היום של אלון שיריזלי, כל יום, מתחיל עוד לפני שעולה השמש: "אני קם ב-04:30 כדי להספיק לעשות כמה דברים באחזקת הגינה ועצי הפרי. אני מגדל 50 עצים, אז יש הרבה טיפול. ב-06:00 אישתי ואני יוצאים ברכבת לכנסת או להפגנה בירושלים. חוזרים הביתה בסביבות 15:00, אוכלים צהריים ביחד, ואז נוסעים להפגנה בבגין וחוזרים הביתה ב-22:30".

הוא בן 78, נולד בירושלים, דור שמיני בארץ, גמלאי, נשוי לשושי (ומקפיד לומר: "אנחנו", "היינו", "הצטרפנו"), אב לשלושה וסב לשמונה. את עצי הפרי הוא מגדל בביתו בפרדס חנה כרכור, ומשם הוא יוצא עם אישתו פעמיים ביום, יום-יום, להפגנות בקריאה להשבת החטופים.

"החטופים הם עדות כואבת ומייסרת למצב הבלתי נסבל שנקלענו אליו", אומר שיריזלי בעוד ערב שבו הוא מניף שלט מחאה בשער בגין. "וכמו שאתה יודע, מלחמה לא עזרה, הביאו אומנם כמה בודדים במלחמה, אבל מה שהביא את החטופים זה העסקה הראשונה, שמשום מה נגמרה מהר מדי. והיום אנחנו ב-354 ימים, בלי עסקה, בלי חטופים, עם הרבה חטופים שנרצחו בשבי, הרבה חטופים שמתים כי הם לא יכולים לעמוד בתנאי השבי".

שבר עצום
אחרי שחרורו מצה"ל (הוא שירת בגדוד 50, בנח"ל המוצנח) התיישב עם גרעין נח"ל בשדה בוקר, שם חי 18 שנה. "הייתי מדריך לגידול עופות, בארץ ובחוץ לארץ, ומזה התפרנסנו וחיינו חיים טובים מאוד". 

בתור מי שגדל, כדבריו, על ערכים של אהבת הארץ, עזרה לזולת, הגנת המדינה וגיוס לצבא, 7 באוקטובר היה שבר עצום עבורו. "מבחינתי ומבחינת אישתי שושי, מה שקרה ב-7 באוקטובר היה משבר קולוסלי. הבנו שהמדינה לא עומדת מאחורי ההבטחות שלה. נשבר והתרסק האמון שהמדינה וצה"ל יגנו עלינו בעת משבר. נחטפו 255 אנשים לעזה, והמדינה עמדה מנגד ואמרה: 'יש לנו דברים יותר חשובים לעשות, אולי נצליח להביא אותם בעזרת מלחמה'".

דברים שחייבים לעשות
גם בחודשים שקדמו ל-7 באוקטובר שיריזלי ואישתו היו בדרכים ובצמתים. "מינואר 2023 עם ההפיכה המשטרית היינו מאוד מאוד פעילים. יצאנו להפגנות כדי להחזיר את ישראל לפסים של דמוקרטיה אמיתית ולא דמוקרטיה בלוף. זו הייתה שנה איומה מהבחינה הזו, של הרבה מאוד הפגנות, אבל היו מבחינתנו דברים שחייבים לעשות". 

אלון שיריזלי עם אישתו שושי בהפגנה בבגין (צילום: סוניה גרשפט)

"אני לא רוצה לראות אותם אורזים מזוודות, נוסעים לנתב"ג ונעלמים לנו מהארץ. הם דור עשירי בארץ, ואנחנו רוצים שהם יישארו פה, כי זה המקום"

הרגשה שאוטוטו
אביחי ברודץ, ניצול הטבח בכפר עזה, שאישתו ושלושת ילדיו נחטפו, התיישב כבר ב-14 באוקטובר בכניסה לקריה ברחוב קפלן, בדרישה להחזרתם. המוחה הראשון, שבוע לאחר השבת הארורה, עורר אהדה גדולה. שיריזלי ושושי התייצבו שם. "הקמנו במשותף עם שתי משפחות, ברודץ ואלבג, את המאהל הראשון ברחוב קפלן. שני אוהלים בשני צידי הכביש, זו הייתה ההתחלה. ואז גם הייתה 'אופוריה', זרמו לשם אלפי אנשים, באו לראות את המשפחות, באו לשבת עם המשפחות, מכל מסעדה באזור תל אביב הביאו ארוחות – רק תיקחו, ורק שיחזרו החטופים. ואז באמת הייתה הרגשה שאוטוטו זה הולך לקרות, כי אי אפשר לחשוב על דבר אחר, אי אפשר לחשוב שאנשים יישארו, אי אפשר לחשוב שמישהו יחליט לא להביא אותם". 

תמיכה מורלית
שיריזלי ושושי התגייסו: "עזרנו, וסידרנו, ותמכנו והכול. אחר כך, עם בוא החורף, זה קצת התפוגג בקפלן, הייתה ירידה בהתעניינות, ועברנו לשער בגין של הקריה עם המשפחות, שהחליטו להקים פה את הבסיס הקבוע. אנחנו נותנים למשפחות החטופים תמיכה מורלית. שואלים מה הם צריכים, אנחנו עוזרים, נותנים תמיכה מהצד. אנחנו לא מארגנים שום דבר שלא צריך, אנחנו מייעצים, אבל מה שהם מבקשים, אנחנו עומדים לרשותם". 

וההתגייסות שלהם טוטאלית: "כשהיו הצעדות לירושלים צעדנו איתן לירושלים, כשהיה לגבול עזה הגענו לגבול עזה. זה הפך להיות, לצערי הרב, העיסוק העיקרי".

התרסקות
הצעדה משער בגין לירושלים (ב-13-10 ביולי) הייתה להרגשתו אחד מרגעי ההתעלות בימים ארוכים של פעילות סיזיפית: "עשרות אלפים צעדו, כולם עם אנרגיות אדירות. והגענו לירושלים, והייתה עצרת מול הכנסת. אני חושב שהיו בה בין 200 ל-300 אלף איש, והיינו בהרגשה שלמחרת בבוקר העסק משתנה – רואים את המסה הזו של האנשים, בוודאי הקואליציה תשמע, תצא מהאטימות ומחוסר האכפתיות. אבל זה לא קרה. זו עלייה והתרסקות למטה". 

שיריזלי (עומד משמאל) עם משפחות החטופים בוועדה בכנסת. "ההתנהגות של יושבי ראש הוועדות וחברי הכנסת מהקואליציה זה הדבר המאכזב ביותר" (צילום: פלאש 90)

לא מוותרים
אבל אין להם כוונה להישבר: "לא נרפה ידיים. אנחנו מחויבים להמשיך עד שאחרון החטופים יחזור, כדי שלא נעמוד בעתיד מול הראי ונגיד 'לא עשינו מספיק והחטופים נעלמו'". הם לא מתייאשים:  "אנחנו מבקרים עם המשפחות הרבה בכנסת ובמאהל הנרצחים והחטופים שהקים מול הכנסת יעקב גודו שבנו נרצח בכיסופים; אנחנו נכנסים עם המשפחות לוועדות בכנסת, לתת להם תמיכה מורלית, עם התמונות של היקרים שלהם, והן מדברות ומציגות את הדברים, כל אחד את הכאב שלו, ואת מה שעובר עליו".

התפרצות
בכנסת הם למודי אכזבות: "ההתנהגות של יושבי ראש הוועדות וחברי הכנסת מהקואליציה זה הדבר המאכזב ביותר. הם לא מתייחסים חוץ מלהגיד: 'תודה רבה, נעבור לסדר היום', או 'אם יש למישהו עוד משהו להוסיף'. והכי גרוע זה כשמבקרים אותם, ואומרים להם: 'אוקיי, תנו תגובה נורמלית, שמעתם פה דברים איומים ונוראיים'. אז בתחילת ספטמבר התפרצתי על אחד מהם, ואמרתי: 'כמעט 350 ימים לא הצלחת לעשות שום דבר, סימן שאתה צריך לפנות את המקום שלך ולתת למישהו שיכול לעשות את זה לשבת במקומך ולהביא את החטופים חזרה!' זה מצטבר. עוד ישיבה, עוד ועדה, דברים מצטברים". 

שיריזלי עם אישתו לקראת ההפגנה. "מבחינתי ומבחינת אישתי שושי, מה שקרה ב-7 באוקטובר היה משבר קולוסלי. נשבר והתרסק האמון שהמדינה וצה"ל יגנו עלינו בעת משבר" (צילום: סוניה גרשפט)

אוסף של שלטים
בימים הם בכנסת ובערבים שוב ושוב בתל אביב. את השלטים להפגנות מכין שיריזלי בעצמו: "משתדל להכין לפי נושא אקטואלי לאותו שבוע. יש בבית אוסף של שלטים, ואחרי ההפגנות אני תולה אותם בפרדס חנה, שם אני מתחזק כמה כיכרות עם מצגות למען שחרור החטופים. שושי יוצאת עם שלט של חטוף, בדרך כלל קרוב של אחת המשפחות שמפגינות בשער בגין".

זעזוע
ברחובות ובצמתים הם חווים את "מכונת הרעל המטפטפת ומתחילה להתנחל גם בציבור נורמטיבי. אנחנו פוגשים פה בבגין, בצומת כרכור, בקיסריה, בירושלים אנשים שמתבטאים בצורה מחפירה: 'חבל שלא חטפו אתכם לעזה', 'רק בגללכם אנחנו לא מצליחים לנצח במלחמה'. זה פשוט מזעזע, ואנחנו לא מגיבים". 

הנכדים
ימי שישי מוקדשים למפגש משפחתי: "יש לנו שני נכדים בצבא, אחד בעזה, אחד בשייטת. אנחנו גם מודאגים. כשאנחנו נפגשים בימי שישי ומדברים על המצב, הם מבינים שיכול להיות עתיד יותר טוב, וזה מה שאנחנו רוצים להנחיל להם. אני לא רוצה לראות אותם אורזים מזוודות, נוסעים לנתב"ג ונעלמים לנו מהארץ. הם דור עשירי בארץ, ואנחנו רוצים שהם יישארו פה, כי זה המקום".