"יצא לי כבר לעבוד בכיסופים, ברעים, בזמרת, במבטחים וביישובים נוספים בנגב המערבי", מספר אלכס חרונטמן, "אני כבר לא זוכר את כולם". הוא בן 85, מתגורר בקריית עקרון, ומתנדב מאז ינואר השנה בקבוצות עבודה, "קבוצות שמגיעות באוטובוסים ליישובי העוטף ועובדות בכל מיני עבודות חקלאיות כדי למלא את מקומם של הפועלים הזרים והפלסטינים שחסרים".

חרונטמן נולד באמסטרדם ב-1939. "הורי, אחי ובני משפחה נוספים נספו בשואה. בגיל 8 עליתי ארצה, בסוף 1947, בעזרת דודתי שעלתה לפני בעליה בלתי לגאלית, נתפסה וישבה במחנה המעפילים בעתלית. דודתי הפכה להיות לי אמא בפועל. בהתחלה התגוררתי בקיבוץ משמר דוד. נשאתי את פנינה לאישה לפני 57 שנים. בהמשך גרנו שנים ארוכות בבן שמן, מתוקף תפקידי כמנהל הרפת. 

"בתחילת תשפ"ד, אחרי יום הכיפורים, נסענו כל המשפחה לאמסטרדם לאירוע מיוחד, להניח אבני זיכרון לזכר שמונה מבני משפחתי שנרצחו בשואה. כמה חודשים לפני כן התחלנו את התהליך מול ארגון הולנדי, סיפקנו להם את המידע על בני משפחתי שנספו בשואה וכתובות מגוריהם, בנוסף לתשלום סמלי. הארגון הזה מברר את המידע, מכין את האבנים ומטפל בכל האישורים הדרושים לצורך הנחתם.

"נסענו לאמסטרדם עם שלושת ילדינו ועם נכדתי הבכורה, בן דודי ואשתו. בהולנד הצטרפו אלינו ידידים וקרובי משפחה נוספים. את האבנים הנחנו בנקודות שונות באמסטרדם, במקומות שבהם גרו בני משפחה שנספו בשואה, וכתובים בהן שמות הנספים שגרו באותה כתובת. בסיום הטקס שרנו את 'התקווה'. באמצע היום, ברחוב צדדי באמסטרדם, עומדים יחד ומזילים דמעה. מרוב התרגשות שרתי בקול רועד. חזרנו ארצה ב-1 באוקטובר. 

"בבוקר שבעה באוקטובר ישבתי לאכול ארוחת בוקר קלה לפני האימון בחדר הכושר. הייתה אזעקה. אני ואשתי רצנו לממ"ד. ישבנו בממ"ד ולאט לאט הגיעו הודעות הזוועה למיניהן. בהתחלה לא ניתן היה לדעת מה קורה, אבל ככל שזה התבהר הבנו שהמצב חמור מאוד.

"היינו מאוד מודאגים מכל מה שקורה וחיפשנו איך אנחנו יכולים לעזור. חשתי שבשל גילי, רוב היוזמות וההתנדבויות לא מתאימות ליכולות שלי. כלתי היא אשת צבא, סגן אלוף בקבע. מאז שבעה באוקטובר היא הייתה מגויסת כל הזמן, בני נותר לבד עם שלושה ילדים קטנים בבית. עזרנו לו עם הילדים. בילינו איתם זמן רב. זו הייתה תרומתנו הצנועה.

"בינואר שמעתי לראשונה על קבוצות העבודה בחקלאות ומיד הצטרפתי. האוטובוסים של המתנדבים יוצאים מרחובות, מתל אביב וממקומות נוספים. כל אוטובוס יוצא בדרך כלל לעבודה אחרת, אבל לפעמים, כשיש עבודות גדולות, מגיעים כמה אוטובוסים. כך יצא לי גם לעבוד עם בתי שגם היא מתנדבת, אבל מגיעה עם ההסעה של תל אביב. 

אלכס חרונטמן: "למדנו להעריך את הירקות שאנחנו אוכלים, להסתכל אחרת על כל חסה או חציל" (צילום: יונתן בלום)

"אנחנו תורמים ידיים עובדות שחסרות מאוד בחקלאות, גם היום, ואנחנו מקבלים מזה חוויות נפלאות ומשמעות. אני חושב שיש בזה גם הרבה ערך חברתי"

"אנחנו עובדים בענפי חקלאות שונים, לפי הצורך העונתי: קטיף, שתילה, דילול, עישוב, ניקיון, אריזה. פה ושם שמענו הפגזות, פעם אחת או פעמיים נאלצנו להישכב על הרצפה בשל ירי רקטות. 

"אחד הדברים שלומדים בעבודה החקלאית זה כמה ידיים ירק עובר מהרגע שהזרע נטמן באדמה ועד שהוא מגיע כמוצר גמור למדף בסופר. כמה עבודה נדרשת בשביל כל עגבנייה או פלפל. הרבה עבודות שפשוט לא ניתן לעשות במכונות, עבודות שדורשות ידיים עובדות. זה דבר שאתה לא חשוף אליו עד שאתה הולך בעצמך לעבוד בחקלאות. למדנו להעריך את הירקות שאנחנו אוכלים, להסתכל אחרת על כל חסה או חציל.

"העבודה הקשה והנמרצת נתנה לי הרבה כוח. אתה מתנדב ונותן, וזה נותן לך כוח. גיליתי שלמרות גילי אני מסוגל לתרום. זו תחושה משמחת. אני רואה בהתנדבות ברכה רבה לכל הצדדים. אנחנו תורמים ידיים עובדות שחסרות מאוד בחקלאות, גם היום, ואנחנו מקבלים מזה חוויות נפלאות ומשמעות. אני חושב שיש בזה גם הרבה ערך חברתי. 

"קבוצת המתנדבים התגבשה לאט לאט. לא כל האנשים משתתפים כל שבוע, כל אחד והאילוצים שלו. לומדים להכיר אחד את השני ונוצרות חברויות. פוגשים חלק מהעם שלא הכירו לפני כן. אלה אנשים מכל חלקי האוכלוסייה, ממגוון גילאים. באות משפחות. הורים וילדים. אנשים מבוגרים שמגיעים עם ההורים היותר מבוגרים שלהם. האווירה מצוינת וזה תורם לנו הרבה. עובדים במרץ, בנכונות, בשמחת עבודה. למדתי שרוח ההתנדבות נושבת בעם ישראל. עם ישראל מתגלה ביופיו, לצערנו, במצבים קשים – למרות הכל ואף על פי כן – וזה כנראה אחד הדברים שעושה אותנו מה שאנחנו".