"החברה היהודית לא יודעת איך נראה 7 באוקטובר בעיני החברה הערבית", אומר ואחיד אל-הוזייל מרהט, יזם חברתי שהקים את מטה החטופים הבדואים ועומד בראשו. "אני חושב שזה מדהים. החברה הערבית יודעת להפריד בין השלטון לאזרח היהודי. ישבתי עם אדם שיש לו הרבה ביקורת על המדינה, כשדיברנו על החברים היהודים שלו ראיתי את הכאב הפנימי שהוא מדבר עליו, על החבר היהודי, על המשפחה היהודית בבארי, בסופה, בניר יצחק. בסופו של דבר, יהודים וערבים נהרגו כאן".
האלימות אז והיום
בספטמבר עסק אל-הוזייל בשלושה מיזמים: תוכנית ליווי ושיקום אסירים לאחר שחרורם מהכלא, פרויקט אח גדול לחיילים לאחר שחרורם מצה"ל והרצאות. "הרצאות היו בעיניי מקפצה למפגש. אני פוגש את האנשים ומדבר על המשבר המנהיגותי בחברה הבדואית, מי זו החברה הבדואית מקום המדינה עד היום, אילו תהליכים עברנו, מה הבעיות בחברה. ההרצאה השנייה עוסקת באלימות בחברה הערבית, אני מספר את הסיפור של האלימות מקום המדינה עד היום. האלימות מכרסמת בכולנו, ואף אחד לא שם לב לזה כי כולנו אומרים 'זה רחוק ממני'. אותו פושע שיורה בבאר שבע יורה גם ברהט".
האשליה מתנפצת
למרות הביקורת, אל-הוזייל חש שהציבור בשל לחיים משותפים. "מי שראה את הדברים אמר 'אנחנו לקראת שלום'. הרגשתי שקורה משהו אחר לגמרי. בקיצור היינו באשליה". אשליה שהתנפצה ב-7 באוקטובר. "אני שומע ולא מבין, פתאום יש את הסרטון המדהים שכולנו זוכרים אותו, הטנדר הלבן בשדרות. לא האמנתי. אני מכיר את הצבא, לא האמנתי שקורה דבר כזה. התקשרתי לחבר בכרם שלום, עופר הרבש"ץ, הוא אומר 'יש לנו מחבלים, אנחנו צריכים סולר!', שאלתי אותו אם לבוא. הוא אמר 'אל תתקרב'. אף אחד לא יודע מה התמונה. חשבתי שזה אירוע קטן נקודתי. הרי יש צבא חזק. התקשרתי לקיבוץ חולית לאבי ז"ל, הוא לא ענה. גם יוסי בכר לא ענה. אני לא מאמין שזה באמת קורה בתוך מדינת ישראל".
לנו זה לא יקרה
"חודשיים וחצי לפני כן הייתה לי הרצאה בגדוד הסיור הבדואי. המג"ד התקשר ואמר שלדעתו הגדוד חי באופוריה, 'לנו זה לא יקרה'. אמרתי להם 'תחשבו על שלושים אופנועים, על כל אופנוע כזה שני אנשים שחוצים מהגדר, מתפזרים בגזרה ונכנסים לקיבוצים. כל אוגדת עזה לא תעצור אותם. אני יוצא מוטרד, אני מבין את זה, גם המג"ד המוטרד. יש לנו שתי גדרות, יש לנו מצלמות, יש לנו את כל אמצעי האבטחה, גדר מלמעלה למטה".
מבול של טלפונים
בחזרה לשבת הארורה. "בסביבות 12:00-11:00 אני מתחיל להבין מה קורה. אני מקבל שיחת טלפון ממשפחת אל-זיאדנה, שיש להם בני משפחה שנמצאים באזור קיבוץ חולית ולא יודעים מה מה קורה אותם. אחי פריד ואני מתחילים לקבל כל מיני טלפונים. אנחנו מבינים. יש לנו קרובי משפחה שעבדו באבטחה בנובה. התמונה מתחילה לאט-לאט להתבהר בשעות האלה. יש 3,000 בדואים שעובדים יום-יום בעוטף. לא יודעים איפה הם נמצאים.
"לפני המלחמה החברה הבדואית עבדה בנפרד, אבל ביומיים הראשונים של המלחמה החברה מתחילה להבין שזה אירוע גדול. כולם מתאגדים, ואז הופכים לגוף אחד, מקשה אחד, ומתחילים לטפל. ב-21 ימים הראשונים, השלטון במדינת ישראל, לא המדינה, השלטון – לא קיים"
"אח שלי, סגן אלוף במילואים בפיקוד העורף, אמר לי: 'האירוע גדול, בוא תפתח חמ"ל, בוא נתחיל לרכז את הדברים ונעבוד יחד'. פרסמתי בפייסבוק את מספר הטלפון שלי, והצעתי עזרה באיתור בני משפחה באזור. ואז אני מתחיל לקבל מבול של טלפונים מכל מיני אנשים. חשבתי שזה ליומיים-שלושה והכל ייגמר. אבל זה נמשך. אני מתחיל לעשות לעצמי רשימות מסודרות, מתחיל לדבר עם האנשים. פתאום אנשים מתחילים להתקשר אליי לקבל נתונים. אני מתחבר לח"כ וואליד אל-הוואשלה (רע"ם) ולחמ"ל שהוקם.
האזרחים קמו והתארגנו
"מהר מאוד מתחילים להתארגן בחברה הבדואית. זה אחד הדברים המדהימים שהיו כאן. החמ"ל האזרחי קם, הוא מאגד את כל הארגונים בחברה הבדואית. לפני המלחמה החברה הבדואית עבדה בנפרד, אבל ביומיים הראשונים של המלחמה החברה מתחילה להבין שזה אירוע גדול. כולם מתאגדים, ואז הופכים לגוף אחד, מקשה אחד, ומתחילים לטפל. ב-21 ימים הראשונים, השלטון במדינת ישראל, לא המדינה, השלטון – לא קיים. ואז קמנו אזרחים, וכל אחד לקח על עצמו משימה ועשה אותה".
חדר מלחמה
"עבדתי עם אלוף משנה אבו סול שהיה קצין גששים בכיר. חיפשנו אחר אחד הבחורים הבדואים שהוכרז בשבת נעדר. ביום שלישי קיבלנו אות חיים מאותו בחור, שלפיו נמצא בתוך מעביר מים. הוא שולח מיקום למשפחה, המשפחה מעבירה את זה למישהו ממועצת שגב שלום, הוא מתקשר אליי, אני מתקשר גם לאחיין שלי בצבא, שמתקשר לאבו סול. הם מגיעים לנקודה, מוצאים את הבחור חי. מה היה קורה אם לא היינו מצליחים להגיע אליו?
"היו משפחות שלא ידעו להגיע למחנה שורה. חיברנו אותן. מישהו מצא גופה בקיבוץ חולית, לא ידעו לזהות מי זאת. אומרים: 'יכול להיות שזו עאישה אל-זיאדנה'. אני מגיע למשפחה. איך אתה מדבר עם המשפחה? אתה שואל אותם מה היא לבשה, או שאתה מתחיל לשאול שאלות כלליות בשביל להגיע למה שאתה רוצה. אני מדבר עם הקצין בשורה, הוא נותן נתונים. הם מתחילים לדבר על כל מיני דברים. התקופה הזו של הנעדרים הייתה לנו בעייתית. חטוף כבר אתה יודע שהוא חטוף, הרוג הוא הרוג, אבל הנעדר, אף אחד לא יודע מה קורה איתו. כאן אתה צריך להיות אומן. איך אתה ניגש למשפחה? מה אתה מספר למשפחה? איך אתה נותן למשפחה כוח? כל דבר צריך להיות זהיר. גם להגיע למשפחה לא צריך להיות בין הראשונים, צריך להיות האחרון. לתת לדברים להתבשל, לתת למשפחה את הבשלות שלה.

"עומר אבו סבילה, בהתחלה ידענו שהוא נהרג, אבל לא ידעו איפה הגופה, הגדרנו אותו נעדר. כל הזמן נתנו תקווה למשפחה שהוא חי. אנחנו יודעים שהוא מת. התקשרו אליי ואמרו לי: 'אנחנו רוצים להודיע למשפחה'. התחלתי לדבר עם המשפחה, לא אמרתי להם. רציתי לתאם, אבל הם כל הזמן דחו. כל הזמן החזקתי את זה, עד שהגיעו אליהם.
"כשהגעתי לחמ"ל האזרחי אמרו לי: 'אנחנו לא מתקשרים ישר. קודם כול, עושים בדיקות איזו משפחה זו'. ישבתי אצלם בחמ"ל, זה היה יום שישי, משמונה בבוקר, עם שלוש בחורות מדהימות, עד השעה שתיים, עשיתי להם מיפוי, עד שעשיתי הצלבה, איפסנו את הרשימות. אתה מדבר עם אנשים, נוגע בהם. התקשרתי לשמוע את האנשים. הם פחדו להתקשר לאנשים, הם פחדו לבדוק. המשפחה כבר באירוע, ממה אתה מפחד?"
המסע לסיוע
"בתחילת התקופה הצלחתי לגייס כמה אנשים, וכמה אנשים גייסו את עצמם אליי. רותם שוורץ מהג'וינט, ראתה אותי בטלוויזיה. התקשרה לפואד אל-זיאדנה וביררה והתקשרה אליי. אמרה לי, 'אני בדרך אליך מחר. איפה אנחנו נפגשים?' היא מגייסת כמה בחורות מרהט, הן מתחילות לעבוד ויוצאים לביקור משפחות. אנחנו מתחילים לזהות מה הצרכים של המשפחות, ומתחילים לעבוד על המשפחות. אבראהים אל-עטאוונה ממרכז החוסן מתגייס, וגם בחורה ממשפחת עבאס ממשרד החינוך. ליאור כלפה מהאגף לפיתוח כלכלי. הכול בהתנדבות. כולם אומרים: 'אנחנו איתכם, אנחנו שם', ומתחילים את המסע לסיוע למשפחות. ובמהלך המסע הזה אני מאבד את אישתי, ופתאום אתה מוצא את עצמך עם משרה שנייה, שזה לא קל. גם לטפל בילדים, ולהמשיך קדימה.
"המוות של אישתי לא היה פתאומי. זה היה ב-19 באפריל. זה משהו מודע, אתה מתחיל להסתגל אליו, אתה מכין את עצמך, ואני חושב שזו אחת הנקודות שחיזקה אותי".
זה לא היה האובדן הראשון של אל-הוזייל השנה. באוגוסט 2023 הלך לעולמו אביו. "זה נותן לך להתבונן על הדברים מזווית אחרת לגמרי, על התפקיד של אבא, להסתכל מתוך השכול שלי איך אנשים מתמודדים עם השכול שלהם.

הסיפור הוא החיים
"צריך להמשיך קדימה. מצד אחד, לעשות, כי אתה צריך לעשות, וקיבלת משימה, ולטפל במשפחות, וללוות את המשפחות, ולעשות כי אתה צריך לעשות בשביל אנשים, אנשים שהם חיים. והסיפור שלנו, אנחנו במדינה מתעסקים לצערי יותר במתים מאשר בחיים. ואני חושב הסיפור הוא החיים. המת הוא סמל, הוא נותן את הכוח, אבל העיסוק הוא צריך להיות בחיים. כי אם אנחנו יודעים להתעסק בחיים, אנחנו יכולים לייצר חברה אחרת.
"הרקטות לא פסחו על אף אחד מאיתנו. ראינו את ראש עיריית ערד שפתח את המקלטים לחברה הבדואית, וזה צריך להגיד את הדברים בצורה הכי ברורה. הוא לא שאל אף אחד, הוא לא אמר הם ואנחנו. החיים שלנו משותפים, ואם אנחנו לא יודעים להעריך את זה, אנחנו בבעיה רצינית.
שגריר של שני העמים
"בחברה הבדואית תמיד תפסו אותי בתור הקצין, לא בהכרח כדבר טוב. פתאום הגעתי וטיפלתי בהם. הם אמרו לי: 'גילינו אדם אחר לגמרי'. אני סגן אלוף, לוחם, חשבו עליי 'עם סכין בין השיניים', ופתאום רואים אדם עם לב. פתאום פוגשים משהו אחר לגמרי ממה שהם ידעו עליך. זה בדיוק מה שמדהים כאן, שאתה גם משנה תפיסת עולם, לא רק עליך, על המכלול שאתה בא ממנו. זה לא הקצין עם הסוס השחור, זה משהו אחר לגמרי.
"כשאני מגיע הביתה, אני מייצג את הצבא, כשאני אצל החברה היהודית, אני מייצג את החברה הבדואית. אתה שגריר של שני העמים בעל כורחך. החוכמה היא לעשות את זה בלי להיות פוסטר. איך אתה הופך להיות השגריר שכולם רוצים לקבל אותו, ולהעריך את מה שאתה עושה?
"אחד הדברים המדהימים היה לפגוש את קאיד פרחאן אל-קאדי. לא הכרתי את המשפחה לפני 7 באוקטובר. אח שלי הלך לבקר את המשפחה, וקאיד שאל 'איפה ואחיד?' אמרתי: 'אם הוא שאל, אני אלך'. אתה מבין שעשית משהו יפה. נכון, ליוויתי את המשפחה, אבל לא אני הוצאתי אותו מעזה. אבל זה שהוא שאל זה מחזק, וזה נותן כוח להמשיך.
"הרקטות לא פסחו על אף אחד מאיתנו. ראינו את ראש עיריית ערד שפתח את המקלטים לחברה הבדואית, וזה צריך להגיד את הדברים בצורה הכי ברורה. הוא לא שאל אף אחד, הוא לא אמר הם ואנחנו"
הזדמנות לשילוב
"יש כאן הזדמנות מדהימה לקחת את החברה הערבית ולגייס אותה לשירות לאומי, לטפל בנוער, לטפל באנשים, לטפל בקשיים בתוך מדינת ישראל, והייתה הזדמנות כאן לראות איך החברה הערבית משתלבת. האנשים בשטח באמת עושים הכול כדי למנוע את ההריסות. אבל לצערי הרב, בא שר עם אג'נדה הרסנית של פגיעה במרקם החברתי. יש בעיה, צריך לעשות הכול ולטפל בחברה בצורה נכונה, אבל אתה לא יכול בלי לתת פתרונות.
פוליטיקה לפי מזג האוויר
"חזרנו למצב שהיה לפני 7 באוקטובר, אנחנו לא ביחד. יש כרסום בתוך המדינה מבפנים, ואף אחד לא רואה את זה. זה מפחיד. אני חושב שיש לנו מדינה יפה, שצריכה מנהיגות ולא פוליטיקאים. יש לנו הרבה פוליטיקאים, אבל אין לנו מנהיגים. הפוליטיקאים הולכים בין טיפות הגשם, לפי מזג האוויר. וזה מפחיד. זה מפחיד.
לבכות ולהחזיק מעמד
"רגעי ההתפרקות קיימים כל הזמן. החוכמה היא לדעת להתמודד איתם. אתה לא צריך להגיע למצב שאתה מתפרק בבת אחת, כי אז אתה נהפך לשברים קטנים ואתה בבעיה. יש לי חצי שעה-שעה לפני שאתה הולך לישון, הסיכום היומי שלי, שם אני אמור להתפרק, ולקום בבוקר עם כוחות חדשים. חצי שעה לפני שאני הולך לישון אני עוצר, חושב מה עשיתי ומה היה ומה צריך להיות. זה כאב לב, אבל צריך לדעת לעשות את זה נכון. ואם צריך לבכות, אני בוכה.
"זה מביא אותך להחזיק מעמד. אילו שמרתי הכול בפנים ולא התעסקתי בזה לפחות חצי שעה- שעה כל יום, לא הייתי מחזיק מעמד עד הרגע הזה. למדתי התבוננות פנימית, ולא להגיב לכל מה שנאמר, להמתין, לתת לדברים להתבשל, גם אם שמעת משהו שנאמר עליך.

"היום אני עסוק בהנצחת סאמר טלאלקה. גייסתי 100 אלף דולר והקמתי שתי כיתות דיגיטליות על שמו. המטרה שלי היא להכניס לחברה הבדואית כיתה דיגיטלית. גייסתי את אימא של סאמר, שהיא מורה. ואני ממשיך במסעות לעשות טוב.
ללמוד, לשוחח, להתווכח
"ויש לי עוד משהו שאני עכשיו מתחיל לעבוד עליו, עם עוד שני חברים, שזה לעשות מפגש בין יהודים לערבים. המון אנשים מתעסקים בזה, אבל אני חושב שחשוב כרגע מפגשים בין אנשים ולדבר על הבעיות. ללמוד עברית זה לטווח ארוך. לעת הזו אני חושב שאנחנו צריכים יותר להתעסק בשיח, לדבר, להקשיב אחד לשני. להתווכח, מותר להתווכח".