אורי שולמן (64), מוותיקי החקלאים של קיבוץ יראון על גבול לבנון, היה עסוק בערב ראש השנה שעברה בעיקר בהפרטה. כאחד מהתומכים המרכזיים במהלך הוא לקח על עצמו להיות מאלו שיובילו את הקיבוץ, שאותו יסדו הוריו ושבו הוא נולד, להתנהלות חדשה: שיוך נכסים, פתיחת חשבונות בנק פרטיים, הסדרת פנסיות. קיבוץ קטן – 140 חברים, 250 תושבים, ו-75 שנים על ההר לצד הגבול – יצא לדרך חדשה. 

"הבנו שבלי הפרטה לא יגיעו יותר לקיבוץ צעירים והוא פשוט ימות. זה תהליך קשה, עם תומכים ומתנגדים, שמסדר מחדש את החיים של כולם. הנושאים מאוד רגישים. אבל עם כל המורכבויות היינו עם הפנים לעתיד חדש, עתיד של צמיחה וגדילה".

כמה קילומטרים מזרחה ודרומה מהקיבוץ, בשדות שבצפון עמק החולה, פרוש ענף גידולי השדה (גד"ש) של הקיבוץ: אבטיחים. אבוקדו. בצל. שולמן מנהל את הענף יותר מ-35 שנה, ומבחינתו זה עסק משפחתי – שניים מבניו עובדים אתו שם גם בימי המלחמה. מאז 7 באוקטובר, ועד עכשיו, שולמן לא עזב לא את הבית ולא את העבודה. ובימים שהדרכים מהקיבוץ לשדות היו חסומות, הוא ידע למצוא מעקפים. זה האיש.

הפינוי
"אני נולדתי לרחוק. אני אוהב את הרחוק. לא אוהב את המוני בני האדם במרכז, ובמיוחד כשהם מגיעים הנה לחופשות. לפחות השנה לא היו חופשות", הוא צוחק, כי הוא אופטימי, אבל יודע שלרחוק שלו יש מחיר. על פי התוכניות שהוצגו לקיבוץ בדרכים שונות במשך השנים, מערכת הביטחון התייחסה ליראון כאחת ממטרות הכיבוש הראשונות של חיזבאללה. המחשבה הזו ליוותה את שולמן הרבה בימים והשבועות הראשונים של המלחמה. ככל שעברו השעות והתגלו הזוועות בדרום, התגלתה גם תמונה הראי שלהם בצפון – נוכחות צבאית כמעט אפסית; מוצבים נטושים; יישובים ללא נשק.

"במיוחד ביומיים הראשונים, המחשבה שמה שקורה בדרום יגיע לכאן, הייתה מאוד לא נעימה. לא הייתי בפאניקה אבל חששתי. רק לאחר יום, כשהצבא הגיע לרכס בנוכחות מאוד גבוהה, הצלחתי להרגיש הקלה".

שולמן עם שני בניו שעובדים איתו. "הדבר הכי קשה זה חוסר הידיעה לגבי מה שהולך לקרות" (צילום: מיכאל גלעדי)

(צילום: מיכאל גלעדי)

חברי קהילת יראון, כ-400 איש, עזבו את הקיבוץ תוך יום ולא חזרו מאז. שולמן, החקלאי הראשי וחבר כיתת הכוננות, נשאר. "אשתי אמרה לי שבלעדי היא לא זזה. בשלב מסוים הגיע מפקד אזורי בכיר שהסביר לה שזה לא 'עוד פינוי' ואין כאן משא ומתן. יראון הוא מטרה צבאית חמה והבית שלנו הוא מקום שמסוכן ואסור להיות בו". אשתו התפנתה לכפר ורדים ועתידה לעבור לראש פינה. הם נפגשים בסופי שבוע, "לפעמים אני לוקח חופשות".

בעבודה
העבודה בשדות נמשכה. תחילה עם חמשת העובדים הקבועים, ובהמשך עם עובדים ומתנדבים שבאו במחזורים. אם מתחילה הפגזה עוצרים, לפעמים בורחים. ולמחרת חוזרים. היו כמה פגיעות בגד"ש. החמורה שבהן במטעי האבוקדו שנטועים ממש על הרכס. בכניסה לשדות בעמק, במשרדים, עומדות שתי מיגוניות.
ואם האזעקה תופסת אותך בשטח?
"נופלים על הרצפה ומקווים לטוב".
זה מפחיד?
"כן".
מעורר התלבטות אם לחזור לעבודה?
"לא".

שולמן כמו מרגיע את עצמו: "אני יודע שלא מכוונים את הטילים האלו אלי וזה עוזר לי להתמודד. זה עלול ליפול פה, אבל מבחינתי זה אותה הסתברות סיכון כמו להיפגע בתאונת דרכים. היה חשש שתהיה פגיעה כלכלית", הא מודה, "כי לא תמיד ידענו שנוכל לעבוד כרגיל. אבל כל עוד מאפשרים לעבוד, אמרנו שנעבוד".
הוא רואה את עצמו כבר מזל. למעלה על ההר המצב הרבה יותר קשה. הלולים והכרמים שבקו. גן החי המיוחד ביופיו בחצר הקיבוץ נהרס. "לא יהיה עוד גן חי", הוא אומר, "אולי הברווזים כן". 

החיים בקיבוץ נטוש
ביתו הפרטי של שולמן, בחלק המערבי של הקיבוץ שפונה ללבנון, חשוף לירי בכינון ישיר, ואין בו ממ"ד, כמו במרבית בתי הקיבוץ המרוחק 1.1 ק"מ מהגבול. שולמן הבין כבר בימים הראשונים שיוכל להישאר בקיבוץ, אבל לא בביתו. מאז הוא מתגורר בבית חבר שהתפנה, בית המרוחק יותר מהגדר ויש בו ממ"ד. "אני משתדל לקפוץ הביתה פעם בכמה ימים, לטאטא ולהשקות את הצמחים".

"עד 7 באוקטובר היה לנו נוח להסתכל על החיים שלנו רק כעל צמיחה ופריחה, ולהתלונן שאין פה איפה לקנות בית מרוב ביקוש. ובזמן הזה שום דבר יסודי לא השתנה"

אחיו הביולוגיים הם חברי קיבוץ והתפנו דרומה. יש לו גם אח מאומץ, במובן הקיבוצי של המילה, חבר חדש בקיבוץ שבזמן תהליך קליטתו משפחתו קיבלה לתוכה. היום האח המאומץ הוא הרבש"ץ (רכז בטחון שוטף צבאי) שלו. אחד משני הבנים שעובדים אתו בגד"ש, נמצא אתו בקיבוץ ובכיתת הכוננות; הבן השני גר בכפר בלום עם בת זוגו. בתו הבכורה גרה במרכז הארץ באופן זמני. את עתידה היא רואה ביראון.

כיתת הכוננות
בחודשים הראשונים, כיתת הכוננות היישובית שימשה ככוח מחזק ליישוב וכגורם המתווך לצבא. אבל ככל שהפינוי התארך, משימת העל שלה הפכה להיות לשמור על הקיבוץ מפני הצבא, כדי שלא יהפוך למוצב. "חיילים, מה אנחנו מעניינים אותם? נראה לך שאכפת להם להיכנס לדרוס את הדשא בג'יפ, להכניס טנק לגינה? זה הרי לא שלהם. קיבוצים כמו מלכיה ומנרה הפכו לבסיסים. לא הייתה להם אפשרות, כנראה. אצלנו זה לא קרה, אמרנו שלא ניתן שהקיבוץ שלנו יהיה בסיס. קיבוץ שהופך לבסיס גורלו שיהיה מופצץ עד שייהרס".

ארבעה מבנים בקיבוץ ניזוקו קשה מפגיעת נ"ט ואין דרך לשפץ אותם. עוברים לידם לפעמים ומסתכלים בחוסר אונים. מלבד המבנים הפגועים, ההזנחה פשטה בכל – הגינות, המדרכות, המרחבים המשותפים. 

לוויות "סוגרים-הולכים"
בית העלמין של יראון, בצד המערבי של הקיבוץ, הוא מקום מסוכן. "הרחפנים שלהם רואים אותנו מצוין. אתה עומד בבית קברות ושומע, ולא יודע אם זה שלנו או שלהם". מתישהו במהלך החורף התקיימה בו לוויית הבזק הראשונה: "זו הייתה חברה מאוד מבוגרת. האישורים ללוויה הגיעו אחרי שהיא כבר הסתיימה. מי בא ללוויה כזאת? המשפחה הקרובה וכיתת הכוננות. אסור יותר". 

זה דבר מוזר בעיניו – חבר ותיק, שכל חייו עברו בקיבוץ, מת מחוץ לקיבוץ, והלוויה שלו היא לוויה של "סוגרים והולכים", כדבריו. היו חמש לוויות כאלה והוא השתתף בכולן מתוקף תפקידו וחברותו. המשפחות האבלות לא נשארות בקיבוץ אפילו דקה אחת אחרי, והשבעה מתקיימת במלון או באיזה מקום אחר בארץ. "היה חבר שנפטר צעיר יחסית, בן 81, לא צחוק. היו לו עדיין הרבה חברים שרצו לבוא ולהיפרד ממנו. מאות אנשים רצו להגיע ללוויה שלו. בסוף הגיעו רק 30, וגם זה הרבה מעבר למותר. איך מנהלים את זה? עושים סינון. אומרים לאנשים לא להגיע. זה קשה".

האביב והמלחמה
עם בוא האביב, הלחימה של צה"ל הורידה הילוך בדרום ועברה לצפון. מעטים הישראלים שחשים, כמו שולמן, את המלחמה שמתנהלת שם. הערבים והלילות הם סדרות בלתי פוסקות של פיצוצים מחרישי אוזניים ששוטפים את ההר מכיוון לבנון. "לפעמים אתה קם בבוקר ושקט כמו ביום כיפור, ואז פתאום אחרי כמה שעות מחליטים להתחיל לירות ומתהפך העולם. אלו חיים בדיסוננס מוחלט".

"מבקרים כל הזמן את הכל, אבל ה-בעיה עם השלטון שלנו היא שנראה לנו שהוא שולט, כשהוא לא מחליט על כלום"

השרפות של הקיץ
עם בוא הקיץ גברו היירוטים והנפילות ונפתחה עונת השריפות. חיזבאללה החליט כנראה לשרוף את יערות האזור, וכיפת ברזל מסייעת. כיתת הכוננות של יראון החליטה להתארגן לעניין באופן אסטרטגי: "הרמנו להר צינורות ומערכות מים מהגד"ש שבעמק. יש לנו כבאית קטנה, קיבלנו מכלית גדולה, ציוד של כיבוי אש ויש אפילו טרקטורון מיוחד". 

הקיץ עבר בערך בשלום, אבל הסתיו לא ממהר להביא בכנפיו בשורות טובות. בבוקר של סוף אוגוסט, במה שמותג כ"אירוע הנקמה", תקף חיזבאללה יעדים רבים בצפון. שולמן חשב שאולי יתחיל מפנה בלחימה. "בשבע בבוקר זה נראה כאילו המדינה עצרה מלכת, אבל בצהריים כבר היה ברור שזה נגמר. למה משאירים את המצב ככה? הדבר הכי קשה זה חוסר הידיעה לגבי מה שהולך לקרות. יש אנשים שזה ממש מייאש אותם, במיוחד אלו שלא נמצאים כאן. מהבחינה הזו, לי יותר קל. אני שומר, עובד וזה ממלא את יומי".

מחשבות שניות על החיים בקיבוץ
לצד הביקורת על קובעי המדיניות, עולה גם ביקורת פנימה – על הקיבוצניקים. מחנה השלום, שחי בהרמוניה עם הטבע והגבול. "במשך השנים אני החזקתי בדעה שאם נאפשר להם כלכלה טובה, המצב ישתנה. זה לא נכון. כל הבטון והמלט של המנהרות זה שלנו. אם היינו נותנים להם נמל, המצב היה עוד יותר גרוע. יש פה הרבה דברים שאנחנו פשוט מסרבים להבין, כי אנחנו לא לומדים עליהם".

המחשבות על הפינוי ועל חזרה לקיבוץ נהיו עם הזמן מורכבות יותר. מצד אחד, הוא לא היה רוצה לקחת אחריות על אכלוס מקום מסוכן כמו יראון במאות אנשים; מצד שני, אם התושבים היו נשארים והיו יורים עליהם, המדינה הייתה חייבת, לדבריו, להגיב אחרת. 

"מיום הפינוי עד עכשיו מטרידה אותי רק שאלה אחת – מתי נחזור הביתה, ואיך הקיבוץ יצליח לעמוד. עכשיו, גם אם אומרים לך לחזור, לא תחזור, כי אתה לא יודע איך לחזור. מי יחזור לגור מול עמדת נ"ט? עד שבעה באוקטובר היה לנו נוח להסתכל על החיים שלנו רק כעל צמיחה ופריחה, ולהתלונן שאין פה איפה לקנות בית מרוב ביקוש. ובזמן הזה שום דבר יסודי לא השתנה. 

שולמן: "לא משנה מה קורה בסופר, תמיד אנחנו האשמים הגדולים – במחיר, באיכות, במחסור. החקלאי הישראלי השטן הגדול" (צילום: מיכאל גלעדי)

"אולי השכנים שלנו הם לא עורפי ראשים ושורפי תינוקות, אבל תרחיש של השתלטות – כן. חטופים – כן. מי יבטיח לי שזה לא יקרה מחר? אני אומר: טוב שיצאנו מרצועת הביטחון. כל יום נפלו לנו שם חיילים סתם. שלא יקשקשו, לא היה לנו מה לעשות שם. אבל מצד שני פיתחנו פה תפיסה לא טובה של נגררות. של פחדנות.

"מבקרים כל הזמן את הכל, אבל ה-בעיה עם השלטון שלנו היא שנראה לנו שהוא שולט, כשהוא לא מחליט על כלום. אני רוצה להגיד דבר קשה, ואני עומד מאחוריו: אם על השולחן תעמוד היום החלטה לפנות את האזור באופן מוצהר, שזו בעיני החלטה רעה, הזויה וקשה,  אנחנו נעמוד בה. אבל חייבת להתקבל החלטה. אני מאמין ששלטון אחר יידע לקבל החלטות יותר טובות. דבר אחד בטוח – המצב עם חיזבאללה לא יוכל להימשך יותר".

מצב החקלאות ודאגות אחרות
עד פרוץ המלחמה, "המלחמות שלנו היו בעיקר מול המדינה המתעמרת בחקלאיה. כי לא משנה מה קורה בסופר, תמיד אנחנו האשמים הגדולים – במחיר, באיכות, במחסור. החקלאי הישראלי השטן הגדול".

השדות של יראון השיאו רווח בשנים האחרונות, אבל לא בזכות, אלא למרות, כדבריו. למרות הפתיחה חסרת הרסן של השוק המקומי לייבוא זול, ולמרות סירוב המדינה לסבסד את מחיר המים המאמיר. אחרי כל כך הרבה קמפיינים לצריכת תוצרת מקומית ומתנדבים וירקות שהמשיכו להגיע לחנויות למרות המצב, האם משהו ביחסה של המדינה לחקלאות השתנה? 

"אני אומר: טוב שיצאנו מרצועת הביטחון. כל יום נפלו לנו שם חיילים סתם. שלא יקשקשו, לא היה לנו מה לעשות שם. אבל מצד שני פיתחנו פה תפיסה לא טובה של נגררות. של פחדנות"

שנה למלחמה ועדיין לא הוזילו את מחיר המים; לא יצרו תוכניות לעידוד החקלאות המקומית; לא שחררו מכסות של עובדים תאילנדים; ובמשרד האוצר מתעקשים להמשיך להוריד מכסות הייבוא, כדי שהחקלאי הישראלי יתרגל להתחרות עם הטורקים והירדנים, שמשלמים לעובדים עשירית השכר מזה שמשלם שולמן.

"אני משתדל לא להטריד את מנוחתי יותר מדי עם המחשבות האלו על החקלאות. הדאגה שלנו ערב המלחמה הייתה האם יגיעו לכאן משפחות צעירות, והיא רק החמירה. דבר אחד ברור לי: אם לא יגיעו לכאן צעירים, דינו של הקיבוץ מוות. כל האזור יהיה שורה של כפרי רפאים עם אנשים מבוגרים".