"ריף, הילד היפה שלי, התגייס ליחידת אגוז ב-10 באוגוסט 2023. בוגר מכינה קדם צבאית 'חמש אצבעות' בזיכרון יעקב. ילד חכם ורגיש. חבר. אהוב. הוא התגייס אחרי יום הולדת 20. את הטירונות עשה בבא"ח גולני. בחול המועד סוכות הוא יצא ל'רגילה' בפעם הראשונה. אמור היה לחזור לבסיס בשבעה באוקטובר בלילה, אבל התנדב לחזור לפני כן כדי להחליף חברים שנשארו שם לשמור.

"התעוררתי בשבעה באוקטובר מוקדם בבוקר. התכוננתי לאימון ריצה יומי. גרנו בקיבוץ רמת דוד בעמק יזרעאל, שם גידלנו את שני ילדינו – זואי, שכבר התבגרה ועברה לתל אביב, וריף. התכוננתי למרתון ניו יורק, חלום שהיה לי והחלטתי שהשנה אני מגשים אותו. לפני שיצאתי לרוץ ראיתי את כל ההתראות בטלפון וחשכו עיני. כתבתי לריף, הוא לא ענה. התקשרתי אליו. אמר לי: 'אבא אני לא יכול לדבר איתך, התחילה מלחמה'.
"אני וסיגל אשתי נחרדנו ממראות השבעה באוקטובר, אבל לפחות לגבי ריף היינו רגועים. הוא עוד טירון, אמרנו לעצמנו, לא ישלחו אותו למלחמה. מה יש להם לעשות שם עם טירונים?

"לקראת סוף אוקטובר היחידה שלו הוקפצה לאבטחת יישובים ברמת הגולן. רציתי לבקר אותו אבל הוא אסר עלי. באחד הימים נסעתי אליו בסתר. הצלחתי להתגנב אליו, בלי לגלות לו, ולהפתיע אותו שם. אחרי חודש רצוף שהם שמרו בגולן הסכימו להורים לבקר באיזה שבת אחת. שם אמרו לנו שהוחלט שהם ימשיכו מסלול כרגיל. הוקל לנו.

"אני וסיגל אישתי נחרדנו ממראות השבעה באוקטובר, אבל לפחות לגבי ריף היינו רגועים. הוא עוד טירון, אמרנו לעצמנו, לא ישלחו אותו למלחמה. מה יש להם לעשות שם עם טירונים?"

"אחרי הטירונות הם יצאו שוב ל'רגילה'. ריף ארגן ליחידה מסיבה בקיבוץ. הלכנו יחד לעשות קניות לקראת המסיבה, אני זוכר שהוא התעקש שהכול חייב להיות כשר. אמר ש-60 אחוז מהיחידה זה דתיים. תוך כדי המסיבה שלחו להם ווטסאפ שהם צריכים לחזור למחרת לבסיס כי יתכן שהם יוקפצו לעזה. נפרדנו. ריף חזר לבסיס. הכניסה לעזה נדחתה בשבוע.

"בינתיים סיגל ואני טסנו ללונדון וחששנו מזה מאוד. להיות בלונדון בזמן שריף הבן האהוב שלנו בעזה זה דיסוננס צורם. לפני שהם נכנסו לעזה אפשרו להם להזמין את ההורים לבקר במתקן אדם. אנחנו היינו בלונדון. ריף התקשר לכל המשפחה, הזמין את כל מי שרק אפשר. באו 24 אנשים מהמשפחה לבקר אותו.

"במוצאי שבת, בלונדון, קיבלתי ממנו הודעה: 'אבא, אנחנו נכנסים לעזה בקרוב כדי לשמור על הציר הלוגיסטי. אל תדאג אנחנו לא נלחמים'. נחתנו בארץ אחרי יומיים, ביום שני. הוא ביקש מהמפקדים אישור שאבוא לבקר אותו בשני בלילה אבל לא אישרו לו. 

"שלישי בצהריים. שטח הכינוס, רגע לפני שנכנסים לעזה. הוא מתקשר אלי. בדיעבד זו הייתה השיחה האחרונה. הם היו בעזה שבועיים. חשבנו שכשהם ייצאו משם יתנו להם אולי איזה אפטר במוצ"ש. בשבת, שישה באפריל, סידרתי את החדר שלו בתקווה שהוא יגיע. בזמן שהחלפתי לו מצעים ברמת דוד, הוא נהרג בעזה. נהרג ביום האחרון שלהם בעזה.

"כדור אחד חצה אותך. נכנס באזור הלב, עשה סיבוב קטן (לקרוע את כולך) ויצא מהגב. כדור אחד שהרג אותך והרג אותי" (אבי הרוש, 19 באפריל)

"הכוח שלו חטף מארב. הם יצאו לסיור על הציר, 18 חיילים הלכו בטור. ריף היה עשירי בטור, באמצע. חוליית מחבלים ארבה, יצאה מתוך פיר ותקפה אותם. היה שם קרב חולני. ארבעה חיילים נהרגו, כולל המפק"צ (מפקד צוות).

"אחד הכדורים, אולי צלף, פגע בריף מקדימה, חדר את האפוד הקרמי, פילח את החזה שלו ויצא מאחורה. חבריו גררו אותו למחסה, שם המתינו 20 דקות עד שהגיע טנק שפינה אותו לשטח כינוס בתוך הרצועה. הוא היה מחוסר הכרה. לא סבל.  מכיוון שבהתחלה הוא הוגדר פצוע, הוזנק למקום מסוק.

"בשעה 17:54, שמעתי דפיקה בדלת. אני וסיגל נחנו בחדר. דפקו בדלת, אני קמתי וסיגל נשארה במיטה וביקשה ממני לא להעיר אותה עבור אף שכנה. הדפיקות נמשכו. דפיקות לא חזקות, אבל עוקבות. פתחתי את הדלת. ידעתי מיד. אמרתי, לא שאלתי, פשוט ידעתי: 'הבן שלי הלך!' הם ביקשו להיכנס, ושוב אמרתי: 'הבן שלי הלך'. הודעתי לסיגל בשתי מילים: 'ריף נהרג'. וזהו. החיים זזו למקום לא מוכר בשנייה אחת.

"שנייה אחרי ההודעה הרשמית, ממש על מפתן הדלת (לא אפשרתי להם להיכנס עדיין) 'אבי, אני מצטערת מאוד להודיע לך, שריף, הבן שלך נהרג בעזה', החלטתי שהאבל שלי, שלנו, יהיה קצת אחרת מהמקובל. מספרים לי אנשים שהגיעו ממש 20 דקות אחרי שהודיעו לנו, שתפקדתי כמו מכונה ולא כמו מישהו שהבן שלו נהרג לפני ארבע שעות. התקשרתי למשפחות הקרובות, זואי בתנו האהובה הייתה בדירה שלה במרכז, סבא והסבתות, דודים ועוד.

"אחרי שקברנו אותך, התחלתי לאסוף פרטים, לא מה קרה בלחימה, זה פחות עניין אותי, ממש בשקט, מכל מי שאפשר, לדעת מה באמת קרה שם איתך. הכי חשוב היה עבורי לדעת שלא סבלת אפילו לשנייה אחת. רציתי לדעת שלא זעקת בתוכך לעזרה. שלא כאב לך. שלא קראת לאמא. שלא חשבת לשנייה אחת עלינו ועל החור שנפער אצלנו, בדיוק כמו שנפער בחזה שלך […]
הגיעו אלינו, לדבר ולספר לנו מה היה שם. הרופא המלאך שקיבל אותך מיד שהוציאו אותך מטנק החילוץ. ישבנו מולו כולנו וביקשנו לדעת עוד קצת על הרגעים האחרונים שלך. ואני שוב ביקשתי להבין האם סבלת? האם כאב לך? הרופא אמר שלא סבלת. אולי אפילו לא הרגשת. ואז הוא פנה לאמא שלך ואמר ״ריף היה כל כך יפה […]
על מה חשבת אהוב קטן שלי באותו הרגע? בימים האחרונים אני כל כך זקוק לך. למבט שלך. לשמוע אותך שוב ושוב קורא לי אבי (אני קראתי לך אבא ואתה קראת לי אבי). האמת היא שזה קצת עיצבן אותי, עד שמישהו מחברי הצוות שלך סיפר לי שאמרת לו את זה והסברת שאבי עבורך זה 'אבא שלי', אבי. אתה חסר לי מאוד שתדע לך […]
כמה שעות לפני שקברנו אותך, הצבא אישר לי לראות אותך (גם זואי הגיעה). נכנסתי לחדר לבן עם ארון במרכז, עטוף דגל ישראל ואתה בתוכו. היית כל כך יפה וכל כך מת. חיבקתי אותך, נישקתי אותך וביקשתי סליחה וכוחות ממך. אני שמח שעשיתי את זה. אתה מניע אותי כל בוקר ויום קדימה. תודה אהוב". (אבי הרוש, 19 באפריל)

"המפקדים אמרו לנו שאם החולייה של ריף לא הייתה נתקלת במחבלים, אז הם היו תוקפים את האוגדה שיצאה משם למחרת, וישראל הייתה קמה בראשון בבוקר לאירוע רב נפגעים. האם זה מנחם אותי? שום דבר לא מנחם אותי. אני בוחר להאמין בזה בתקווה למצוא איזה משמעות למרות האבסורד הזה שבניסיון לחפש משמעות למותו של בני. 

"לא הקרבתי את ריף. לא רציתי שהוא ימות בשביל ארצנו. חינכתי אותו לאהבת הארץ אבל לא להקרבה. זה הוא שהחליט ללכת ליחידה מיוחדת. זה הוא שהקריב. זו הייתה הבחירה שלו, הדרך שהוא הלך בה.

"מצאתי דף מקופל בתוך החולצה שלו. היה כתוב שם: 'למה אני מסכן את החיים שלי? עשו את זה לפני ויעשו את זה אחרי. בשביל אותה מבוגרת שאומרת לי תודה נבוכה אני מוכן להקריב את החיים שלי. ובשביל המשפחה שלי שישבו בשקט ובנחת ושידעו שיש מאחוריהם צבא ענק שישמור עליהם…'

"אני לא איש של אתוסים. לא מעניין אותי מה היה פעם. שתקפוץ המדינה. לא מעניין אותי. אני רוצה את הבן שלי חזרה. הוא השאיר אותנו עם חלל ענק. מסתבר שלא רק אותנו. היו לו חברים מכל הסוגים והצבעים. כל אחד מהם מצא בו משהו אחר. זה כאילו הוא היה שליח. חברים מהעמק, חברים מהמכינה, חברים מהיחידה. בכיס שלו מצאנו פתק עם תפילת 'אדרבה' של רבי אלימלך מליז'נסק. זה פתק שהוא הסתובב איתו עליו כמעט שנה, מאז שקיבל אותו מאיזה רב שפגש בטבריה יחד עם המכינה.

"הורה שכול עומד מול צומת. יש יצר חזק שדוחף אותך לצד הזה של להישאר ליד ריף, לחיות בצלו, לשקוע, אני לא יודע איך לקרוא לזה, להישאב לצד האפל. אני וסיגל בחרנו בחיים. בחרנו להמשיך לחיות את החיים במלואם. כמו שריף קרא לזה: 'לעשות חיים כל הזמן ולעולם לא לנוח'. זו הייתה הבחירה שלנו מהרגע הראשון, אבל זו לא בחירה שאתה עושה פעם אחת וזהו. זו בחירה שאתה נאלץ לעשות כל יום, כל רגע. זה מאבק יומיומי. יש ימים שאני מפסיד במאבק הזה.

"הרציונל מאוד ברור – קברתי אותו, לא אראה אותו שוב, אולי רק בדמיון. ואז בא הרגש. הרגש יוצר אצלי את האשליה שהנה ריף חוזר. הוא פה מעבר לדלת"

"אני מוצא את עצמי נלחם בין הרציונל לרגש. הרציונל יודע שריף לא יחזור, שכל מה שנותר לי זה החיים האלה בלעדיו, שהוא היה שמח לראות אותי חי אותם במלואם. הוא היה רוצה שאבא שלו יהיה אדם מאושר, למרות הכאב. הרציונל מאוד ברור – קברתי אותו, לא אראה אותו שוב, אולי רק בדמיון. ואז בא הרגש. הרגש יוצר אצלי את האשליה שהנה ריף חוזר. הוא פה מעבר לדלת. הולך ברחוב ומחכה שפתאום אראה אותו מולי. אני יודע שהוא לא יחזור אבל אז בא הרגש ועושה לך כזה: וואלה, אולי הוא פתאום כן יבוא…

"זמן קצר לאחר ההתקלות ריף כבר היה בסורוקה. הוא הגיע ללא רוח חיים, אבל עצם זה שהגיע לסורוקה כל כך מהר אפשר לנו לשאוב לו זרע. זמן קצר לפני שריף נפל שינו את הנהלים בצה"ל. בנוהל החדש, הקצינות שמגיעות להודיע למשפחה על מות יקיריהם מציעות לה, במידה וזה אפשרי, לשאוב זרע.

"שאבנו לו זרע. רק אחרי זה מצאנו איזה דף שריף כתב בו 'אין תחליף להמשכיות'. המשפט הזה נחקק. ריף מאוד אהב ילדים. האפשרות שריף יהיה אבא היא אור גדול בתוך כל הכאוס הזה. ברור לנו שזה מה שהוא היה רוצה. 

"הבעיה שאין כיום חוק שמסדיר את הנושא הזה. הורים שמבקשים להשתמש בזרע של בנם נדרשים להוכיח שזה מה שהוא רצה. יש הורים של חללי צה"ל שבית המשפט לא מאפשר להם להשתמש בזרע שנשאב. לשמחתנו, יש לנו תכתובות שלו שמוכיחות שהוא רצה להיות אבא, אבל זה לא מבטיח כלום. בסוף השופט יחליט.

"שאבנו לו זרע. רק אחרי זה מצאנו איזה דף שריף כתב בו 'אין תחליף להמשכיות'. המשפט הזה נחקק. ריף מאוד אהב ילדים. האפשרות שריף יהיה אבא היא אור גדול בתוך כל הכאוס הזה"

"המדינה חייבת להסדיר את זה. במלחמה הנוכחית נשאב זרע ליותר מ-250 חללים. זה לא סביר שכל שופט יחליט לגורלם כראות עיניו. הצעת החוק שאמורה להסדיר את זה נקראת 'חוק ההמשכיות', במקרה או שלא במקרה אותה מילה שריף כתב במחברת. המשכיות. מצאנו את עצמנו פועלים לקידום הצעת החוק בכנסת.

"נושא אחר שקשור בהמשכיות זה חשבון הבנק. כשהגענו לבנק כדי לסגור את החשבון של ריף, נוסח הטופס שביקשו מאיתנו לחתום עליו כלל את המשפט: 'נמחק מרשומות הבנק'. כך גילינו למעשה שאחרי שבננו נהרג עומדים למחוק אותו מרשומות הבנק, פשוטו כמשמעו. הפקידה הייתה רגישה, זו לא אשמתה. אלה פשוט הנהלים. כתבתי על זה פוסט בפייסבוק, וזה הציף אצל הרבה הורים שכולים את הכאב. היו משפחות שעברו עם זה סדום ואמורה. קיבלתי אלפי תגובות.

"לא ניסיתי להשחיר את שמו של הבנק, בכלל לא ציינתי בפוסט איזה בנק ואיזה סניף. לשמחתי הפוסט הזה השפיע וזמן קצר לאחר מכן הורה בנק ישראל לכל הבנקים לגלות רגישות יתר במקרים של פניות משפחות לסגירת חשבונות בנק של יקיריהם החיילים שנפלו בקרב, או אזרחים חטופים שנרצחו, ומקרים רגישים וכואבים דומים.

"ריף בילה הרבה בתל אביב. כאן היו חבריו, כאן הייתה משפחתו. ההחלטה לעבור לתל אביב התקבלה לפני שהוא נפל. למעשה, יום לפני שנהרג היינו בתל אביב לראות דירה. שלושה חודשים אחרי שריף נהרג עברנו מקיבוץ בעמק יזרעאל ללב לתל אביב. חיינו בקיבוץ רמת דוד 25 שנים ואני מברך על כך. בקיבוץ עטפו אותנו, דאגו לנו, טיפלו בנו. עם זאת אני שמח מאוד שעברנו. 

"בקיבוץ הרגשתי שתלוי לי שלט על הגב: 'אבא של ריף'. הייתי חייב להשתחרר מזה. זה עשה לנו טוב, עזר לנו לשנות את האווירה. בקיבוץ ראיתי את ריף בכל מקום. הייתי הולך לקבר שלו כל יום. לפעמים פעמיים ביום. ת'אמת שגם פה בתל אביב אני רואה אותו, אבל המעבר אפשר לנו לעשות איזה ריסטרט, איזו התחלה חדשה.

"כשזואי וריף היו ילדים הם רצו לפתוח חשבונות ברשתות חברתיות. התנאי שלי היה שגם אני שם, עוקב אחריהם, שומר עליהם. הפייסבוק שלי נפתח כדי לשמור על הילדים. כל מה שהיה לי שם זה ברכות יום הולדת לילידים עם תמונות שלהם. משהו מביך כזה. אחרי שריף נהרג מצאתי את הכתיבה לריף בפייסבוק כתרפיה הטובה ביותר עבורי. אני יושב ושופך שם את כל הכאב. מקיא את האבל".