לפני שנה, בסוף ספטמבר 2023, מיכאל קוזלוב (52) חי על הקו בין בת זוגו במוסקבה, העבודה בסנקט פטרבורג, וביתו בססטרורצק, פרבר מנומנם בפאתי העיר הגדולה. עם בנו הבכור, אנדרי, הוא נפגש כשמונה חודשים קודם לכן, בנובי גוד, כשהגיע בינואר 2023, לביקור של כמה ימים בישראל. אנדרי היה אז כבר יותר משנה בארץ. אביו שמח לראות שהתאקלם עם עבודה וחברים וחיים חדשים שמילאו אותו באושר ובחלומות. הם בילו יום יפה בירושלים. אנדרי ערך למשפחה סיור בעיר העתיקה, שהותיר במיכאל רושם רב. אחר כך החיים והקשר נמשכו מרחוק. ואז הגיע 7 באוקטובר. 

את מה שקרה מאז אותה שבת ארורה, קוזלוב מחלק לשלוש תקופות:
7 באוקטובר. היום שבו אנדרי נחטף מפסטיבל נובה שבו עבד כמאבטח, ושלושת השבועות של אי הוודאות שבאו אחריו.
26 באוקטובר. היום שבו אנדרי הוכרז כחטוף ושבעת החודשים המייסרים שבאו אחריו.
8 ביוני. היום שבו אנדרי שוחרר במבצע ארנון, ומאז ועד היום. 

שלוש תקופות חיים לא שוות באורכן, בעוצמתן או בתחושות שעוררו בקרבו של האב. "שלושת השבועות הראשונים היו הקשים ביותר", הוא מספר. "אתה קם כל בוקר ומקווה כל כך לשמוע את הטוב ביותר, ובמקביל אתה אחוז אימה לשמוע את הנורא מכל". 

הבשורה הקשה
את ההודעה שבנו אנדרי חטוף הוא קיבל פעמיים. בפעם הראשונה כשחברה של אנדרי שעברה על אלפי רשימות, התקשרה אליו לרוסיה להגיד לו שבנו ברשימות ושהוא חטוף. "אני זוכר שלא ידעתי איך להגיב לזה", אומר קוזלוב בשיחת טלפון מרוסיה. "זה היה מבחינתי דיסוננס קוגניטיבי. מכיוון שההודעה הגיעה יחסית קרוב לאירוע, הייתה בי תקווה שלהיות חטוף לא יהיה גורלו של בני. שהוא אולי התחבא איפשהו, שמחפשים אותו. תמיד יכולה להיות אפשרות שאולי הוא בבית חולים ועדיין לא זיהו אותו.  מבחינתי אלה היו אפשרויות יותר טובות מזה שהוא חטוף". 

"שלושת השבועות הראשונים היו הקשים ביותר. אתה קם כל בוקר ומקווה כל כך לשמוע את הטוב ביותר, ובמקביל אתה אחוז אימה לשמוע את הנורא מכל"

ב-26 באוקטובר הגיעה ההודעה השנייה, הרשמית – כל האינדיקציות מראות שבנו נחטף. "זה ישמע אולי מוזר, אבל באותו רגע חוויתי את הידיעה הנוראית הזו כדבר חיובי. באותו השלב, אם הוא לא היה חטוף, אפשר היה להניח שהוא כנראה כבר לא בין בחיים. זה אבסורד, אבל מבחינתי זו  הייתה הידיעה הכי טובה שיכולנו לקבל באותו זמן".

הרגעים הקשים ביותר
בימים הראשונים לאחר שנודע על החטיפה הוא לקח חופשה קצרה מהעבודה, "אבל כבר בסוף השבוע הראשון חזרתי ולא הפסקתי מאז. בהמון מובנים העבודה הצילה אותי. באותה תקופה זוגתי גרה במוסקבה ואני חייתי לבד. כל הזמן עם עצמי והמחשבות שלי. אם לא הייתי עובד, כנראה שהייתי יוצא מדעתי כי יש משהו בעבודה שעוזר לא לשקוע, שמונע ממך מלהיכנס לסיבובים בלתי נגמרים של עיבוד כל התחושות שמסתובבות בפנים בכאוס". 

הרגעים הקשים ביותר היו כשנסע לגמרי לבד במכונית. את הרגעים שלפני הכניסה אליה הוא מתאר כאיומים: "40 דקות נסיעה, פעמיים ביום, שנגזר עליך להיות עם עצמך ועם כל מחשבה או תמונה שעולה בראשך. כשאתה בבית אתה יכול להתעסק במשהו שמסיח את הדעת, כמו איזו סדרה מטומטמת שתעזור לנקות מחשבות שליליות; או בטלפון. אבל מאחורי ההגה אתה תמיד בתוך הראש של עצמך".

לספר או לא לספר
בישראל, הרוויה 24 שעות ביממה בשידורים, הפגנות, אירועים ועיסוק בלתי פוסק בחטופים, קשה לתפוס איזו דילמה נוספת עמדה בפני קוזלוב. הוא כלכלן חשוב בארגון גדול, ולא יכול היה לדעת מי מחבריו לעבודה מכיר את הסיפור שלו. "יש סביבי כ-2,000 עובדים ומעגלי התקשורת שלי רבים. מצאתי את עצמי משוחח עם הרבה אנשים וכל פעם מתלבט ביני לבין עצמי האם הם מכירים או לא מכירים את הסיפור שלי, והאם כדאי לי בכלל לספר. ניסיתי לא לשוחח על כך יותר מדי, כי פשוט קשה לדבר על זה".

קרה שמישהו שם לב למבטו העצוב, "ובא לשוחח באווירה מקלילה של 'מה נשמע? למה אתה עצוב? בוא נעשה משהו כיף', ואני הייתי באותו זמן ספון בתוך עצמי, הכי רחוק שאפשר מכל דבר קליל. אז מה לעשות, לספר לו למה אני עצוב? אם אפיל עליו עכשיו את הסיפור שלי זה יכול למוטט אותו. ואם זה בן אדם שלא מאוד קרוב אלי, למה בכלל לעשות לו את זה? חודשים על גבי חודשים קרו דברים כאלה, מאות שיחות חולין קטנות".

הוריו של אנדרי, מיכאל ויבגניה. "התלכדנו סביב אסטרטגיה ברורה – נעשה כל מה שצריך כדי להביא לשחרור, אבל בזהירות וחכמה" (צילום: פלאש 90)

פגישות עם בכירים רוסים
בחלוקת העבודה בין הורים פרודים ודואגים, החליטו קוזלוב ויבגניה, אמו של אנדרי, שמיכאל יישאר ברוסיה עם בנם הצעיר דימה, ימשיך לעבוד וינסה להבין כיצד אפשר להשפיע משם; ואילו היא, שכבר היה לה כרטיס טיסה לארץ לקראת ביקור מתוכנן, תרכז את המאמצים לשחרור הבן בארץ. "התלכדנו סביב אסטרטגיה ברורה – נעשה כל מה שצריך כדי להביא לשחרור, אבל בזהירות וחכמה. נלחץ בכל מקום שאנחנו מבינים שיכול להביא לשינוי, אבל אף פעם לא מעבר".

לאחר התלבטויות, נפגשו כמה פעמים עם נציגי הממשלה הרוסית. "בסופו של דבר החלטנו שמהלך כזה יכול להשפיע לחיוב. ידענו שלא תהיה לנו השפעה ישירה על המשא ומתן אבל אולי אם משהו ממה שנגיד לנציגים הרוסים, יגיע לנציגים הערבים שאיתם הם נפגשים, ותהייה לזה איזושהי השפעה".

מבצע צבאי כן או לא
כעבור כחצי שנה, באפריל, קוזלוב הגיע עם הבן דימה לישראל, כדי לנסות להבין את מצב הדברים מקרוב. "יבגניה ואני נסענו לבכיר צבאי שמלווה אותנו כדי להבין את מצבו של אנדרי". הוא זוכר שבאותה נסיעה הוא שאל אותה אם הייתה מסכימה לשחרורו של אנדרי במבצע צבאי, במידה ותוצג להם אפשרות כזו. "היא ענתה לי מיד שכן", הוא אומר, ונזכר שרק חודשיים קודם לכן, בפברואר, כשפרננדו מרמן ולואיס הר חולצו במבצע צבאי, יבגניה אמרה לו שהיא תסרב בתוקף למבצע דומה בשביל אנדרי, "פשוט כי הסיכון גבוה מדי". חודשיים עשו את ההבדל. באפריל היא אמרה ש"מבצע צבאי זו האפשרות היחידה שנותרה לאנדרי, ובאותו השלב, למרות הסיכון הרב, גם אני הרגשתי ככה".

החיבוק. אנדרי ואביו עם שובו מהשבי. "קשה מאוד מאוד לתאר את כל מה שהרגשתי באותו הרגע" (צילום: אלכסנדר גוסייב)

הבשורה הטובה
בשעת צהריים ב-8 ביוני, הטלפון שלו צלצל. בצד השני הייתה בת הזוג של אנדרי, ג'ניפר מסטר. "היא צעקה משהו בסגנון 'אני רצה מהחוף', וניתקה. לאן רצה? למה? לא הבנתי כלום". מסטר כנראה לא שיערה שהיא הראשונה שמבשרת לו שאנדרי חולץ. כעבור דקות אחדות יבגניה טלפנה מביתה, הסמוך לביתו: "אנדרי שוחרר", היא אמרה לו, והוא עדיין לא האמין. "יום לפני זה, ברשתות החברתיות רצה הודעה שהוא נרצח. לכן אמרתי לעצמי שזה בטח עוד פייק אחד בסדרה של פייקים. אבל יבגניה שכנעה אותי. היא אמרה שהתקשר קצין צה"ל ואמר שאנדרי כבר על מסוק בדרך לישראל,  ושאבוא מהר".

תוך פחות מעשר דקות הוא כבר עמד בדלת ביתה. היא החזיקה את הטלפון ביד, ועל המסך הוא ראה את פניו של בנו. "קשה מאוד מאוד לתאר את כל מה שהרגשתי באותו הרגע. גם עכשיו קשה. בשביל להצליח למצוא את המילים לתחושות האלו צריך יהיה לגייס את מיטב הספרות והשירה". וגם זה לא יספיק.

אנדרי קוזלוב יורד ממסוק החילוץ עם שובו מהשבי (צילום: אבשלום ששוני/פלאש 90)

מסורת שבי משפחתית
הוא לקח חופשה מהעבודה ובא לישראל. את החודש הראשון אחרי השחרור הם העבירו יחד בטיולים ובילויים. החופשה שלו מהעבודה הסתיימה, "אבל לא היה לי אכפת מזה, כמובן". בנו הצעיר עלה לארץ; יבגניה קיבלה מעמד של תושבת; אבל הוא היה צריך לחזור לדאוג לאימו המבוגרת ברוסיה. 

"היום כשאני חושב על זה, הסיפור המשפחתי שלנו באמת לא יאומן. בזמן הפלישה הנאצית לברית המועצות אימא שלי נחטפה על ידי הנאצים לגרמניה ושוחררה מהשבי רק בסוף המלחמה". מתברר שליפול בשבי ולהשתחרר זו מסורת משפחתית. 

היומיום שאחרי השחרור
הוא מרגיש שסך הכל, יחסית לנסיבות, אנדרי בסדר, וזה נותן לו נחת. אם הוא חש מדוכדך הוא נכנס לאינטרנט וצופה שוב בדיווחי ה-8 ביוני, גולל עד לסרטון של אנדרי יורד מהמסוק, וישר מרגיש יותר טוב. "זה כמו סם טבעי". 

קוזלוב בביתו (צילום: Andrei Bok)

"מצאתי את עצמי משוחח עם הרבה אנשים וכל פעם מתלבט ביני לבין עצמי האם הם מכירים או לא מכירים את הסיפור שלי, והאם כדאי לי בכלל לספר"

הוא אמנם ברוסיה, אבל שומר על קשר יומיומי עם אנדרי ועוקב אחר פעילותו של הבן במטה החטופים. "הבנו מההתחלה שאנחנו חייבים לשמר את הלחץ במרחב התקשורתי כדי שהסיפור לא יירד מהכותרות. זה נכון גם היום, אפילו יותר. מצבם של 101 החטופים שעדיין בשבי לא השתנה. עבורם אין אפשרות אחרת פרט לעסקה. אני בספק שאפשר יהיה לחזור על מבצע צבאי מוצלח כמו שהיה ב-8 ביוני כשאנדרי שוחרר, ללא השלכות קשות לחיי החטופים".

פרופורציות
לפני שבועות אחדים הוא נסע במכוניתו עם חבר. אחת המערכות החשמליות במכונית שבקה, אבל הוא ממשיך לנסוע. "החבר שאל אותי: 'תגיד, לא אכפת לך שהמערכת שלך לא עובדת?' עניתי: 'לא'. מאז שבעה באוקטובר סולם הדאגות שלי עבר היפוך קיצוני, ואני חושב שזה יימשך ככה שנים קדימה. אולי עד סוף החיים".  

כשקורה לך הדבר הכי מזעזע שיכול לקרות, הכל נמדד בהשוואה אליו, "ואז אני מבין שכל הדברים הקטנים האלו שמדאיגים אותי הם בכלל לא דברים מדאיגים. זוטות שאין סיבה לתת להן תשומת לב מיוחדת.

"היחס שלי לחיים השתנה. אני מסתכל על כל מה שקורה בעולם בעיניים אחרות לחלוטין. אני מאותם אנשים שזכו לחיות בשתי מילניומים. אני זוכר את עצמי טוב מאוד, לפני 25, 30 שנה, אומר: 'המאה ה-21 תהיה זמן אחר לחלוטין. הכל בוודאות ישתנה טובה, אבל הכל השתנה לרעה. מאוד מאוד לרעה.

"הייתי מאלו שבמשך השנים סירבו להאמין לתאוריה שטוענת שההיסטוריה חוזרת במעגלים ושהעבר תמיד יחזור על עצמו. אבל לצערנו, יכול להיות שיש בה מהאמת. למרות שמצד שני, יש גם התקדמות. החברה האנושית גם הולכת קדימה, לפחות חלק ממנה הולך. ובמובן האישי, כיום המשאלות שלי לעצמי צנועות ביותר: בריאות ושאהובים תמיד יהיו קרובים. הפשוטים שבדברים, לא?"