מאיה, בתם הצעירה של תום ורותם ביבי, נולדה לפני שמונה חודשים, ועדיין לא זכתה לבקר בביתה. היא מסתובבת בין הרגליים של אימה במרפסת ביתם הזמני בקיבוץ להבות הבשן, מועכת בידיה הקטנות עלים יבשים ומנסה להכניס לפה. ממרחק, איפשהו, נשמעים קולות נפץ.  

"בראש השנה שעברה", מספרת אמא רותם (35), "אמרתי לעצמי שעם בואה של הלידה השנייה, אפיק לקחים והפעם אתן לעצמי להיות הרבה יותר עם הילדים". כדי שתוכל לצאת לחופשת לידה אמיתית היה צריך למצוא מחליפה רצינית לניהול אורוות הסוסים של הקיבוץ – קיבוץ ברעם שבו ביבי נולדה וגרה רוב חייה. יותר מעשר שנים היא מנהלת את האורווה הקיבוצית שנמצאת בכלל בקיבוץ מלכיה. הייתה נוסעת כמה פעמים בשבוע לימי עבודה ארוכים. "האורווה היא ג'וק. אני זמינה עבורה 24/7. תמיד-תמיד להיות בדאגה ומוכנות מתמדת לסוסים". 

הקושי לפנות את הסוסים
ב-16 באוקטובר, היום שבו פינתה המדינה את כל קיבוצי הגדר בצפון, ביבי שעוד היססה כיצד נכון לפעול קיבלה טלפונים מבעלי אורוות בכל הארץ שהזמינו אותה לפנות את הסוסים לחוות שלהם. "לפנות סוסים זה עניין מאוד מאוד רציני. סוס זו חיה רגישה שמעברים לא עושים לה טוב. הרבה מהסוסים שלי כבר מבוגרים ופחדתי לפזר את העדר בכל הארץ".

המחשבה שהסוסים יפונו למקום רחוק ממנה, ועוד לזמן ממושך, שאז העריכה שיימשך כחודש, הייתה קשה. היא זוכרת את פינוי ברעם בימי מלחמת לבנון השנייה שנמשך כחודש. אז הם נסעו יחד, כל בני הנעורים, לקיבוץ במרכז הארץ, הכירו חברים חדשים ועבדו במיני עבודות קיבוציות כדי להעביר את הזמן. "זו הייתה חוויה כיפית ממש, ההפך הגמור מעכשיו".

רותם ביבי ואחד מסוסיה האהובים. "לפנות סוסים זה עניין מאוד מאוד רציני. סוס זו חיה רגישה שמעברים לא עושים לה טוב" (צילום: אלבום פרטי)

הצעה שהגיעה מחוות "ורד הגליל", מצפון מערב לכנרת, הצליחה לשכנע אותה, מה גם שהמצב לא הותיר לה הרבה ברירות. הירי גבר מיום ליום. דרכים נחסמו מדי פעם למשך שעות ארוכות, והיא חששה: "מה אם לא אוכל להגיע אליהם? מה יקרה אם טיל ייפגע באורווה?"

כעבור ימים אחדים, משאית מיוחדת שהגיעה ממרכז הארץ עלתה במעלה הרכס, הסוסים הועמסו בעדינות והועברו לביתם הזמני ב"ורד הגליל". משפחת ביבי שכרה צימר צמוד. הבן הבכור, אביב, נשלח לגן הילדים בבית המלון בטבריה, "ואני יושבת על המרפסת, מביטה על הסוסים והכנרת, מעלה פוסט יפה לפייסבוק. הכל מאוד יפה ופסטורלי".

ההחלטה להישאר בגליל
אבל הפסטורליה לא הצליחה להסתיר את הסימנים הקשים שהמעבר הותיר בכולם. הסוסים ירדו במשקל; לבן היה קשה להתאקלם בגן; וככל שתאריך הלידה שלה התקרב הלחץ רק גבר. "המחשבה להביא תינוקת לחיי מלון בטבריה פשוט לא באה בחשבון", אומרת ביבי. היה צריך לקבל החלטה, והמשפחה החליטה: נשארים בגליל – כי הסוסים; כי הוריה לא התפנו (אביה אחראי על תשתיות הקיבוץ, אימה עובדת במפעל חיוני); כי בן זוגה, תום, ממשיך לעבוד יומיום בבית האריזה הקיבוצי. 

בית זמני קבוע
בתחילת דצמבר התפנתה המשפחה לתקופת זמן בלתי מוגבלת ללהבות הבשן, הקיבוץ שבו תום נולד. "החלטתי שלא משנה מה", היא אומרת, "חודש לפני ההיריון וחודש אחריו, אני במקום קבוע". 

קבוע אבל לא שקט. להבות הבשן יושב פחות מ-10 ק"מ מגבול לבנון. הוא לא מפונה, ואפילו לא מוגדר כיישוב קו עימות. אבל התקפות הכטב"מים היומיומיות, ירי הטילים והיירוטים לא משאירים ספק – זה אזור מלחמה. אמנם לא כמו ברעם, שהתמלא בחיילים רבים וטנקים, אבל עדיין לא מקום אידיאלי להתפנות אליו. "בתחילת המלחמה חצי מהיישוב פה פשוט נמלט". זוג צעיר שהיה מיועד לקליטה וחי בדירה קטנה עזב לבלי שוב, ומשפחת ביבי תפסה את מקומם. 

כביסות לחיילים
סביב הקיבוץ הקטן קמה "ארץ צבא". צרכי החיילים עלו הרבה מעל מה שצה"ל הצליח לספק, והקיבוץ הקים מרלו"ג (מרכז לוגיסטי) – אוכל, מים, ביגוד, ציוד שינה. "מצאתי את עצמי מחלקת לחיילים מזרוני יוגה דקים; מלקטת יריעות ניילון מכל האזור כדי לכסות את הטנקים שלא יירטבו. 24/7 כביסות לחיילים. מה זה, איפה צה"ל?"

"מצאתי את עצמי מחלקת לחיילים מזרוני יוגה דקים; מלקטת יריעות ניילון מכל האזור כדי לכסות את הטנקים שלא יירטבו. 24/7 כביסות לחיילים. מה זה, איפה צה"ל?"

עזרה אזרחית לחיילים מושרשת במקומיים מילדות: "חיילים נותנים את החיים שלהם בשביל לשמור עלינו, ואנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי לשמח אותם ולעזור להם". בילדותה, בחנוכה, היו מחלקים סופגניות בבסיסים; פה ושם הציעו מקלחת לחיילים שפתאום צצו מסביב לקיבוץ. "הפעם זה קיבל משמעות הרבה יותר גדולה ואמיתית, כי הם באמת היו צריכים דברים בסיסיים ממש ברמת אוכל ומים".

הניתוק מהקהילה
החיים עכשיו בבית בקיבוץ אולי יותר נוחים מאשר בבית מלון, אבל לניתוק מהקהילה יש מחיר: "לא להיות עם החברות שלי, עם קהילת העבודה שלי, האנשים שאני רגילה לראות כל יום, זה נורא. אני עם תינוקת קטנה. בהתחלה בכלל לא הבנתי את המחיר של הניתוק הזה, אבל בחודשים האחרונים זה הכה בי – אני איבדתי הכל. ניסיתי לשקם את האורווה בחווה ב'ורד הגליל', זה לא עבד. אי אפשר באמת לנהל ככה עסק. סוס זו חיה שיש לה שגרת חיים ומסגרת עבודה. לתלמידים המפונים, המפוזרים, קשה להתמיד בשיעורים ויש שם רק מדריכה אחת. אי אפשר להתנהל בבלגן כזה.

אמא, נתחבא בשיחים
"בתחילת המלחמה, כשהגענו לפה רק לכמה ימים, התחילה אזעקה. רצתי למקלט עם הילד ובתוכי היה לחץ לא מוכר. כאילו הולך לקרות משהו רע. אני רגילה לקטיושות, אבל כאן זה משהו אחר ממה שהכרתי. תחושה של 'אוי ואבוי מחבלים'. רק אחרי שפתחתי מפה, הבנתי שהקיבוץ רחוק יותר, יחסית, מהגבול. וקצת נרגעתי".

בוקר אחד, כשהלכה עם הבן לגן, תפס אותם בדרך מטח טילים כבד שכוון לקצרין (אירוע שחוזר על עצמו הקיץ). אין אזעקה, אבל עשרות היירוטים מתפוצצים ברעש מחריש אוזניים שמרעיד את הגוף. בום, בום, בום, בום. "הכל פה זו שאלה של מה אתה משדר לילדים. אני הולכת כאילו בכיף. ברגוע, העיקר להגיע כבר לגן, ואם תהיה אזעקה נרד למקלט. ופתאום הבן אומר לי: 'אמא, אם תהיה אזעקה, נתחבא בשיחים פה ליד'. 'אוקי, רעיון טוב!'", היא מספרת שאמרה לו בגמגום, ומעקמת את הפנים. כי מה כבר אפשר לעשות? 

גני הילדים בלהבות הבשן אינם ממוגנים. כשיש אזעקה הילדים רצים לאזור מרוחק מהחלונות ושמים ידיים על הראש. יש מקלט, אבל אין מספיק זמן להריץ אליו את כולם. למביט מהצד זה תרחיש בלתי נתפס, ומה שיותר מטורף זה שמאז שהגיעו הנה זה כבר קרה לילד עשרות פעמים.  

"אני מניחה שאביב יזכור את התקופה הזו. הוא מדבר בגעגוע על ברעם והחברים שלו. יום אחד הוא בא אלי ואמר שהוא רוצה להראות למאיה את הקיבוץ. היינו בברעם אצל סבא וסבתא אבל לא ביקרנו בבית שלנו, שהפך לסוג של מחסן. לא רציתי להלחיץ אותו. אמרתי לו שעכשיו גרים בבית שלנו חיילים ששומרים עליו.

ביבי והילדים (צילום: יונתן בלום)

"היינו בברעם אצל סבא וסבתא אבל לא ביקרנו בבית שלנו, שהפך לסוג של מחסן. לא רציתי להלחיץ את הילד. אמרתי לו שעכשיו גרים בבית שלנו חיילים ששומרים עליו"

לחזור או לא לחזור
"כן, יש מחשבה על להתפנות מפה. אבל יש גם הסתגלות. התרגלות גרועה". אולי משום שכאן "חוטפים" פחות מהשכנים (יחסית), האפשרות לחיות בלהבות הבשן "עוברת" יותר בקלות. "ברור שלמי שבא מבחוץ קל לראות שמסוכן פה. אני לא מטומטמת, גם אני רואה את זה. כשמסתכלים מהצד באמת מבינים שאנחנו דפוקים. אבל פשוט בסוף אני אומרת לעצמי: כאן הבית שלי, זה המקום שאני רגילה אליו. 

"יש לי חברה טובה שעלתה לקיבוץ לפני ארבע שנים בעקבות בעלה. היא אמרה לי: 'אני יודעת שאתם אוהבים את הקיבוץ וברור לכם שאתם חוזרים, אבל אני לא בטוחה שאנחנו נחזור'. הרגשתי שהיא איפשהו התנצלה כשהיא אמרה את זה. אמרתי לה: 'הכל בסדר, את נורמלית. לרצות לא להיות במצב כזה זו התגובה הנורמלית'.

"בן זוגי אומר לי: 'סבא שלי הגיע לפה ממשפחה עשירה בשוויץ בשביל לחיות באמצע הביצה. הסורים ירו להם על הראש בלי הפסקה בזמן שהם חיו פה באיזה אוהל מסריח. אז מה אנחנו מתלוננים?' הייתה גישה כזו. שמוצניקים לא מתלוננים. הכל קשה והכל בסדר".

אבל לא הכל בסדר. הפינוי הממושך וסימני השאלה הרבים לגבי העתיד מעוררים ספק ביחס להתעקשות להיצמד לקרקע בכל מחיר. "הרי אפשר לחיות בכל מקום אחר, למה אני צריכה להעמיד את הילדים שלי בסכנה? מפחידה אותי מאוד המחשבה שלא אחזור הביתה, אבל מצד שני מפחיד אותי שישכחו את מה שקרה פה בשבעה באוקטובר, את הסכנה שבלחיות על הגדר".

הלך הביטחון
ביבי רואה את תהליך ההתחמשות האינטנסיבי שעובר על הקיבוץ והיישובים השכנים. חברי הקיבוצים מציידים את כיתות הכוננות ובונים תוכניות מילוט. ("אני קצת עצלנית אז עוד לא הספקתי להוציא רישיון לנשק"). יש בזה מימד של דאגה ולקיחת אחריות אישית, אך גם מסר למדינה: אנחנו לא סומכים עליך שתגני עלינו. 

"במשך שנים הייתי מביאה אנשים לטיולי סוסים על הגדר. בשבעה באוקטובר הכל נשמט לנו מתחת הרגליים. כשאתה מבין שאין ביטחון, זה משנה את מי שאתה. פתאום הביטחון המלא שהיה לנו בלגור על הגבול התרוקן, ואתה רק מודה לאלוהים שמה שקרה בדרום לא קרה פה".

משפחת ביבי תמשיך לגור בלהבות הבשן,למרות הירי והיעדר המיגון, לפחות עד סוף השנה הנוכחית. אביב מתחיל שנה נוספת בגן בוגרים, מאיה תיכנס בקרוב למסגרת לפעוטות. "לא לזוז לשום מקום זה העוגן היחיד שיש לנו כיום".