הרגעים הכי גדולים בספורט הישראלי בשנה החולפת לא קשורים לביצועים ספורטיביים, לא לאיפון בג'ודו, לא לבעיטה לראש בטאקוונדו, ולא לפליק פלאק צוקהארה בגוף ישר בהתעמלות; גם לא לשער מרהיב; סל שנקלע בשנייה האחרונה; או רץ ששבר את שיא ישראל.
השנה, הרגעים החשובים והאייקונים לא היו קשורים לפעולה פיזית מרשימה ככל שהייתה, והייתה, אלא לרגש המתפרץ, שליווה את הספורטאים הישראלים ואיתם את הקהל. בניצחונות או בהפסדים; בשמחה או באכזבה; לא חשוב איך זה נגמר, השנה זה תמיד הסתיים בדמעות.
הספורט בישראל תמיד היה מחובר לרגש לאומי. בעידן הנוכחי של מועדוני ספורט בבעלות פרטית, החיבור ללאומי טושטש במעט, אבל עדיין, כשזה נוגע לספורט אולימפי, החיבור ללאומיות חזק במיוחד. הסממנים הלאומיים תמיד שם: הדגל, ההמנון, ההיסטוריה, המיתוס, הגאווה והרגש. בשנה האחרונה, כשהתותחים רעמו, החיבור בין הלאומיות לבין הספורט התחזק, ובמהלך המשחקים האולימפיים והפראלימפיים, החיבור הזה קיבל משמעות גדולה יותר.
כשאני עוצם את העיניים ומשחזר את רגעי הספורט הבלתי נשכחים של השנה, אלה שמציפים אותי, אלה הם התגובות והמחוות של הספורטאים, הראיונות שלהם אחרי תחרויות, המשפטים שאמרו ונחרטו בליבי. כמעט כולם הקדישו את ההופעה שלהם לחיילים, לחטופים, לפצועים ולאחרים. כמעט כל אחד מהם דיבר על החשיבות והגאווה לייצג את המדינה בזמנים האלה. לא מובן מאליו עבור ספורטאים שגדלו וחונכו בספורט יחידני.
פיטר פלצ'יק עלה לקרב על מדליית ארד בג'ודו במשחקים האולימפיים בפריז, מלווה במאמנו, אורן סמדג'ה, ששכל את בנו, עומר ז"ל, בעזה חודש לפני כן. פלצ'יק בחור גדול וקשוח. במשך כל יום התחרויות הוא לא נתן לרגש להשתלט עליו, אבל אחרי שניצח את הקרב האחרון וזכה במדליית הארד, הוא צעד לכיוון מאמנו, כרע על ברכיו והתפרק בבכי. אחר כך התרומם, צעד לכיוון סמדג'ה, חיבק אותו חזק ושניהם פרצו בבכי. ואז פלצ'יק לחש לו באוזן: "זה בשביל עומר". רגע עצוב ושמח. רגע אישי ולאומי.
לוחמת הטאקוונדו, אבישג סמברג, הגיעה למשחקים האולימפיים עם מוטיבציה מיוחדת. היא רצתה להקדיש את ההישג שיהיה לה בפריז למשפחות החטופים. זה ישב לה בראש ובלב, אבל מדליסטית הארד מטוקיו הפסידה את הקרב הראשון שלה וסיימה את דרכה מוקדם מהצפוי. בראיון שאחרי הקרב היא לא הצליחה לעצור את הדמעות, ממש התפרקה בבכי, ואמרה: "רציתי את זה לא רק בשביל עצמי, אלא בשביל כולם". איך אפשר לעצור את הדמעות?
גולש הרוח תום ראובני, האלוף האולימפי החדש של ישראל, היה מאופק אחרי הזכייה במדליית הזהב בצרפת. כשחזר לארץ אמר בראיון כן ומרגש לחדשות "כאן": "יש כל כך הרבה אנשים שמקריבים את חייהם ואתה בבועה שלך, בספורט. היה לי כל כך חשוב לעשות את המדליה הזאת, לא רק בשבילי, אלא בשביל כל הנופלים".
אלה רק שלוש דוגמאות, שלושה רגעים, שלושה ציטוטים, אבל זאת הייתה הגישה של כל הספורטאים שייצגו הקיץ את ישראל במשחקים בפריז. ענבר לניר עלתה לגמר הג'ודו עם סרט צהוב בשיער; צמד שייטי ה- 470 מעורב, ניתאי חסון ונועה לסרי, קראו לסירה שלהם "נובה". כולם הרגישו את תחושת השליחות המיוחדת הזאת שיכול להרגיש רק ספורטאי שמייצג מדינה במלחמה.
הדגל וההמנון הם שני הסממנים הלאומיים הכי בולטים בספורט הבינלאומי. הדגל מתנופף בכל מקרה, ועצם נוכחותו משמעותית. ההמנון מייצג לא רק את הלאומיות, אלא גם את ההישגיות. כשההמנון מושמע במשחקים האולימפיים זה סימן להצלחה, זאת ההכתרה הרשמית של אלוף או אלופה אולימפיים חדשים.
"התקווה" הושמע הקיץ בפריז חמש פעמיים. גולש הרוח, תום ראובני, היה הראשון להתרגש אחרי שזכה במדליית הזהב במרסיי. אחר כך הגיעו המשחקים הפראלימפיים ולוחם הטאקוונדו, אסף יסעור, זכה בזהב ועטף את עצמו בדגל ישראל כשעלה לראש הפודיום. החותרת הפראלימפית, מורן סמואל, שזכתה במדליית ארד בריו 2016, ובכסף בטוקיו 2021, זכתה בזהב בפריז.
כל אחד מהשלושה האלה סיפק ביצוע מרגש לשירת ההמנון, אבל ספק אם יש במדינת ישראל אדם ששר את ההמנון הלאומי בתשוקה ובגאווה כמו השחיין הפראלימפי, עמי דדאון. הוא לא שר את ההמנון, הוא שאג אותו. המילים לא יצאו לו מהפה אלא מהנשמה, בקול שיצא מהבור הכי עמוק שנמצאת המדינה. אחרי הזכייה הוא אמר: "אני מקדיש את המדליה לכל עם ישראל היקר, לכל המשפחות שנפגעו מהמלחמה הזו, למשפחות החטופים, הפצועים והנופלים".
הביצוע של דדאון היה כל כך מרגש שהיה רק מתבקש, בשביל הלבבות השבורים, שיעשה זאת פעם נוספת. והוא אכן עשה.
ספורט הוא לפעמים אי של שפיות, אופטימיות ותקווה. צמד החותרים המעורב, שחר מילפלדר וסאלח שאהין, זכו במדליית ארד בחתירה פראלימפית. היא, חלתה בסרטן בגיל 15 ובכל זאת בחרה להתנדב לצה"ל ושירתה חמש שנים כקצינה בחיל האוויר. הוא עבד באבטחה ברשות שדות התעופה וב-2005 נפצע בפיגוע במחסום קרני. שניהם יחד, יהודייה ודרוזי, זכו במדליית הארד בחתירה, למרות שאף אחד לא החשיב אותם כפייבוריטים לזכייה.
כבר עכשיו אני לא זוכר את מי פלצ'יק ניצח בקרב על הארד; אני בטח לא יודע למי סמברג הפסידה בקרב הראשון; ובכלל לא מעניין אותי מה התוצאה המדויקת של עמי דדאון ב-100 מטר חזה. מודה, שאם פלצ'יק, סמברג ודדאון לא היו מתחרים בענפים האלה, ספק אם הייתי צופה בהם. עם כל הכבוד לטאקוונדו, הספורט הזה הוא לא הסיבה שצפיתי בתחרויות. סבמרג היא הסיבה, יסעור הוא הסיבה. עם כל הכבוד לחתירה פראלימפית, הסיבה היחידה שצפיתי בתחרויות האלה היא סמואל, מילפלדר ושאהין; ועם כל הכבוד לכדורשער, הסיבה היחידה שצפיתי בכל המשחקים של נבחרת הנשים של ישראל, היא הספורטאיות.
הספורטאים האלה, האנשים האלה, ייצגו בשנה האחרונה את כל מה שטוב ברוח האנושית: אמונה, צניעות, חמלה, אהבה; וגם את מה שטוב ברוח הישראלית: סולידריות ומעורבות חברתית, הערכה לאחר וכמובן תקווה. זכינו שדווקא בשנה הנוראה שעברה על המדינה אלה היו נציגינו. לא בגלל ההישגים הספורטיביים שאפשר לראות בעין, אלא בגלל מה שאפשר להרגיש רק עם הלב.
