"בתקופת החגים שעברה הייתי לפני תחילת שנה ג' בלימודים", מספר אגומאס (שמו המלא אסור בפרסום). "עבדתי כאחראי משמרת בסופר בפתח תקווה והייתי פעיל בכל הארגון של החגים בבית הכנסת של העדה בשכונת יוספטל שבה אני גר. בחול המועד סוכות, יום לפני שנכנס שמחת תורה, שחטנו שלושה כבשים לקראת ההקפות השניות שתכננו לעשות במוצאי שבת".

התוכנית לא יצאה אל הפועל. אגומאס (27) עלה לארץ מאתיופיה כשהיה בן שש וחצי. הוא מתגורר בפתח תקווה, עומד להתחיל שנה ד' בלימודי תעשייה וניהול במרכז האקדמי לב בירושלים, ובמילואים הוא לוחם בגדוד "מגן יהונתן" בחטיבת "השומר", שהוקמה במהלך המלחמה.

"בשמחת תורה התפללנו כרגיל. בבוקר שמענו משהו שנשמע כמו אזעקה. בתפילת מוסף יצאנו החוצה עם הספר תורה ורקדנו אתו בשכונה. היה מאוד שמח, עד שבשלב מסוים הגיעו שוטרים ואמרו לנו משהו על זה שמסוכן ושצריך לחזור לבתים, כי בבית הכנסת אין לנו מקלט. אף אחד מאיתנו לא היה עם טלפון ולא ממש הבנו מה העניין, אבל אמרנו בסדר, עד שבצהריים כמה חבר'ה שלא ממש שומרים שבת אמרו לנו מה היה, שפרצו את הגדר מעזה והשתלטו על בסיס ועל כמה קיבוצים. היינו בהלם. לא הבנו מאיפה זה הגיע. הבנו שהכריזו על מלחמה. את ההקפות השניות ביטלנו. לאף אחד לא היה מצב רוח לחגוג. יום למחרת אמרנו שנעשה על האש וניקח לחיילים, אבל הבשר כבר התחיל להתקלקל אז זרקנו אותו.

"אותי עדיין לא גייסו, למרות שהייתי קרבי, אבל לא בגדוד מילואים, אלא במאגר מילואימניקים. בימים הראשונים התקשרתי לקישור וניסיתי להבין אם יכולים לקלוט אותי באיזו יחידה, אבל היה שם בלגן. השתגעתי שאני לא יכול לעזור בדרום, אז עזרתי במה שאני יכול בעיר. לפני או אחרי העבודה הלכתי לארוז חבילות מזון, להסיע, הייתי בחמ"לים של תרומות לחיילים. עם ישראל פתח את הלב, גם בבית הכנסת ארגנו התרמות לחיילים.

"ב-16 בדצמבר קיבלתי צו. הפתיע אותי שקיבלתי כל כך מאוחר. כבר התחלתי את הלימודים, אז היה מאתגר פתאום להפסיק, אבל גם התרגשתי שסוף סוף אני יכול לתרום בלחימה. כמה ימים אחר כך כבר חתמתי על ציוד. במשך חודש עשינו אימון הקמה לגדוד. בסדיר הייתי עם מיקרו תבור ועשו לנו הסבה ל-M16. אני קלע וקיבלתי M4. לקח כמה ימים להתרגל אליו באימונים, אבל עכשיו הכל טוב.

"זה היה קצת כמו גיוס מחדש, כי לא מכירים אף אחד, והגיעו אנשים מכל חטיבות החי"ר בצה"ל. היה מאוד מאתגר. בהתחלה הייתה קצת אווירה של סדיר, הרבה קצינים ומפקדים חדשים שרוצים לתת רף גבוה לגדוד ולחטיבה. האימון היה מאוד אינטנסיבי וזה היה קשה מאוד. באמצע ינואר סיימנו וכבר ידענו שבאפריל אנחנו צריכים לחזור לעזה.

אגומאס עם תמונת דודו באביי מנגיי שנפטר באתיופיה. "עליתי לפה בגיל שש וחצי אבל זה תמיד היה הבית, גם של יהודים מאתיופיה שעדיין לא עלו" (צילום: אור גואטה)

"בפברואר אח של אימא שלי נפטר בזמן שהוא מחכה לעלות לארץ כבר 21 שנה במחנה המעבר באתיופיה. לא נסענו ללוויה, עשינו בבית משהו שנקרא 'יום בכי'. אימא שלי ישבה מתחת לבניין ובכתה, ובאו לנחם אותה אנשים מכל הארץ"

"חזרתי ללימודים חודש וחצי אחרי שהסמסטר השני התחיל. לא כיף לחזור ללימודים מאוחר, אתה במרדף אחרי חומר ויש חומר שאתה צריך להספיק. המכללה הקלה עלינו ועזרה לנו, אבל היה איפה להשתפר, לא תמיד התחשבו. אני גר במעונות של מכון לב בירושלים אז היה לי את הפנאי ללמוד, אבל ברגע שאתה מגיע באמצע, אתה כל הזמן במרדף. שבתות היו הזמן לנוח. הייתי חוזר להורים, לבית הכנסת, למקום המוכר של הבית.

"בסוף פברואר אח של אמא שלי נפטר באתיופיה, באביי מנגיי זכרו לברכה, נפטר בשנות החמישים לחייו. זה היה מאוד קשה כי בעצם לא פגשנו אותו אף פעם, רק אימא שלי פגשה אותו, והוא נפטר בזמן שהוא מחכה לעלות לארץ כבר 21 שנה במחנה המעבר באתיופיה. הוא כבר קיבל את הזכאות לעלייה, אבל עדיין לא אפשרו לו לעלות.

"קיבלתי את ההודעה באמצע היום כשהייתי בלימודים. נסעתי הביתה. לא נסענו ללוויה, עשינו בבית משהו שנקרא 'יום בכי'. אימא שלי ישבה מתחת לבניין ובכתה, ובאו לנחם אותה אנשים מכל הארץ, גם את אחותה בקריית גת נסעו לנחם מכל הארץ. אמא שלי בת 47 והיא לא זכתה לשבת עליו שבעה אפילו. יש לה עוד ארבעה אחים שמחכים שם. לפי היהדות הם יכולים לעלות, אבל לפי המדינה כנראה שלא. בתקופה הזו הגענו לוועדת העלייה והקליטה בכנסת והראל כנפו, הפרויקטור של העלאת יהודי אתיופיה, הציג לנו את הדו"ח.

"באמצע אפריל קיבלנו צו 8 לעזה. היינו בעוטף ונכנסנו לאזור מרכז הרצועה. היינו בפעילות חודשיים. היו הרבה תחושות. קשה, מרגש, וגם הרבה מאוד כעס, למרות שעברה חצי שנה, המחבלים עדיין שם עם החטופים. היה הרבה כעס. נכנסנו לתמרון בתוך עזה, וידאנו שהבתים מטוהרים, באחת הנקודות אני בעצמי זיהיתי מחבל מרחוק, לא הספקתי לירות בו אבל שמעתי אחרי זה שצלף מיחידה אחרת הוריד אותו.

"בעזה הפלוגה התחילה להתגבש לאט לאט. עדיין יש קושי, אנשים מגיעים ממקומות שונים,  עדיין התחלה כזה. לפני כן רק עשינו חודש אימון ביחד, רק הכרנו ואנחנו נכנסים ביחד לעזה, אבל אני חושב שיצאנו משם יותר בטוב ויותר מגובשים. ובעזרת השם בהמשך נהיה עוד יותר.

אגומאס. "יש פה הרבה חבר'ה טובים וגם אווירה יותר טובה. עכשיו ביציאה שלי עוד הלכתי לעשות איזה מבחן השלמה בלימודים, זה לא נגמר" (צילום: אור גואטה)

"לקראת סוף יוני סיימנו את הקו ואצלי גם הסתיים הסמסטר השני. זה יצא לי די תקוע. אפשרו לי ללמוד ולעשות את כל המטלות ולמילואימניקים יש גם הקלות בלימודים, אבל אני רוצה ללמוד, לא רק לקבל ציון, אז עשיתי סמסטר קיץ, היו כל מיני מבחנים שהייתי צריך לעשות. הייתי הרבה בלימודים, משלים עוד קצת חומר ועוד קצת חומר, בסוף זה הסתדר.

"בסוף אוגוסט הגענו שוב למילואים, הפעם בשומרון. אנחנו שומרים פה על מה שצריך. זה קצת שונה מעזה מן הסתם, אווירה אחרת ויש לי יותר זמן גם ללמוד וגם לנו בפלוגה להכיר. יש פה הרבה חבר'ה טובים וגם אווירה יותר טובה. עכשיו ביציאה שלי עוד הלכתי לעשות איזה מבחן השלמה בלימודים, זה לא נגמר.

"בדיוק לפני יום כיפור אנחנו אמורים לסיים את הקו. זה שונה מלחימה, אבל זו עדיין זכות גדולה להגן על הבית, כי זה הבית. עליתי לפה בגיל שש וחצי אבל זה תמיד היה הבית, גם של יהודים מאתיופיה שעדיין לא עלו. בעזרת השם, אני מתחיל עוד מעט שנה ד', השנה האחרונה בתואר. מקווה לעשות עם זה דברים טובים ולהביא גאווה להורים".