השנה היוצאת הייתה אמורה להיות השנה האחרונה של דוד ריבייב (22) כחייל סדיר בצה"ל. בתחילתה הוא היה שקוע בתוכניות לעתיד – טיול ביפן; פתיחת חיסכון; מחשבות על מה הוא רוצה ללמוד. התוכניות האלה השתנו באמצע דצמבר האחרון, כשהתעורר בבית החולים, שלושה שבועות אחרי שנפצע בצפון רצועת עזה.

"אני חושב שהרגע הראשון שממש הבנתי שאני קטוע הגיע משהו כמו חודש אחרי הפציעה. זו הייתה מחשבה מוזרה. זה התחיל ב'מנהלות': איך אלך, איך אתנייד, וגם סתם כל מיני דברים – איך אשחק כדורגל, אין אנגן בפסנתר, איך אנהג. אולי אוכל לעשות את הדברים האלה בהמשך, אבל לא באותה הדרך". 

וזה נמשך במחשבה רחבה יותר. "פתאום אתה במחשבה על החיים. כאילו, נוחתת מין הבנה כזו שזה לתמיד, שזה לא יצמח חזרה. זה חלק מהגוף שלי שאין אותו יותר, זה מה שיש עכשיו. זה היה, וזה נלקח ממני".

אחרי שיקום ארוך של שמונה חודשים בבית החולים, שיקום של הגוף והנפש, יצא באוגוסט הביתה, לבית משפחתו החדש בראשון לציון (שאליו עברו החודש מלוד, כיוון שהדירה הקודמת לא הייתה מונגשת). הוא מנסה להתאקלם בחייו החדשים – ללמוד מחדש ללכת; לבנות מערכת יחסים עם בת זוגו שאותה הכיר בבית החולים; וליצור תוכניות חדשות לחייו. או אולי, כדבריו, רק לדחות קצת את התוכניות הקודמות.
"בהתחלה זה היה קשה. זה עדיין קשה. אבל איזו ברירה יש? יש חיים לחיות. יש לנו רק צ'אנס אחד. צריך לחיות אותם בצורה הכי טובה שאפשר ולא לבזבז אותם. עכשיו זה כזה, סוג של, החודש הראשון שלי באפטר לייף. יצאתי מבית החולים. זהו, חיים.

"במשימה הזו של לחזור ללכת ולחזור לשגרה מבחינת הגוף יש הרבה דברים לעשות. יש לי פעמיים בשבוע פיזיותרפיה בתל השומר, צריך לתרגל, לשמור על כושר גבוה, לחזק את השרירים שמסביב לקטיעה. אני מבין שאני באיזשהו זמן של פאוז כזה. כן. רגע ללמוד להתרגל. לא ביטלתי את התוכניות שלי, רק דחיתי אותן קצת.
"למשל, היה לי תכנון של טיול אחרי צבא ליפן. אני מאוד אוהב תרבות יפנית, ותמיד חלמתי לנסוע לשם. אז אני לא מוותר, אבל עכשיו צריך להבין איך עושים את זה. נכון, לא אוכל לטפס על הרים או לעשות טרקים על חומת סין, אבל את רוב הדברים כן. אז למצוא איזה טיול שיכול להתאים כרגע, עד שגם את זה אני אוכל לעשות בסופו של דבר".

הוא שירת כמתעד צבאי. "זה ממש לא מה שחשבתי שאעשה בצבא. עשיתי שנת שירות, וכשקיבלתי את המנילה זה נראה לי מגניב, מעניין. לא יודע למה. קיבלתי זימון, ניגשתי למיונים והתקבלתי לתפקיד. התגייסתי בנובמבר 2021, וכבר בהתחלה התאהבתי.
"כמתעד אתה קודם כל לוחם, אבל אתה צריך לדעת להרים את המצלמה ולהגיד, אוקיי, עכשיו אני עומד רגע מהצד, אני צריך להראות לעולם מה קורה. להרים את המצלמה ולצלם גם דברים שלא נראים כל כך טוב לעין, לא נעימים, כדי להעביר את המסר. התמונות מגיעות לחדשות, לעיתונות, בארץ, בעולם. זה המון אחריות. זה תפקיד שהתאהבתי בו, והייתי חוזר אליו אם הייתי יכול".

הוא הבכור מבין ארבעה אחים. בראש השנה שעבר יצאו הוא ואחיו הצעיר, שמשרת בסיירת צנחנים, לחופשה בבית. "אצלנו חג זה זמן מאוד משפחתי. שולחן גדול, ארוחה, אחריה יושבים ביחד, יוצאים לראות סרט ביחד ולהסתובב בעיר. זו הייתה גם חופשה ארוכה יחסית, ארבעה ימים עם כל האחים בבית".
כשחזר לבסיס חגג עם הצוות שלו בדובר צה"ל: "עשינו מין ראש שנה קטן כזה. הרמנו כוסית, תפוח בדבש, והיינו צריכים להגיד ציפיות לשנה החדשה ומטרות שרוצים להגשים סביב המשימות שנעשה בשנה הבאה. אני אמרתי שהייתי רוצה לצלם תמונה מנצחת כזו, תמונת ניצחון. והיו גם מטרות אישיות – להיכנס לכושר, לחסוך כסף לקראת השחרור".

בשמחת תורה יצא לחופשה קצרה, ובבוקר 7 באוקטובר היה בבית של חברים בלוד. "כמה חברים עשינו יחד קידוש בשישי, ונשארנו לישון כי כבר היה מאוחר. בשש וחצי בבוקר העירו אותי. הייתה אזעקה, נכנסנו לממ"ד והדלקנו חדשות. ראינו את הסרטון המפורסם עם הטנדר שנכנס, וישר קיבלנו, אני ועוד חבר שהיה איתנו, שיחת הקפצה. פחדתי מאוד לצאת מהבית. אנחנו בלוד, ואחרי 'שומר חומות' לא ידעתי אם המצב יכול להסלים".

למחרת הגיע לבסיס, שם חילקו את הצוות למשימות התיעוד המבצעי. "זה היה עוד לפני התמרון, לפני שנכנסנו לעזה. היינו בבארי. חלק היו בעוד אזורים בדרום. אני צוותתי למפקד מל"י (המרכז הלאומי לאימונים ביבשה), וצילמתי באתר שבו הייתה מסיבת הנובה. זה היה ממש כמה ימים אחרי, כשנתנו את האישור שטיהרו את המקום ממחבלים. נכנסנו וראינו את כל הזוועות. הכל. את המ"מדים עם כתמים של דם, הכל שרוף, רכבים נטושים והפוכים, מפוצצים, חתיכות של דברים, נתזים של דם. המון פרטים, אני זוכר הכל, ועדיין מרגיש שלא עיבדתי את זה עד הסוף".

אחרי התיעוד בנובה ובישובים בעוטף, המתין בשטחי הכינוס לתמרון. "חילקו אותנו לצוותים לפי הכוח שאנחנו חוברים אליו. אני צוותתי לגדוד 614 של הנדסה קרבית. כשאתה איתם, אתה איתם. מבחינת הגדוד, אני עכשיו לוחם מן המניין, אתה בסד"כ הלוחמה. לרוב גם מצוותים אותנו למג"ד, מקדימה. הכניסה הראשונה שלי איתם הייתה ב-26 או ב-28, בנובמבר. נכנסנו לחודש, יצאנו להתרעננות של ארבעה ימים, וחזרנו. שבועיים אחרי זה נפצעתי".

"הייתי עם מצלמת גו-פרו, וההיתקלות הייתה בדיוק לפני דילוג, אמרתי: 'אצלם את זה, שיהיה לי'. לא ציפיתי שיקרה האירוע הזה. אחרי הפציעה חזרתי לסרטון שוב ושוב… היה לי חשוב לחזור על זה, לזכור שזה מה שקרה לי"

ב-12 בדצמבר הותקל כוח של גדוד 614 על ידי מחבלי חמאס, שירו לעברם טיל אר.פי.ג'י. הטיל פגע באוריה יעקב ז"ל, שנהרג במקום. ארבעה חיילים נפצעו, בהם ריבייב. "מיד אחרי הפיצוץ התחילו חילופי ירי, ותוך כדי הזעיקו פינוי. במזל, הפינוי היה מאוד קרוב ומהיר. בזכות זה אני כאן".

את הפציעה הוא זוכר היטב, והיא גם מצולמת במלואה. "הייתי עם מצלמת גו-פרו, וההיתקלות הייתה בדיוק לפני דילוג, כלומר חציית שטח פתוח. אמרתי: 'אצלם את זה, שיהיה לי'. לא ציפיתי שיקרה האירוע הזה. אחרי הפציעה חזרתי לסרטון שוב ושוב. זה היה נחוץ גם לצורך תחקיר, אבל בעיקר, רציתי את הוודאות. לא רציתי לחשוב שזה לא קרה לי. היה לי חשוב לחזור על זה, לזכור שזה מה שקרה לי. זה לא אירוע שעוברים כל יום. מעצם העובדה שאתה מקבל את זה שעברת את זה, זו כבר תרופה".

בפינוי לבית החולים מצבו הוגדר קשה-אנוש, אבל הוא היה בהכרה מלאה: "אני בעיקר זוכר שלא הרגשתי את הרגליים ולא יכולתי לזוז". בבית החולים הוא הורדם והונשם למשך שלושה שבועות. כשהתעורר, כבר היה ללא רגל ימין שנכרתה, כנראה בעקבות זיהום שנגרם במהלך הפציעה.

"כשאתה מתעורר, עם כל החומרים והסמים שמשככים את הכאבים, אתה לא בדיוק שם לב למה קורה סביבך. פשוט באים ואומרים לך: 'קטענו לך את הרגל'. ואתה כזה: 'אה, אוקיי'. זו הייתה התגובה. לא נקלט שאיבדתי רגל, ועכשיו אני צריך ללמוד ללכת מחדש".

אחרי שהתעורר רוב הזמן שכב במיטה. "בהתחלה היה לי קשה לאכול. הקיבה לא זכרה איך פועלים, וגם לא ממש היה לי תאבון. ההורים שלי היו צריכים להיות לידי 24/7, לדאוג לי, להאכיל אותי, והצוות הרפואי גם. את אחי הוציאו אז מעזה במיוחד, בשביל להרגיע את אמא שלי. היא התעקשה נורא.

דוד ריבייב: "זה נשמע אולי מצחיק, אבל פיזית, מתגעגעים לרגל, להרגיש אותה. לקפוץ, לרוץ, לבעוט סתם באבן ברחוב משעמום" (צילום: יונתן בלום)

"מזל שיש לי משפחה שמקבלת דברים בטוב. לפעמים בהגזמה. הדבר הראשון שאימא שלי אמרה לי כשהתעוררתי היה שישנתי שנתיים. היא עשתה יד אחת עם חברים ואחים שלי לעשות עלי דאחקה. אלה האנשים. מהר מאוד היא נכנעה ואמרה שישנתי רק שלושה שבועות.

"הם היו מגיעים אלי, וכאילו, מתעלמים ממה שקרה ומהמגבלה. הם היו אומרים לי: 'בוא, תשחק פינג פונג'. 'בוא נעשה סיבוב', שטויות, מכות של אחים, דברים כאלה רגילים. לא הרגשתי שמרחמים עלי. זה היה בקטע של אתה יכול, תפסיק להתלונן.

"יום אחד הביאו לי את הסטנדאפיסט יונתן ברק. דבר ראשון הוא שאל אותי למה יש לי קוביות הונגריות על השולחן. זה תחביב שלי, אבל בכלל לא ידעתי שהן על השולחן. והוא אמר: 'בוא נפתור'. אני פתרתי, והוא לא. זהו. זה הדבר הראשון שאני ממש זוכר".

"כשאתה מתעורר, עם כל החומרים והסמים שמשככים את הכאבים, אתה לא בדיוק שם לב למה קורה סביבך. פשוט באים ואומרים לך: 'קטענו לך את הרגל'. ואתה כזה: 'אה, אוקיי'. זו הייתה התגובה. לא נקלט שאיבדתי רגל"

אחרי תקופה של התאוששות "אתה מתחיל לעשות דברים. הרבה פיזיותרפיה, הרבה טיפולים, הכל כדי לחזור לכמה שיותר תפקוד. קצת להסתגל למצב החדש. בסוף, היה בסדר. היה לי אוכל טעים, חברים באו, משפחה, היו לנו כל הזמן כל מיני כיפים ופעילויות, הביאו אומנים. לא הייתי אומר שהיה כיף, אבל לא היה משעמם. וניסיתי ככל שאני יכול להתרכז בלחזור ללכת".

בבית החולים ניצתה האהבה בינו לבין בר, בת זוגו בחמישה חודשים האחרונים. "אנחנו מכירים מהילדות, האמת, היינו תמיד באותה החבורה. אחרי שנפצעתי היא באה לבקר, ואז זה התחיל. אין ספק שהדבר הזה מאוד הקל על הכל, וזה דבר שאני מאוד מודה עליו. לא יודע אם זה היה קורה אם לא הייתי נפצע".

אחרי כארבעה חודשי אשפוז הוא החל לצאת לסופי שבוע בבית. "יצאתי עם כיסא גלגלים, והבנו שאין לי דרך להתנייד בבית. במשרד הביטחון אמרו לי שאם אני רוצה לצאת הביתה אנחנו צריכים לעבור לדירה עם נגישות, עם ממ"ד ושתי מעלויות. בתכל'ס, אני שמח שעברנו לפה. הצלחנו לסדר שלאחים הקטנים שלי תהיה הסעה מפה לבית הספר שלהם, שהם רצו להישאר בו, ולנו יש התחלה חדשה, עיר יותר גדולה. יש לי פה חברים, יש פה יותר דברים לעשות, ואחר כך  אוכל אולי למצוא כאן עבודה.

"ההתניידות שלי כרגע היא עם הפרוטזה ומקל הליכה. השאיפה היא להיות בסופו של דבר בלי המקל. אני נאחז בזה שאני יודע שבהמשך יהיה לי יותר קל, שאוכל לעשות את הדברים שרציתי לעשות. זה נשמע אולי מצחיק, אבל פיזית, מתגעגעים לרגל, להרגיש אותה. לקפוץ, לרוץ, לבעוט סתם באבן ברחוב משעמום. אתה יודע שאתה רק בהתחלה, יש עוד יש הרבה לפניך, וזה לכל החיים. 

"מצד שני, ראיתי את המצב שלי לעומת אחרים, והבנתי כמה מזל יש לי. מת אדם לידי. אחרים נפצעו קשה הרבה יותר ממני. היו כאלה שמאושפזים איתי שהמצב שלהם היה קשה מאוד, או שמתו בבית החולים. הבנתי כמה המצב שלי הוא כלום לעומת מה שראיתי, שאין לי זכות בכלל להתלונן. לא שאין לי זכות, אבל גם אם אתלונן זה לא יעזור. זה לא יחזיר את הרגל.

"יש כאבי פאנטום, כמו זרמים כאלה, פשוט כאב פתאומי באזור שכבר לא קיים. יש גם רגעים כאלה שאתה קם בבוקר ופתאום שוכח. במיוחד בהתחלה זה קרה מלא. אתה רוצה לקום, ואז אתה אומר: 'רגע, אני לא יכול'. ועדיין יש רפלקסים. נגיד, אם אני מחזיק משהו והוא עומד ליפול, אז אתה מנסה לעצור אותו עם הרגל, או מנסה לבעוט במשהו. הדברים הקטנים האלה. יש להם חלק יותר גדול בחיים ממה שחושבים. לפחות אין לי כבר מצב לדפוק את הזרת בשולחן.

"אני מקבל את מה שקרה, וזה בסדר שיש רגעי משבר שאתה אמר לעצמך: 'למה זה קרה לי?' או 'איך עכשיו אתמודד עם זה?'. אבל יש לי סביבה של משפחה נפלאה וחברים טובים, וחברה שאני אוהב, שאומרים לי: אתה לא נכה, אתה אותו הדבר בדיוק. טוב, אז אין לך רגל. זה לא אומר שאתה פחות דוד ממה שהיית לפני. וזה מעצים, מעודד, נתן לך את הכוח להמשיך. זה מה שמחזיק.

"בסופו של דבר, אנשים חיים עם זה. אנשים למדו לחיות עם זה, וזה לא מנע מהם להמשיך את החיים. ברוך השם, אנחנו ב-2024, זה לא אותו דבר כמו להיות קטוע לפני 50 שנה, 30 שנה, ואפילו לפני 10 שנים. זה קצת מעודד, אולי.

"אני לא מאשים אף אחד. קרה מה שקרה. אבל יש כעס ותסכול מהידיעה שכל זה קרה בגלל שהיה מחדל, שהיה יכול להימנע. אבל למדתי שאני חזק הרבה יותר ממה שנדמה לי. לעבור דבר כזה ולהגיד אני כאן, ואני לא מוותר, ואני נלחם, ואני ממשיך. זה לא מובן מאליו. וזה שלי. חשוב לראות אופק ויש צעדים קטנים לעשות. זה לא היה פשוט ולא יהיה פשוט, אבל אני כאן".