השנה של הילה אבו ימן, עובדת סוציאלית באילת, נמדדת בהודעות מרות. "לדעתי", היא אומרת, "כמות ההודעות המרות שנאלצתי למסור השנה גדולה יותר מכמות ההודעות המרות של כל השנים לפני כן. כמות בלתי נסבלת". 

הודעה אחת הייתה מרה במיוחד: "עובדת סוציאלית תושבת ניר עוז, שפונתה עם משפחתה למלון, עבדה איתנו צמוד כל הזמן כחלק מהצוות המטפל. הפכנו לחברות טובות. כעבור חודשיים נאלצתי לבשר לה שמצאו את הגופות של אביה ואחיה, שהם בעצם נרצחו. היא ראתה אותי במלון בערב ולא הבינה מה אני עושה שם. כשאמרתי לה לבוא איתי לחדר, כמו שעשינו ביחד לעשרות משפחות, נפל לה האסימון".

אבו ימן (40), תושבת אילת, נשואה לסוּפי ואם לשלושה, עובדת בשגרה כרכזת ועדות ותוכניות טיפול ועו"ס סדרי דין בעיריית אילת, המתמחה בטיפול משפחתי וזוגי. ותק של 12 שנה. "השנה שעברה", היא מספרת, "דווקא התחילה בצ'יל. סוף הקיץ והחגים זו תקופה שיש בעיר המון תיירים, אילת מלאה, ותמיד יש אירועים ומלא הופעות, אטרקציות. יש אילתים שלא מתים על זה, אבל לדעתי זו תקופה מאוד נחמדה בעיר, ובקיץ שעבר ובזה שלפניו זה רק התחיל לחזור מאז הקורונה". 

בחגים היא הייתה עם משפחתה בחופשה: "שבוע רגוע. שמש, ים, אילת"; ולפני שמחת תורה נסעה עם בעלה וחברים לפסטיבל התמר בים המלח, לחגוג את יום ההולדת 39 שלה, שחל ב-1 באוקטובר. סוף שבוע ארוך. "היה מדהים. היינו בהופעות של עומר אדם, של מרינה מקסימיליאן. ממש יום הולדת מהחלומות". אבל בשבת בבוקר התעוררה לחלום בלהות. "אנחנו היינו שם, הילדים היו אצל אמא שלי. טסנו הביתה. כבר בדרך סופי קיבל הודעה שמגייסים אותו, וכשהתקרבנו לאילת ראינו מולנו ממש נהירה החוצה מהעיר. הרבה אנשים שהיו בנופש מיהרו בשבת בבוקר לחזור הביתה. הייתי לגמרי בשוק. לא הבנתי מה קרה. ישבתי כל היום מול החדשות בפה פעור ועיניים דומעות. 

"ביום ראשון בבוקר לא הלכתי לעבודה, לא הייתי מסוגלת. סופי נסע לצבא, הילדים היו בבית, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות". בצהריים צלצל הטלפון: "אמרו לי: 'יש אוטובוסים שיצאו עכשיו מניר עוז ויגיעו בערב, הולכות להיות הודעות מרות שצריך למסור להם'. לא הבנתי עדיין מה קורה. חשבתי שהם יגיעו לריענון כזה, לא הבנתי שהם מגיעים כי אין להם בית לחזור אליו. התארגנו מיד בשני צוותים של עובדים סוציאליים, הוותיקים יותר ומנוסים בנושא של הודעות מרות. לא ידענו מה נפגוש. 

"את הרגע הזה אי אפשר לשכוח: בשמונה בערב הגיעו שני האוטובוסים של ניר עוז לרחבת החנייה של המלון. ירדו מהם אנשים חבושים, חבולים, רק עם הבגדים לגופם, חלקם עם כמה שקיות סופר עם תרופות ודברים חיוניים שהצליחו ללקט מהבית. הם הגיעו ממש בלי כלום. חלקם אפילו היו יחפים. הם היו מבוהלים. עיניים אדומות. שקטים. נורא שקטים. דממת מוות. לא היו ברגע הזה בכי או התפרקות, היה פשוט משהו כבוי בעיניים שלהם. זה היה מראה מאוד קשה. ואני זוכרת בעיקר את הריח. ריח של דם ועשן, ריח של מוות. 

"ניגשנו אליהם וניסינו קצת לדבר, לשמוע מהם, להבין מה צריך. אני זוכרת ששאלתי מישהי: 'מה את צריכה?' והיא אמרה לי: 'חטפו לי את הילדים, את יכולה להחזיר לי אותם'?"

אילת מנוסה בקליטת מפונים ממלחמות קודמות, ובעירייה נערכו. 15 עובדים סוציאליים, מתוך כ-60 שעובדים בעיר, הוצבו במלונות שיועדו לקלוט מפונים. אבו ימן הופקדה על ניהול מוקד הסיוע והתמיכה הנפשית שנפתח במלון "ים סוף": "לכי תעבדי עם קהילה שאין לה אמון באף אחד, ובצדק; ואת באה, נציגת המדינה, המדינה שהפקירה אותם, שלא באה להציל אותם. באיזשהו מקום התביישתי מאוד. 

"במדינה היה כאוס. בלאגן. מהר מאוד הבנו שהעו"סים של הרשויות המפונות, שבעצמם היו מפונים, והרבה פעמים גם שכולים או פצועים, לא יכולים להיות פנויים. הבנו שאנחנו, כרשות, צריכים להיות שם עבורם. שאי אפשר להשאיר אותם לבד. 

"היו בעיר אלפי מתנדבים שבאו והלכו. הם היו מדהימים, אבל העבודה פה דרשה המשכיות, רציפות. אם מישהו צריך לחזור לטראומה שלו כל יומיים כדי לחבר את המטפל החדש, זה יכול לעשות יותר נזק מתועלת"

"היינו עם כמה מתנדבים שהגיעו וכמה עובדות סוציאליות מהרשות, בהמשך גם בריאות הנפש חברו אלינו. כולם באו, הניחו הכל מאחור. אם לפני כן היה אגו בין כל מיני תפקידים וגורמים, זה נגמר, לא היה יותר. רק מלראות את האנשים, אתה מבין שהכל מתגמד. 

"בהתחלה הצרכים של המפונים היו מאוד פיזיים. אנשים באו בלי כלום. ביום הראשון ביקשו משקפיים, תחתונים, נעליים, גרביים. רק אחר כך החלו התערבויות יותר אישיות, ובהמשך זוגיות ומשפחתיות. הטיפול השתנה מאוד עם הזמן, והתאמנו כל פעם את הטיפול לפי מה שעלה. הכי קשה היה שאין תשובות. אנחנו לא יכולים להחזיר את הילדים ואת האבות ואת החברים שלהם, וזה מה שהם צריכים". 

כעבור יום-יומיים הבינה אבו ימן שלעבודה לא יהיו שעות וגבולות. "לא ידעתי מה אעשה עם הילדים. יש לי שני בנים גדולים, בני 13 ו-16, וקטנה בת 7, שהיא קצת חרדתית והיה לה מאוד קשה עם ההיעדרות של סופי. הבנתי שאני צריכה עזרה. ביקשתי מאמא שלי שתהייה עם הילדים, ושתי חברות טובות שלי עשו משמרות על הארגון בבוקר והאיסוף מבית ספר ולחוגים. סמכתי עליהן וידעתי שהילדים בידיים טובות".

העבודה הטיפולית במלון לא הייתה פשוטה: "המפונים הגיעו כאילו לתוך בית משותף אחד גדול. אין פרטיות. את רואה אותם כל היום בלובי. הלובי היה הסלון, ואת רואה הכל. כולם יושבים מסביב, המון בכי. בכי יותר חזק מהכיוון הזה, ובכי יותר חזק מהכיוון ההוא, וילדים רצים, ובריכה ריקה שאיש לא נכנס אליה.

"בטיפול צריך נפרדות, גם בשביל המטופל וגם בשבילך. טיפול זקוק לגבולות. ופה לא הייתה האפשרות הזאת. לא היה חדר טיפול סטרילי. את עושה התערבויות על המדרכה, על הספה בלובי, בחוף הים, בפינת עישון, ליד הבריכה, בחדר אוכל.

"כדי שלא יחוו עוד אכזבה, התעקשתי לבנות צוות קבוע. זה מה שצריך לטיפול אפקטיבי. לא הסכמתי שיעשו להם בירוקרטיות, לא הסכמתי לשיחות של עכשיו הגוף הזה מחליף את זה. ממש לא. אני פה ואני לא זזה ושכולם יסתדרו סביבם. היו בעיר אלפי מתנדבים שבאו והלכו. הם היו מדהימים, אבל העבודה פה דרשה המשכיות, רציפות. אם מישהו צריך לחזור לטראומה שלו כל יומיים כדי לחבר את המטפל החדש, זה יכול לעשות יותר נזק מתועלת. 

"טיפול זקוק לגבולות. ופה לא הייתה האפשרות הזאת. לא היה חדר טיפול סטרילי. את עושה התערבויות על המדרכה, על הספה בלובי, בחוף הים, בפינת עישון, ליד הבריכה, בחדר אוכל"

"בניתי לי צוות מעו"סיות מהרשות, שתי עו"סיות מניר עוז שהגיעו עם הקהילה, כמה פנסיונריות וכמה מתנדבים שהם מטפלים מקצועיים שידעתי שאפשר לסמוך עליהם שהם פה לכל הזמן. הביאו לנו גם צוות מבית החולים שלוותה, צוות שהתחלף כל ארבעה ימים. הם הדריכו את הצוות הבא שיגיע למלון. כל המטפלים שהגיעו לא תפקדו ביום הראשון. הם היו בהלם. זה היה נורא קשה.

"אחד מהרגעים הקשים היה כשהתברר שיש איכון טלפוני בעזה של ילדים שאימם שחיפשה אותם ימים ארוכים. התארגנו עם נציגים של הצבא והמשטרה לתת הודעה רשמית. היינו צריכים להודיע לה שהילדים שלה חטופים. עמדתי ליד השוטרת. והאמא אמרה לה: 'אם לא תחזירו לי אותם, אני לוקחת לך את הנשק ויורה לעצמי בראש'. ואני עומדת ליד, ואומרת לעצמי: 'פאק. איך היא אמורה לקום יום יום לזה שהילדים שלה בעזה? כמטפלת את לומדת לזהות תגובות נורמליות ולא נורמליות, לומדת מה אומרת תגובה כזו או אחרת. אבל מה זו תגובה נורמאלית כאן? ומה לא נורמאלית? אני הייתי מגיבה אחרת? אני לא בטוחה.

"היו המון דברים שלא צפינו מראש. פתאום מפרסמים סרטון בפייסבוק שרוצחים סבתא של מישהי, והיא צופה בזה וכולם צופים. או שפתאום יוצא סרטון של החמאס עם חטופים, שהם ילדים או הורים או בני זוג של מישהו שנמצא כאן.

"אחד הדברים היפים שאני זוכרת מהתקופה הזו אלו הערבים של שחרור חטופים, של העסקה בנובמבר. היה מאוד מרגש שביום הראשון שוחררו הסבתות מניר עוז. זה קרה כשאנחנו כבר העברנו את השרביט לעובדים הסוציאליים מאשכול וקצת התרחקנו, אבל הם התעקשו שנגיע. האושר הזה, השמחה שהם חזרו זה משהו שאני לא יכולה להסביר.

"בוקר אחד, כשהלכתי לכיוון המלון, שמעתי את הילדים של ניר עוז בדרך לבית הספר. הקשבתי. משוויצים: אבא שלי הרג שלושה מחבלים, אבא שלי הרג שניים, אבא שלי ראה ככה וככה. אמרתי לעצמי: 'וואו, כל הילדים נחשפו. למה הם צריכים את זה? הם לא יוכלו להיות יותר פשוט ילדים'".

בביתה הפרטי, רק כעבור זמן, הצליחו היא ובעלה לשבת עם הילדים לשיחה. "הם הבינו שקורה משהו, הם ראו, הם שמעו, אבל הם לא הבינו איך אנחנו מעורבים. סיפרנו להם שקראו לאימא ואבא לעשות תפקידים חשובים בגלל המלחמה, שאימא מטפלת באנשים שנפגעו ואבא הלך להגן על הביטחון שלנו. ושהם ילדים גדולים וחכמים, ואנחנו סומכים עליהם, והם בידיים טובות.

"ניסינו להציג את זה כאילו זה זמני ושגרתי, אבל הם הרגישו שמשהו לא בסדר. התרגשתי מאוד כשהם אמרו לנו שהם גאים בזה שאנחנו עוזרים ותורמים ופועלים, אבל זה היה להם קשה. במיוחד לקטנה . היא מאוד התגעגעה, והיו הרבה בעיות. כשחברה שלי הייתה רושמת לי שזה דחוף, הייתי עוזבת את הכל, מתפנה לרגע , מדברת איתה וחוזרת. היה מאוד קשה להחזיק גם את מה שקורה במלון, את כל מה שקורה שם, את הניהול, וגם את החיים שלפני".

"בשבוע הראשון לא יצאנו בכלל מהמלון", צוחקת אבו ימן, אבל רק בדיעבד. "היינו מגיעים בשמונה בבוקר, לא יודעים מתי יוצאים. שום יום לא היה דומה לשני, ושום תרחיש לא היה דומה לשני. רק אחרי איזה שבוע, אחת מבנות הצוות פתאום אמרה: 'בואו נשתה קפה בים'. 'איך נשתה קפה בים?' שאלתי, 'איך את הולכת לים כשכל זה קורה פה?' בסוף היא שכנעה אותי והלכנו לאיזו פינה בחוף שמול המלון. וזו הפכה להיות נקודת מפגש קבועה שלנו לעיבוד. אחרי יום קשה רגשית, עמוס, היינו מגיעות הנה, שותות קפה קר, בוהות בים, קצת נושמות לפני החזרה הביתה".

"האזעקה הראשונה בסוף נובמבר טלטלה את כל הספינה הזו. היו אנשים שקפאו, פתאום הם היו בטריגר מסוים, או שלא ידעו  איפה המרחב המוגן ולאן לרוץ. כל אירוע כזה הציף הכל. קיבלנו גל פניות למוקד, והיינו צריכים שוב לווסת, להרגיע, לתמוך, להיות איתם.

"בכל אזעקה כמובן שעשיתי גם שיחות עם הילדים שלי, בדקתי שהכל בסדר. לא דאגתי. אני לא טיפוס חרדתי, ומזל שכך, כי לא הייתי פנויה גם לזה. ידעתי שהם בבית הספר, יש מרחב מוגן, וגם מאוד סמכתי עליהם. אמרתי לעצמי: 'הם מוגנים. ואם חלילה יקרה משהו, יתקשרו אלי'".

אחרי המתקפה מאיראן חלחל בה איזה ספק. "יש לי שני אחים שגרים בארצות הברית ואח אחד בגרמניה. אמרתי לבעלי: 'אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו פה. אני רוצה לשמור עליהם. כל הפחד הזה, והאזעקות, אני רוצה שהנפש שלהם תהיה תקינה. למה הם צריכים את כל זה? פה הם מתעסקים באם תהיה אזעקה ואיפה המקלט, ובני דודים שלהם בארה"ב מתעסקים בשאלה אם ללכת בקיץ למחנה טניס או מחנה סוסים. הילד של אחי בגרמניה הולך לגן יער. ואפשר סתם לעבור למרכז. בסוף, אילת היא בגבול, ויש 15 שניות להיכנס למקלט. פתאום זה במודעות שלך. ואם מישהו יחליט לפלוש? ישמרו לי על הילדים כאן? ומה אם יחטפו אותם, יחזירו לנו אותם? אמרתי לו: 'בוא ניסע, בוא נלך. אני מבינה, אתה עכשיו בצבא, אני עכשיו בתפקיד. בוא נשלח אותם לאחים שלי, ואחרי זה כשאסיים, אצטרף. אבל בסוף נשארנו".

כשתושבי ניר עוז עברו בסוף דצמבר למגורים הזמניים שלהם בכרמי גת, אבו ימן והצוות האילתי שלה חזרו לעבודתם בעירייה. "במלון כל יום הרגיש כמו שנה, ואז חזרנו. בעלי שוחרר לא הרבה אחרי שעזבתי את המלון. החזרה לשגרה הייתה לא פשוטה. חזרתי פיזית, אבל הראש שלי לא היה שם. פתאום הייתי צריכה לשבת מול מחשב, לרשום תסקיר לבית משפט, לפגוש משפחה שהבעיות שלה, לעומת ניר עוז, נראו לי פתאום קטנות וקטנוניות. לשבת בוועדה שמתווכחים בה אם האמא תהייה עם הילדים בראשון ושלישי או בראשון ורביעי. החזקתי את עצמי מלצעוק: 'נו באמת, יש משפחות שהילדים ראו את אבא שלהם נשרף, יש משפחות שהילדים שלהם בעזה, ואתם מתווכחים אחד עם השני על ימים בשבוע? הילדים שלכם חיים ונושמים ואתם יודעים איפה הם? כל השאר זה בונוס.

"קיבלתי המון כוח מקהילת ניר עוז. ראיתי איך משפחה שקיבלה בערב הודעה מרה מנחמת למחרת בבוקר משפחה אחרת שמקבלת הודעה מרה. איך כקהילה הם קמים"

"כמובן שלא אמרתי להם את זה, ואני יודעת שכל משפחה והבעיות שלה, וזה לא משהו שאפשר להשוות. אבל הרגשות היו קשים. באתי ממקום מאוד עוצמתי למקום שגרתי, והיה לי קשה. היו ימים שהייתי בוהה במחשב ושואלת: 'מה אני עושה פה? זה מה שאני רוצה לעשות? זה צו השעה?'

"וגם בבית זה היה ככה. את חוזרת והקטנה רבה איתך על המקלחת, או על איזה צעצוע; והגדול טורק דלת על איזו שטות שקונים או לא קונים לו; והאמצעי עושה פרצוף כי הוא לא רוצה את האוכל שיש לארוחת ערב; ואת משתגעת. לעומת מה שהיה במלון, הכל נראה לי פתאום נורא לא משמעותי. אמרתי לעצמי: 'איפה היית לפני רגע ואיפה את עכשיו'. 

"בראש ידעתי שגם פה באילת יש אנשים שצריכים אותי, ושאני עושה משהו חשוב, ושאני צריכה להתאים את עצמי, לגלות מחדש את הכוחות. אני בהחלט יכולה להגיד שאני רואה עלייה בצרכים של התושבים. יש יותר פניות של תסקירים, יותר פניות של ועדות, יותר ילדים בסיכון. יש לי יותר ועדות, יותר מקרי אלימות, יש גם יותר תוקפנות כלפי עובדים סוציאליים. 

"המלחמה וכל מה שראינו, בטח כמטפלים, השפיעה עלינו מאוד. גם במובנים שאנחנו עדיין לא מבינים. למדתי איך נשענים וכמה כוח אפשר לגייס מתוך עצמך. קיבלתי המון כוח מקהילת ניר עוז. ראיתי איך משפחה שקיבלה בערב הודעה מרה מנחמת למחרת בבוקר משפחה אחרת שמקבלת הודעה מרה. איך כקהילה הם קמים; איך, למרות שאת מבחוץ, הם מקבלים אותך בחיוך. כואבים, כועסים, קרועים, אבל קמים מחדש, מחייכים, נעימים, מכירים תודה, מחבקים אחד את השני, חושבים ביחד קדימה, איך לבנות מחדש. אחת מהוותיקות של הקיבוץ אמרה לי: 'נכון, הם פרצו אלינו, הם בזזו, הם רצחו, הם שרפו. אבל את הנפש שלי הם לא ייקחו. אני לא אתן להם את הנפש שלי'. 

"גם אצלי זה בעצם ככה. ההחזקה והתמיכה שקיבלתי מאחורי הקלעים זה מה שהחזיק אותי. אם לא היה לי אגף כזה הייתי נשברת מזמן. למדתי שאני יכולה להיות במקום הכי קשה, הכי כואב, כשהקרקע ממש לא יציבה, ועדיין לשמור על איזושהי יציבות. אם לפני כן אם היו שואלים אותי: 'רוצה לנהל את המוקד?' סביר להניח שהייתי אומרת לא, שאני לא יודעת איך לעשות את זה. אבל ברגע שהניחו אותי שם, ואמרו לי: 'את מנהלת את זה', והייתי צריכה להתמודד, הצלחתי. למדתי שאני, בדרכי הנועם שלי, יכולה להשיג הכל. היום אני יותר מדויקת לעצמי, אני יודעת להתעקש על מה שאני חושבת שנכון. אם צריך, אשיג.

"מוזר, גם התחביבים שלי השתנו. לפני זה, הייתי תמיד טיפוס שישן עד מאוחר. בשבתות יכולתי לישון עד 12:00 בצהריים. היום אני מתעוררת תמיד בסביבות שש בבוקר. אז אמרתי: 'טוב, אתחיל לעשות בבוקר ספורט'. ועכשיו אני מהאנשים האלה. 

"לשנה החדשה אני באה ממקום אחר, מקום שליו, פשוט. לא מתעכבת על שטויות. הכל נכנס לי לפרופורציה. עדיין יש המון כאב, אבל אנחנו כבר לא ב-7 באוקטובר, אנחנו במקום אחר. אני רוצה להאמין שיהיה יותר טוב. ורוצה גם המון משפחה. זה משהו שהיה חסר לי בשנה האחרונה".