הפעם השנייה שרפ"ק בר מנשורי התעלפה בשבת ההיא הייתה כששמעה שהילדים שלה בסדר. הראשונה הייתה אחרי שהמחבלים זרקו לעברה מטען. מנשורי (33) חולצה מהתופת בתחנת שדרות אל הכאוס שהותירה מתקפת חמאס בעיר, אחרי שלוש שעות וחצי של לחימה בעשרות מחבלים בתוך התחנה, כשהיא מדממת מפגיעת רסיסים ברגל. 

"בשמונה בערב בעלי יוסי מתקשר אליי, לא הייתה לי סוללה הרבה שעות, לא יודעת איך מצאתי מטען, אולי ברכב? לא יודעת איך, אבל מצאתי, ואז הוא התקשר ואמר לי: 'אני כבר בצומת קריית גת עם הילדים', צרחתי: 'זהו, הילדים שלי במקום בטוח' והתמוטטתי".

הדקות הראשונות
את המשמרת של ערב שמחת תורה סיימה מנשורי ב-05:30 בבוקר שבת. היא רצתה לישון בניידת עד 06:00, אבל פקוד שלה, רב סמל ראשון אליהו מיכאל הרוש ז"ל, הפציר בה לנסוע כבר לביתה בניר עם, ממילא עד שתתארגן ותגיע כבר יחליפו אותה. 

"נסעתי הביתה, אמרתי להרוש שאני זמינה ומאזינה לקשר. ב-06:28 אזעקות. לא יודעת כמה באמת ישנתי, אולי איזה 17 דקות. זה היה מטורף, לא הפסיקו אזעקות ונפילות. מהממ"ד שלחתי להרוש הודעה: 'דיווחים'. אני קצינה מבצעית, אני אחראית, אם אני נמצאת וגם אם לא. הוא כתב לי שהיה דיווח על חדירה בזיקים, וכמה דקות אחר כך מפקד המחוז הכריז 'פרש פלשת', פקודה שתרגלנו ובה כל אחד יודע מה הוא עושה בזמן פלישה קרקעית.

"ב-06:47 הייתי כבר על מדים, הנעתי את הניידת. כשיצאתי מהבית הבאתי לבעלי שני סכינים, אמרתי לו: 'אל תפתח את הבית'. ניסיתי לצאת מהקיבוץ אבל כל החשמל נפל, אז השערים לא נפתחו. השתגעתי והסתובבתי סביב עצמי, עד שהגיע מישהו לפתוח לי ידנית. ב-07:03 הצלחתי לצאת. ביציאה מניר עם פניתי שמאלה, ולא ממש זוכרת מה ראיתי. מוזר, אני לא זוכרת מלא דברים. ראיתי רכב הפוך, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'לפני חצי שעה נסעתי מפה, למה לא הזיזו את הרכב?' 

הכניסה לשדרות
"נכנסתי לשדרות. ברחוב מנחם בגין יריות מכל כיוון. הצבע האדום בכלל לא העסיק אותי. לא זוכרת מה שמעתי בקשר, אבל הבנתי שקורה משהו, שיש חדירה לכיוון התחנה".

בהחלטה של רגע היא נהגה לכיוון התחנה לא בדרך הרגילה, מתוך הבנה שהיא ברכב משטרה שנראה למרחוק, וחשופה לגמרי לירי. "נכנסתי דרך שדרת עצים שקצת מסתירה אותך, וקיבלתי ירי מרכב לכיווני. ואז אני קולטת בן אדם סודני (אדם מוחמד פרימה ז"ל), שהתחבא מאחורי עץ, וקיבל בגללי כדור לראש. אני מבינה שאלוהים שמר עליי שם מאוד". 

ב-07:12 היא  הגיעה, דרך חניית המשאיות, לכניסת הולכי הרגל לתחנה. היא יורדת מהניידת, שולפת את הנשק האישי ומתחילה ללמוד את המצב: מהגג יורים שוטרים שלה בנשק אוטומטי לכיוון החניה הפנימית של התחנה; ובחוץ, ברחוב שבו לא נסעה, "שטח השמדה".

מנשורי לצד ציור הקיר של הקרב בתחנה. "התקדמנו ואז חטפנו מטען. כולנו נפצענו. זה היה כמו בסרטים, עפתי אחורה, צפצופים באוזן, לא שמעתי כלום, וקיבלתי רסיסים ברגל ימין" (צילום: יונתן בלום)

הכניסה לקרב
בסביבות 07:40, אחרי דין ודברים עם מפקדים שכבר היו בשטח, היא חברה לעוד ארבעה, ויחד הם נכנסו לתחנה כדי לחלץ את השוטרים הלכודים על הגג. "לא ידענו שיש יותר מעשרים מחבלים בתחנה, חשבנו חולייה. נכנסנו חמישתנו לתחנה, אנשים שלא ראיתי בחיים שלי, וחטפנו בחזית המון רימונים לעברנו. דניס (בלנקי), שנכנס כדי להיות הזוג שלי, העיף אותי הצידה כדי לגונן עליי. נתנו אש. לפני היומן, חזית התחנה, ראיתי את הרוש על הרצפה, הפנים כלפי מטה. התכופפתי אליו, חשופה לחלוטין, הבנתי שהוא מת. 

"נשמתי נשימה עמוקה ונכנסנו ללחימה. היינו שם איזה שעתיים בניקוי כל החלק הקדמי של התחנה ממחבלים. חייל שהיה איתנו נפצע. הכנסתי אותו לכוך מתחת למדרגות, וראיתי שם שוטר מת, שפספסתי בזיכוי הראשוני. התרכזתי בזה שלחייל הפצוע אסור למות. עשיתי קורס עזרה ראשונה כמה פעמים, ולא זכרתי בכלל מה אני אמורה לעשות. חירטטתי כל מיני דברים, והחייל הנחה אותי מה לעשות". 

הצעקה המהדהדת של דניס
"תוך כדי התכתבתי עם מור (שקורי). היא הייתה בגג עם עוד חמישה שוטרים ואזרח, וכתבה: 'מתי אתם באים אליי?' כתבתי לה: 'אני מנסה', והיא כתבה לי: 'תשמרי על עצמך'. כשניסיתי לצאת לכיוון דניס הפצוע הוא צעק לעברי: 'אל תצאי, מחבלים'. זה משהו שמהדהד לי כל הזמן". 

סיגריה
שוטר מיחידת יואב הצליח להיכנס לתחנה ולחבור למנשורי. הוא יצר מחסה מאולתר משולחן, הניח עליו את הנשק הארוך שלו וחיפה עליהם. "ואז אני אומרת לו, איוון, אני חייבת לעשן. באלוהים. היינו כמה דקות בשקט כזה, כאילו לא קורה כלום. הוצאתי מהכיס שלו סיגריה. בדרך כלל אני מגלגלת, אבל איפה תגלגל עכשיו?"

הפציעה
"אמרנו: 'יאללה מתקדמים', עשינו רגע נוהל קרב חפוז כזה, באנו לצאת לכיוון המסדרון הפנימי של התחנה, בניסיון למשוך אלינו את המחבלים. התקדמנו ואז חטפנו מטען. כולנו נפצענו. זה היה כמו בסרטים, עפתי אחורה, צפצופים באוזן, לא שמעתי כלום, וקיבלתי רסיסים ברגל ימין. לפני שחילצו אותנו החייל אמר לי: 'בואי נגיד שמע ישראל', אמרתי לו: 'אני לא אומרת'. יש לי ילדים בבית וזה היה מבחינתי כאילו השלמתי עם המוות". 

חילוץ והלוויות
צוות ימ"מ חילץ את מנשורי בסביבות השעה 10:30. היא יצאה מסוחררת, מלאה בדם – לא רק שלה. חתכו את המכנסיים שלה לוודא שלא קיבלה כדור. מהר מאוד היא חוזרת לתפקוד, עושה איפוס כדי לוודא איפה השוטרים שלה נמצאים, מכווינה כוחות לתחת הכיבוי העירונית, והופכת את הסככה הצמודה לתחנה, שבקרוב תיהרס, לתחנה זמנית. "אני זוכרת שאמרתי, לא זוכרת למי, שאם מפוצצים את התחנה, אין גופות, אין מה לקבור. מפקד התחנה קיבל החלטה אמיצה לחלץ את כולם.

ליד שלט ההנצחה לרב סמל ראשון מור שקורי ז"ל. מנשורי: "במשך כל השנה היה המון בכי, המון עצב, לא הלכתי לאירועים, כאילו שאני בשנת אבל" (צילום: יונתן בלום)

"למחרת בצהריים נסעתי לחבר להתקלח. רק אחרי שלושה ימים הלכתי לבית חולים שיטפלו ברגל. ביום שני התחלנו הלוויות של כל שמונה השוטרים שלנו שנפלו בקרב בתחנה, תוך כדי צבע אדום, כשאנחנו מגוננים על בני המשפחות שלא יפגעו. שבועיים אחרי שסיימנו את כל הלוויות התחלנו אזכרות שלושים, ותוך כדי הייתה לנו פה עיר שצה"ל השתלט עליה; הקצין אג"ם שלי היה פצוע בבית חולים; וחמישה שוטרים שלי היו פצועים בבית החולים. הוצאנו מהעיר תושבים בפיג'מות; טיפלנו בזירות נפילה; והמצב הנפשי של השוטרים שלי היה לא פשוט".

בתל אביב חיים אחרים
את השנה שעברה עליה מאז היא מחלקת לתקופות, לפי המקומות שבהם בעלה יוסי וילדיהם ראם אמונה (בן 5.5) ומאורי (בת 2.5) התגוררו: "בשלושת הימים הראשונים אצל אימא שלי בראש העין, ואז חודש בעין יהב בערבה. הייתי שם אולי פעמיים-שלוש, באתי ליום-יומיים וחזרתי לתחנה. מהקיבוץ הם עברו למלון בתל אביב. לשם שנאתי להגיע. חיים אחרים, אנשים רצים בטיילת, בים, ואני – כשאני מגיעה לקו אשדוד, מורידה את האפוד וממשיכה לנסוע לראות את הילדים שלי, שאני לא מצליחה להיות אימא שלהם". 

גיבורים
"לפני כמה חודשים נסענו לבית הזמני במושב. בצומת שער הנגב יש תמונה של תצפיתניות, תמונה מאוד קשה, וגם של החטופים. הבן שלי שאל: 'אימא, מי אלה?' אמרתי לו: 'אלו גיבורים מאוד גיבורים'. אז הוא שאל: 'למה את לא שם?' בלי הגב מהילדים שלי ומבעלי לא הייתי מצליחה לעמוד בזה. בתחילת ינואר החלטנו שאנחנו שוכרים דירה באחד המושבים באזור שדרות, ובאוגוסט החלטנו לחזור לניר עם, שהילדים יוכלו לחזור למסגרות ולחברים".

"שנאתי להגיע לתל אביב. חיים אחרים, אנשים רצים בטיילת, בים, ואני – כשאני מגיעה לקו אשדוד, מורידה את האפוד וממשיכה לנסוע לראות את הילדים שלי, שאני לא מצליחה להיות אימא שלהם"

שדרות מתעוררת
"בסוף מרץ נפתח בעיר אירוע רעש, כלומר תלונה בין שכנים על מוזיקה. זה היה רגע שאמרנו לעצמנו: 'איזה כיף שמה שמפריע למישהו זה מוזיקה'. חצי שנה היינו בעיר רפאים, ופתאום שדרות חזרה להיות עיר לכל דבר. עם צלקות, הרבה צלקות. מדהים לראות עכשיו איך התושבים רואים את השוטרים ברחוב, את הכבוד שרוחשים להם. היום תראה פה אנשים משחקים כדורסל וזה מדהים בעיניי, זה החוסן הזה של הדרום".

בלי אנחנו ואתם
היא מתעקשת ללוות מדי מוצאי שבת את העצרות של משפחות החטופים בצומת הקשתות. זה חשוב לה במובן הכי אישי: "אנחנו ביחד, אין פה בנגב אנחנו ואתם, כולנו פה באותה סירה. חווינו אותו דבר. העצרות נפתחות בלהגיד תודה למשטרה, נותנים חיבוק, מעריכים. כשאני אומרת לפנות את הכביש, מפנים". 

"בסוף מרץ נפתח בעיר אירוע רעש, כלומר תלונה בין שכנים על מוזיקה. זה היה רגע שאמרנו לעצמנו: 'איזה כיף שמה שמפריע למישהו זה מוזיקה'"

בכי ועצב
בקיץ ביקשה לעבור לתפקיד רגוע יותר, אחרי שנים כמ"פ וסמג"ד בצה"ל, וקצינת אג"ם במשטרה. רק לאחרונה החלה לטפל בעצמה ובמה שעבר עליה באותו יום. "בימים הראשונים ישנתי ברכב ואצל חברים. נסעתי להתקלח בבית בקיבוץ רק כשלא היו שם חיילים.  

"במשך כל השנה היה המון בכי, המון עצב, לא הלכתי לאירועים, כאילו אני בשנת אבל. היו נסיעות משדרות לתל אביב עם דמעות, עד כדי כך שהייתי צריכה לצאת ולדומם מנוע. אני חושבת שעכשיו אני בר חדשה שלא הכרתי, בר קצת יותר עצובה, ואני צריכה ללמוד להכיר אותה".