליות, כמו בפרק המרתק המתאר את סיפורi של מלחמות הצלבנים עם צאלח א דין, המהווה עד היום השראה לארגון הטרור דאע"ש.

למרות השוני בין הפרקים, שנובע בין השאר מכך שהיא מחולקת בין עשרה במאים ושישה מפיקים שונים, שומרת הסדרה על אופי ומקצב דומים, המעניקים, יחד עם המוזיקה המקורית שחיבר אבי בללי לסדרה, תחושה של לכידות פנימית. הסדרה, המשלימה את הטרילוגיה של 'תקומה' ו'עמוד האש' מספרת לנו את הסיפור כולו – מההתחלה ועד הסוף. למרות העומק והרזולוציה הגבוהה, אין בסדרה חלקים מייגעים או מיותרים, המידע שמובא בה נשמע תמיד חשוב, והתשוקה שנשפכת מאותם פרופסורים לארכיאולוגיה, ביניהם כאלו המקדישים את חייהם לוויכוחים מעמיקים על האותנטיות של תיאור המזבח בספר יהושע – ציבור די אפרורי לכאורה – יכולה להביא גם את הצופה האדיש ביותר להתרגש (לרגע) משברי חרסים.

חרוז בן 7,000 שנמצא בחפירות . צילום: רונית לופו, באדיבות רשות העתיקות

הסוגיות המרכזיות בהן נוגעת הסדרה הן בעלות משמעות פוליטית וחברתית עמוקה לחיינו כאן: עברה של ארץ ישראל, ושאלת הקשר של עם ישראל לארצו. אבל 'הארץ הייתה תוהו ובוהו' היא ההפך הגמור מהתוהו ובוהו האמיתי בו מתנהלים חיינו הציבוריים: היא מעמיקה, יסודית ומאופקת. היא מציגה ויכוחים וגישות שונות לסוגיות, וכשאין ביניהן הכרעה, היא מותירה לנו להחליט. הזירה בה היא מתרחשת היא ארץ ישראל שבין המחלפים והכבישים המהירים, בין מרכזי הקניות, הערים, לצד אדרת האספלט והמלט. ארץ ישראל שעל פניה אתם חולפים בדרך למקום אחר: תלים, אתרי חפירות ארכיאולוגיים ושברי הריסות. האקדח במערכה הראשונה הוא קבר שנמצא במקרה מתחת לבית פרטי בירושלים, והצית ויכוח סוער אם קבור בו אחרון מלכי החשמונאים מלפני 2000 שנה.

וכמו הארכיאולוגים שמופיעים בסדרה, החופרים וחושפים שברי היסטוריה מבטן האדמה, המהלך המרכזי אותו עושה הסדרה הוא גאולה. היא גואלת סיפורים ואנשים שדינם להישכח. היא גואלת ומביאה למסך אנשים שהקדישו את חייהם כדי שאתם תדעו מה קרה כאן בעבר, כדי שדבר שהיה לא ייעלם לחלוטין מהעולם. היא גואלת את נופי הארץ מחד ממדיות ומוסיפה להם רבדים אנושיים והיסטוריים, מחייה תלים והריסות, יוצרת ובונה זיכרון, ומצליחה לבנות אותו בצורה שאיננה אטומה ויכולה להוות קרקע לדיונים ופרשנויות.

וגם אם לא צפיתם בה, אין מה לחשוש. הסדרה כולה נגישה, בלי פרסומות ובלי חסויות, בעמוד היוטיוב הקרוב למקום מגוריכם. לכם ולדורות הבאים.

הטלוויזיה שאנחנו צריכים

את האפשרות ששידור ציבורי יהיה מנותק מהשפעות פוליטיות כבר פספסנו, כשהפסקנו בשמחה לשלם את האגרה. יתכן שאת האפשרות של קיום אי טלוויזיוני מנותק ממנגנון השוק ומהצורך להיענות למיידי ולשטוח אנחנו מפסידים בימים אלה ממש, כשהדיון סביב השידור הציבורי הוסט בעדינות אל שאלת החיסכון בכסף, דיון ששיאו הגיע במשימה המפוקפקת שהוטלה על תאגיד השידור החדש: להוכיח כי הוא חסכוני יותר מהרשות אותה הוא בא להחליף. קשה יהיה להאשים בכך את אנשי התאגיד- את זירת הגלדיאטורים ערכו בשבילו עשרות שנים של קיצוצים, ייבוש והפרטה. הצורך המתמיד של התאגיד החדש לגייס אהדה, המתבטא כיום בהסתערות על יצירת תכני פייסבוק שטוחים ונוחים לשיתוף, הוא אולי הכרח קיומי של תאגיד שנלחם על חייו, אבל יכול להפוך גם לפתולוגיה. ואולי פשוט לא יהיה להם כסף לעשות משהו אחר, כי הקמת התאגיד היא קודם כל מהלך של קיצוץ בתקציב. וקיצוץ זה פחות.

שידור ציבורי חלש הנאבק תמיד על מקומו, כחלק מתפיסה כוללת שרואה בכל השקעה ציבורית מושא לקיצוצים, לא יצליח לגייס בתוכו את העומק האסטרטגי לעשות סדרות כמו הארץ הייתה תוהו ובוהו. שידור ציבורי חלש, גם אם ינסה מאד, ידע אולי לתת לנו מידי פעם את הטלוויזיה שאנחנו רוצים. לא את זו שאנו צריכים.