אלירן גולן (28) מאוד אוהב מסיבות. "במיוחד מסיבות טבע", הוא אומר. הוא וחבורה של חברי ילדות מאשדוד, מאוד אוהבים לצאת, "במיוחד למסיבות כאלה. היינו בנובה ביום העצמאות הקודם, והרושם היה מטורף".
למסיבת הנובה בשמחת תורה, באוקטובר, הם היו מהראשונים לקנות כרטיסים: "ממש איך שנפתח, חודשיים לפני. זו הייתה אמורה להיות ה-מסיבה. הפקה ברזילאית, משהו בינלאומי, אלפי אנשים. מאוד מאוד התרגשנו. והגענו למסיבה בערך בשלוש בבוקר, כל החברים, יושבים, נהנים, שותים, רואים אנשים מהסצנה. האווירה הייתה הכי יפה בעולם, ובשש וחצי בבוקר הגיע ממש השיא".
ואחרי השיא הגיע שיא אחר ששלח אותו לשנה הקשה בחייו, שרק עכשיו הוא מצליח להתחיל התרומם ממנה. ואיזו דרך קשה הייתה לו.
צום קשה
השנה האחרונה הייתה אמורה להיות שנה של הכרעות בחייו. "בשנים האחרונות, כמה שנים טובות, עבדתי במלונאות, בתפקיד האחרון כמנהל קבלה במלון 'סיטי טאוור' ברמת גן. נוסף על כך הוצאתי תעודה של מאמן כושר מווינגייט. הייתי משלב כזה, וחשבתי לאיזה כיוון ללכת מבחינת לימודים – לכיוון המלונאות או לכיוון הכושר. הייתי בשלב של התנסויות. הייתי בהתלבטויות, רווק. גרתי לבד בדירה ברמת גן. היו חיים בתל אביב. מסיבות, חברים, דייטים. עושה מה שאני רוצה, ואין חשבון לאף אחד.
"אבל לפני החגים בשנה שעברה הייתי בתקופה מוזרה. רציתי לעצור, רציתי להתקדם, למצוא איזשהו כיוון בחיים. הגיע יום כיפור, והיה לי צום מאוד קשה. לקחתי שם איזו החלטה, ואני מאמין שהחלטה הזאת עשתה לי שינוי גדול בחיים". ואז הגיעה נובה.
ואז פתאום בום
"בשש וחצי בבוקר הייתי על הבר, ותכננתי לחזור לרחבה. פתאום הופסקה המוזיקה. הייתי בטוח שנפלה ההגברה. אמרתי,: 'איזה באסה, הפקה כזאת מושקעת'. לא הבנתי. ואז פתאום בום. צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום. מסתכל למעלה ורואה יירוטים.
"אני אשדודי, לא מתרגש מאזעקות ויירוטים. כל החיים, מגיל 12, אני חיי אזעקות, מבצעים, סבבים. התאספנו החברים מאשדוד, אמרנו: 'יאללה, איזה באסה. טוב, יאללה, בואו נלך מפה'. אמרנו: 'אנחנו כבר בסטלה, באווירה טובה, אולי ניסע לתל אביב, נמצא מסיבה אחרת, נמשיך את היום'. ועלינו לרכבים".
פקק, יריות, ריצה
הסיוט של שמונה השעות הבאות שינה את חייו. "נסענו לכיוון 232 ונוצר שם פקק. אחד האנשים שעבדו שם הגיע ואמר: 'תסתובבו, אי אפשר לצאת מפה'. הסתובבנו. לא עוברות עוד כמה שניות והתחלנו לשמוע יריות. פירססנו מהר לכיוון אחר. פתאום אנחנו רואים בחורה רצה באמוק, צועקת: 'מחבלים, מחבלים', והיריות מתגברות. מכל כיוון. והתחלנו לראות אותם רצים אחרי אנשים.
"היה שם מחסום משטרתי. בסרטונים, אחר כך, ראיתי שהיינו ממש אחד מהרכבים הראשונים אחרי המחסום. הבנו שאנחנו תקועים ושצריך לברוח רגלית. ירדנו לכיוון השטח, ושם התפצלנו. שתי ידידות הלכו עם שני חברים למיגונית, ואחר כך איכשהו הגיעו לקיבוץ סעד. עוד חבר התחבא עם בת הזוג שלו בשיחים איזה שמונה שעות. אני ועוד שני חברים שהיו איתי ברכב רצנו ברגל לכיוון חורשה כזו, שטח פתוח ענקי. באופק ראינו חממה. אמרנו: 'טוב, נרוץ לשם. בטוח יש שם מים, יש שם אולי טלפון, אפשר להתחבא שם וימצאו אותנו'.
"הרוע הזה שהיה מולנו זה רוע שלא קיים בעולם. רוע שגורם לך להבין ולהרגיש דורות אחורה את העם היהודי ומה שהוא חווה. אלה בני אדם, זה עיניים, זה נשמה, מאיפה המפלצתיות הזו?"
"רצנו, ורצנו, והחממה לא מתקרבת. כל פעם רצנו לכיוון ששמענו שהיריות חלשות. אם היריות התגברו רצנו לכיוון אחר. עד שהגענו לשטח פתוח, ולשם התפללנו שלא יגיעו. בדיעבד, אני יודע שרצנו כמעט 17 קילומטר, תוך כדי אש".
כשהם היו כבר קרובים יחסית לאותה חממה הגיעה מרחוק מכונית. "החבר שלי צועק לי: 'זה טנדר'. צעקתי לו: 'אסיף, זה שלנו?' הוא אמר לי: 'מה זה משנה, תתחבא'. קפצתי לתוך איזה בור, הרמתי את הראש וראיתי מחבלים במאחורה של הטנדר, יורים באוויר וצועקים בערבית".
בחממה, דם, חרדה
כשהמחבלים עברו, גולן ושני חבריו רצו לכיוון החממה. "הגענו וראינו שיש שם עובדים תאילנדים שמתחבאים. הם הכניסו אותנו והתחבאנו שם. ישבנו שם, חום אימים, והיריות מסביב לא מפסיקות. הייתי בטוח שעוד שנייה מוצאים אותנו. התחלתי לשלוח הודעות לחברים. כתבתי שיורים עלינו, ושאני אוהב אותם. התקשרתי לאבא שלי. אמרתי לו: 'תשמע, יכול להיות שאני לא חוזר הביתה. אני אוהב אותך'. ממש נפרדתי ממנו, זו הייתה שיחה מאוד קשה".
בחממה הם הבינו שהמצב רע. "רע ברמה של יום כיפור. אבל לא הבנו עד הסוף מה היה. לא הבנתי את הכמות של המחבלים שנכנסו, לא הבנתי שהקיבוצים מסביב היו במצב של פוגרום, שהם הגיעו לשדרות ואופקים, שנהרגו מאות אנשים במסיבה".
הם ניסו לשמור על שקט, והחיים עברו מול העיניים. "כל רעש, כל דבר הכי קטן, אתה נפרד מהחיים. כל הרגליים שלי היו בדם, מהריצות, מהשטח, ואתה לא מרגיש כבר את הגוף שלך. אין כאב, אין זמן, אין כלום. רק חרדה. קשה לתאר את זה במילים.
"באיזשהו שלב הגיעו עוד אנשים, עד היום אני לא יודע מי הם, והם המשיכו לכיוון מושב פטיש יחד עם התאילנדים. אני ושני החברים נשארנו בחממה לבד. אחר כך התברר לנו שכל מי שהיה שם וברח נרצח או נחטף".
מראות כאלה של סרטי זומבים
גולן וחבריו שכבו בחממה עד שעות הצהריים, ואחר כך החל, לדבריו, קטע עוד יותר קשה. "חבר מאשקלון, חייל קרבי שהיה בחופשה, לקח את הנשק, יצא מהבית ופשוט בא להוציא אותנו. לא משטרה, לא אף אחד, הוא לבד. בלעדיו היינו מתים. הוא העמיס אותנו לאוטו ונסענו לאשקלון".
מהדרך הוא לא זוכר הרבה. "נסענו כל כך מהר. אני כן זוכר שהיו מראות כאלה של סרטי זומבים. גופות בצידי הדרך, רכבים שרופים, כוחות צבא בכל מקום. פתאום טנקים נוסעים על הכביש. ואני אומר לעצמי: 'מה קורה פה?'
"כל הרגליים שלי היו בדם, מהריצות, מהשטח, ואתה לא מרגיש כבר את הגוף שלך. אין כאב, אין זמן, אין כלום. רק חרדה"
"התחלתי להבין שמה שקרה הרבה יותר גדול ממה שאנחנו שמענו וחווינו. אתה מתחיל להבין שקרה פה משהו שלא קרה אף פעם, שניצלת עכשיו ממשהו בקנה מידה היסטורי. כמו אנשים ששרדו את צעדת המוות.
"הגענו למחסום צבאי והיו שם המון כוחות. פחדנו. היינו עם נשק באוטו, ונסענו ממש מהר. עצרנו מהר, הרמנו ידיים מחוץ לאוטו, צעקנו: 'יהודים, יהודים, אל תירו', והם סימנו לנו כזה עם היד, סעו, סעו. כעסתי. לא הבנתי למה הם עומדים שם. הוצאתי את הראש מהאוטו, צרחתי עליהם: 'סעו לשם, אנשים מתים, תצילו אותם, יש אנשים שמתחבאים שם, יש פצועים'. הם לא אמרו כלום, רק המשיכו את התנועה עם היד. רק בבית של החבר באשקלון הדלקנו טלוויזיה, והתחלתי קצת להבין מה קורה, אבל לא עיכלתי מאיפה יצאתי. לקח לי המון המון זמן להבין. לפעמים אני לא מבין עד היום.
הרוע
"הרוע הזה שהיה מולנו זה רוע שלא קיים בעולם. רוע שגורם לך להבין ולהרגיש דורות אחורה את העם היהודי ומה שהוא חווה. אלה בני אדם, זה עיניים, זה נשמה, מאיפה המפלצתיות הזו? האכזריות הזו? הברבריות הזו? פחד אלוהים מיצר האדם. אני חושב שראיתי פעם ראשונה לְמה שנאה יכולה להוביל. כמה שנאה היא דבר מסוכן ואכזרי, שהביא למקומות שאין מהם חזור".
לחבר נקודות, להתחיל להבין
הימים הראשונים בבית היו קשים. "לא ישנתי. לא הצלחתי. משהו כמו שלושה ימים ברצף הייתי ער. ראיתי את כל הסרטונים, את כל החדשות, והתחלתי להבין מאיפה יצאתי. רק אז זה התחיל לקבל צורה. אתה מחבר נקודות עם סיפורים של אנשים אחרים. מתחיל להבין שבנס מי שאני מכיר טוב, מהחבר'ה שלי, ברוך השם חזר. אבל פתאום יש לוויות של אנשים שאתה מכיר. שתי ידידות קרובות, לירז ויוליה, עם שתיהן דיברתי ממש בלילה של המסיבה; איזבלה שהייתה איתי בשכבה; נעמי שהכרתי מאשדוד ובן הזוג שלה עוז. עוד אחד אחד שהכרתי מהסצנה, עוד חבר של חבר. ואתה לאט לאט מחבר נקודות. את זה ראיתי ברחבה בורח, את זו ראיתי בחורשה, את זה בחממה.
"בהתחלה כעסתי על אלוהים: 'למה אני? למה נתת לי לצאת עם המטען הזה, עם הכאב הזה? למה לא השארת אותי שם? למה חזרתי?"
בור שחור, ואקום, פלאשבקים
"בשבועות שאחרי יש איזו תקופה שאני לא בטוח מה היה בה, כאילו, אני לא יודע איך היא עברה. קשה להסביר בדיוק, אבל הייתי במעין בור שחור כזה שלא ראיתי ממנו כלום. כל הרגשות היו מעורבבים, ויחד עם זה הייתי מעין חסר תחושה כזה.
"לא חזרתי לדירה שלי. פחדתי להיות לבד, וחזרתי ישר הביתה לאשדוד. מבחוץ כאילו הייתי בסדר, אבל מבפנים הכל היה שחור. ריק. ואקום. תפקדתי על אוטומט. בקושי יצאתי מהחדר, וגם אז, לא התייחסתי בכלל לאבא שלי ולאחי, לא הלכתי לעבוד, פשוט הייתי בבית. וגם כשיצאתי, הסכמתי להיפגש רק עם החברים שהיו איתי שם. היינו נפגשים ולא דיברנו בכלל. ישבנו, שיחקנו בסוני, שתקנו ושתינו".
עד שזה התפוצץ. "יום אחד, בחמש בבוקר, פשוט התחילו לי פלאשבקים מטורפים. בכי, צרחות, כאב בלתי פוסק. ממש פיזית. בכי בלתי פוסק. לא ידעתי מה לעשות עם זה. אף אחד לא הבין מה לעשות עם זה. ידעתי רק שאני חייב שקט, אני חייב לצאת משם".
קשר, חיבוק, אהבה
יד הושטה לו, היד של תאיר אוחנה. עוד לפני הנובה הוא התחיל איתה. "שלחתי לה הודעה באינסטגרם, היא ענתה, דיברנו קצת. חייתי אז בתל אביב ולא תחזקתי קשרים, אז זה היה און אנד אוף כזה. אחר כך היא כבר הבינה שאני לא רציני והפסיקה לענות לי. היא ידעה שיצאתי לנובה, ובשיא של הכל שם היא שלחה לי הודעה. לא עניתי באותו רגע. אבל בחממה משהו קרה. הבנתי שאני אוהב אותה, שהיא תהיה אשתי. יום אחרי כתבתי לה את זה, היא ענתה וקבענו להיפגש".
היום הם כבר גרים יחד באשדוד, ולדבריו היא הצילה אותו. "היא מבינה אותי. היא מיוחדת. היא שואלת מה שצריך לשאול, ואיפה שלא צריך לשאול, היא לא שואלת. היא מדברת איפה שצריך לדבר, ואיפה שלא צריך לדבר, היא לא מדברת. לא הרבה יודעים לעשות את זה. היא יודעת לראות עלי, להסתכל לי בעיניים. משהו בחיבוק שלה מטעין אותי. לפעמים אני לא בטוב, ואני מחבק אותה איזה שעה, ואז יוצא עם סוללה מלאה".
הראש עדיין שם
אבל גם איתה הוא עדיין לא תמיד מצליח לדבר, "כאילו, זה עדיין לא נגמר. אנחנו עדיין ביום הזה. אולי כשהמלחמה תיגמר, כשיחזרו החטופים והמפונים, כשתהיה איזו אנחת רווחה, דברים יראו אחרת. בשנה הזו בעצם לא עשיתי הרבה, אבל עשיתי הרבה. אני מאוד מותש. עבדתי על עצמי המון. ועדיין, השנה כאילו חלפה לידי. אתה לא מרגיש שאתה מתחבר לדברים, אתה לא מרגיש מכל הלב. קשה לקום בבוקר, קשה להרגיש, קשה למצוא משהו שיביא אותך לאיזה מקום של סיפוק, או לאיזה אושר גדול. בראש שלך אתה עדיין שם, ואתה יודע שאנשים שעמדו לידך ומאחוריך פיזית עדיין שם. זו מעין פרופורציה קשה לחיים".
חזרה לחיים, כדורגל
כשהוא לא מצליח לדבר, הוא הולך לשחק כדורגל. בעבר היה שחקן מקצועי (מ.ס. אשדוד, הפועל תל אביב, בנערים של נבחרת ישראל), אבל עכשיו על הדשא הוא עושה מתיחות לקראת אחד המשחקים המרגשים בחייו: קבוצת הכדורגל של שבט הנובה נגד קבוצת חברות ההייטק. "לפני כמה חודשים ראיתי בפייסבוק מודעה של עמותת 'שבט הנובה', שהם מקימים קבוצת כדורגל. שלחתי הודעה לפז עמר מהעמותה, שאני מכיר מעולם המסיבות, ואמרתי לו: 'אני בפנים'. אני אפילו לא יודע למה. לא שיחקתי שנים, אני פצוע, לא בכושר, הרגליים שלי עוד גמורות. אבל בפעם הראשונה שעליתי על המגרש, חזרתי פתאום לגיל שש, חזרתי להיות אלירן של לפני. פתאום הייתה לי התרגשות כזו שלא הרגשתי מאז אותו יום.
"זה אחד הדברים הכי משמעותיים. זה אולי נשמע מצחיק, אבל לפעמים אני ממש מדמיין שאני עדיין הספורטאי שהייתי. אני מנסה לגייס ולהחזיר לעצמי את המשמעת שיש בחיים של ספורטאי. שלא משנה מה, אתה קם, יוצא לרוץ, הולך לאימון, אוכל כמו שצריך, לא שותה אלכוהול. זה מאוד מחזיק. לא כולם יכולים לשבת עם פסיכולוג ולפתוח, אצלי הפסיכולוג זה הכדורגל".
הכעס
הוא כועס. תמיד, כל יום. "בהתחלה כעסתי על אלוהים: 'למה אני? למה נתת לי לצאת עם המטען הזה, עם הכאב הזה? למה לא השארת אותי שם? למה חזרתי?" אבל לא רק על אלוהים, גם על כל מה שקורה מסביב. "פעם הייתי אומר בבירור: 'זאת המדינה שלי', היום אני כבר לא יודע. איך אותה מדינה, עם מה שהיא עושה בשלוש שעות בלבנון, השאירה אותנו שם? שעות על שעות ישבנו לבד, ראינו אנשים מתים לבד. ואותם חיילים שעמדו במחסום, אלה שהיו מסביב, כל המפקדים, כל השרים, כל אלה שנתנו לאנשים למות". אבל עכשיו הוא לא מוכן לתת לכעס לנהל אותו. הוא מבקש מעצמו לזכור שהחיים חזקים מהכל.
לא לוותר, לרצות
"שם, בחממה, כשכבר לא הצלחתי למשוך את הגוף, עם העייפות, הדם, השעות בשטח, חשבתי לוותר, ואחר כך גם. היה קשה לא לוותר. אני חושב המון על עצמי שם, שואב מזה ואומר לעצמי: 'שם לא ויתרת, רדפו אחריך, ירו עליך, ראית מחבלים, ראית אנשים מתים, היית פצוע ושרדת, אז גם עכשיו תהיה חזק'. אני נזכר ברגע הזה שהרגשתי שאני לא יכול יותר, כשלא ראיתי את החממה מתקרבת, כשהיו מעלי יריות ופיצוצים, כשהרגליים כבר היו מתות מהריצה וחום אימים, כשאמרתי: 'תוותר', אבל לא ויתרתי. אני חייב לזכור לרצות. כל דבר בחיים צריך לרצות מספיק, גם את החיים עצמם. ולזכור שאני לא לבד. לא הייתי לבד, עכשיו אני לא לבד, ובעתיד לא אהיה לבד. זו החלטה לבחור בחיים, החלטה מודעת. כל יום – יותר טוב, פחות טוב – אתה רואה שיש איתך בן אדם שאתה יודע, שגם אם יש מלחמה, אם יש נפילות, אם יש קשיים, היא פה. אבא שלי פה, אבירן אחי פה. יש מי שייתן חיבוק טוב, נשיקה, מילה טובה, או שקט לפעמים".
"אני מנסה לזכור שמתים פעם אחת וחיים כל יום. להתרכז בלחיות, בלאהוב. בלהיות במקום טוב. לזרוק מעלי את כל השנאה, את הכעס, את האגו, את הדברים הלא טובים, כי אני לא יודע מתי תהייה הפעם האחרונה שאראה מישהו, מתי הפעם האחרונה שאהיה פה. יש משהו בכוח הזה, באנרגיה הזאת שיש במלחמה על החיים, אחרי שכבר השלמת עם המוות שלך, שמכניס את הכול לפרופורציה אחרת. מה כבר יכול להפחיד אותך בעולם הזה? אין מישהו שאוהב את החיים כמו מי שכמעט איבד אותם".
הדרך אל הטוב
החלום שלו הוא לפתוח בית מלון, "מקום שלי, נקטן, נחמד, שיהיה בית לאנשים שמחפשים שקט. אני יודע שאגיע לשם. בהרבה מובנים כן התקדמתי השנה בחיים. אני גר עם בת זוג מחוץ לבית, אני מצליח לחשוב רחוק, לעשות תוכניות. הרבה דברים שחשבתי שלא אצליח לעשות בחיים, אני עושה עכשיו. במיוחד בכל מה שקשור לזוגיות. אני לומד על עצמי, הרבה בעצמי השתנה – בגישה, בחשיבה, בהתנהגות. בעיקר דברים פנימיים שלא רואים החוצה. אחרי דבר כזה אתה לא באמת אותו אדם".
עכשיו הוא מחפש לחזור לעבוד, וחזר לחשוב על לימודים, "אבל זה ייקח זמן. יש עזרה, ביטוח לאומי וכאלה, אבא עוזר קצת, ומדי פעם אני עושה כל מיני עבודות מזדמנות, עוזר לחברים שעובדים בשוק, אבל לא מעבר, עדיין לא. ייקח עוד זמן, וזה בסדר.
"זה מוזר, אבל השנה הזאת, עם כל הקשיים שלה, הייתה השנה הכי טובה בחיים שלי. הגעתי לאיזה מקום בחיים שאני יכול לקום בבוקר, להסתכל על המיטה שלי, לחייך ולהמשיך את היום, לדעת שאני שלם עם עצמי, ולדמיין עתיד. פעם לא הייתי מצליח לראות קדימה. הייתי כזה שעושה מה שאני רוצה באותו רגע. לא היו לי חלומות. היום יש לי".