דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי ז' בחשון תשפ"ה 08.11.24
22.1°תל אביב
  • 18.3°ירושלים
  • 22.1°תל אביב
  • 21.1°חיפה
  • 22.4°אשדוד
  • 20.9°באר שבע
  • 25.4°אילת
  • 24.7°טבריה
  • 17.0°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

"הדרישות של פיקוד העורף היו בסיסיות מאוד, לך תסביר למה אין קרואסון בארוחת בוקר"

קובי כהן (צילום: יונתן בלום)
קובי כהן במלון "סינמה". "המלון תפקד ממש כמעין קומונה כזו. מרחבים משותפים, המון המון ילדים, ולכל אחד ולכל משפחה צרכים שונים לחלוטין" (צילום: יונתן בלום)

קובי כהן (58), מנהל מלונות "סינמה" ו"סנטר שיק" בתל אביב, על חוויית אירוח המפונים במלון בוטיק בלב תל אביב: תורנויות כביסה; קרבות על הטלוויזיה; המון ילדים מתרוצצים ובעיות בלתי צפויות; "פתאום גילינו שיש מישהו שרשום בשני מלונות והשכיר פה את החדר בתשלום"

הדס יום טוב

כ-250 מפונים התגוררו מאז פרוץ המלחמה ב-136 החדרים במלונות "סינמה" ו"סנטר שיק", מלונות בוטיק קטנים, צמודים זה לזה, בכיכר דיזנגוף בתל אביב. "הגיעו אנשים בטראומה", מספר מנהל המלונות, קובי כהן, "אנשים שנקרעו מהבית, בלי בגדים, בלי הדברים שלהם, עם ילדים, עם המון דאגות. ואנחנו רק עכשיו מתחילים ללקק את הפצעים ולהבין מה קורה איתנו, וכמה קשה יהיה לחזור לעמוד על הרגליים".

כהן (58) החל לנהל את שני המלונות לפני כשלוש שנים, בתקופה קשה לענף התיירות: "נכנסתי בדיוק לקראת היציאה מהקורונה, בסוף אוגוסט 2021. עדיין היו הגבלות, אבל כן התחילה לחזור התיירות, במיוחד תיירות הפנים. מאז ועד קיץ 2023 המצב השתפר, ובחגים בשנה שעברה התפוסה כבר הייתה ממש מלאה. תיירים חזרו לארץ, היו גם לא מעט קבוצות, וישראלים הגיעו בסופי שבוע ובחגים, גם באמצע השבוע. הייתה הרגשה שעולים על הגל, של חזרה למציאות".

גם באופן אישי החגים בשנה שעברה היו עבורו תקופה מיוחדת: "הבן שלי הגיע השנה לגיל 13, ואצלנו, התימנים, תקופת החגים הראשונה שאחרי בר המצווה היא ביג דיל. ביום כיפור ההוא הוא צם בפעם הראשונה, ובשבת הוא היה אמור לעשות בבית הכנסת בפעם הראשונה את העלייה לתורה בשבת שמחת תורה. בכמה בתי כנסת ביקשו שנבוא לעלות אצלם – בית כנסת ליד הבית, בית הכנסת של העדנים בנווה צדק, בית הכנסת של אמא שלי. בשבת קמנו מוקדם בבוקר ותכננו להחליט לאיזה בית כנסת ללכת, או אם לנסות לעשות סיבוב דאווין. הדלקנו טלוויזיה, והבנו שהכל הולך להשתנות".

ברגע שהבין שפרצה מלחמה כהן מיהר למלון: "היו אצלנו עדיין תיירים מחו"ל ומאוד דאגתי. הבנתי שקורה משהו מטורף, ישר חשבתי שהם בטח בפאניקה מוחלטת. איזה גרמני או בריטי חווה דבר כזה? אבל תיירים ששהו אצלנו האריכו את השהיה שלהם. חלק כי הטיסות שלהם בוטלו, חלק לאות סולידריות, חלק אפילו החליטו להישאר כדי לסייע ולהתנדב ונשארו פה עוד שבועיים שלושה".

לא רק לתיירים הוא דאג: "תיארתי לעצמי שאנשים יצטרכו מקלט. כבר בבוקר היו אזעקות בעיר. זה אזור עמוס ואין פה הרבה מקלטים. חשבתי שאולי אנשים ינסו לצאת מאזורי סכנה ולהגיע למרכז הארץ וכדאי שנהיה מוכנים. בערב כבר יצאה הוראה לכל המלונאים בעיר להגיע למלונות".

קליטת המפונים בפועל החלה כעבור כמה ימים: "פתאום הגיע ל'סינמה' אוטובוס משדרות, בלי הודעה מוקדמת. ירד מישהו ואמר: 'אמרו לנו לבוא לפה'. לא הבנו, אבל החלטנו שלא משאירים אף אחד בחוץ, ושנתעסק בכל המסמכים והאישורים הנדרשים אחר כך". 

ל'סנטר שיק' הגיעה, במקביל, קבוצה מאשקלון שלא הייתה זכאית לפינוי. "נדבן מחב"ד נתן להם תרומה והם הגיעו. מבחינתנו זה לא היה אפילו חצי מהעלויות, אבל הסכמנו להשתתף במאמץ". 

"פתאום אנשים גרו פה. צריך לעשות כביסה. אין פה מכונת כביסה. היינו צריכים לדאוג למכונת כביסה ומייבש. ואז צריך לדאוג לתור למכונה ולמייבש"

בהמשך הגיעו גם מפונים מהצפון, בעיקר מקרית שמונה, וכמה משפחות מאופקים. "בשיא, היו לנו בשני המלונות 250 מפונים, שנשארו פה במשך כחודשיים. זה מלון עירוני, החדרים פה קטנים, זאת אומרת שבחלק מהמקרים שני אנשים שהם לא בני זוג ישנו במיטה אחת, או שדחפנו מיטה לחדר, או שישנו שני ילדים במיטה זוגית אחת.

"בהתחלה ממש גרתי פה. הייתי מגיע כל יום בחמש וחצי בבוקר ולא יוצא עד חצות. כל יום. גם הבן שלי, בחצי השבוע שהוא היה אצלי ולא אצל אמא שלו, היה מגיע ישר מבית הספר ועוזר לנו. הרבה מהצוות של המלון יצאו לחל"ת, יצאו למילואים, היו בבית עם ילדים כי בן הזוג במילואים. חלק פשוט פחדו. יש לי לא מעט עובדים זרים שלא מכירים את המצבים האלה. הייתי צריך למלא את מקומם. אז עשית הכל. הייתי בקבלה, במטבח, בניקיון החדרים, הכל.

"הפכנו למעין בית משותף, המלון תפקד ממש כמעין קומונה כזו. 250 איש, מרחבים משותפים ששוהות בהם המון אוכלוסיות שונות – חילונים, דתיים, חרדים, מבוגרים, צעירים, והמון המון ילדים. לכל אחד ולכל משפחה צרכים שונים לחלוטין.

"כל פעם צצה בעיה שלא חשבת עליה. אנחנו לא רגילים לכמות כזו של אנשים והיה צריך להזמין אוכל. זה מלון קטן ואין לך איפה לאכסן. כל המלון היה עמוס בסחורה – אוכל, אוכל לתינוקות, טיטולים, צעצועים, בגדים, תרומות, הכל. למשרד שלי, נגיד, לא היה אפשר להיכנס. 

"כשעדיין היו אזעקות בעיר היה עוד יותר כאוס. אנחנו פה במרכז העיר, מקום קהילתי ופתוח. המון אנשים מסתובבים, והבתים פה ישנים ואין להם ממ"דים. בכל פעם שהייתה אזעקה, כל הרחוב היה נכנס למלון. ואחרי, עוד היו עולים לגג, יושבים לקפה. ניסינו לדאוג לכולם.

"בדרך כלל, אנשים באים למלון ליומיים-שלושה, מקסימום שבוע. פתאום אנשים גרו פה. צריך לעשות כביסה. אין פה מכונת כביסה. היינו צריכים לדאוג למכונת כביסה ומייבש. ואז צריך לדאוג לתור למכונה ולמייבש. לפתור סכסוכים בין בני זוג, בין משפחות, בין ילדים. אתה הופך למנהל שהוא גם שוטר, גם גננת וגם פסיכולוג. כמה קרבות היו על הטלוויזיה. אנחנו רגילים לארח תיירים מחו"ל, ובדרך כלל הערוצים בטלוויזיה זה ערוצים באנגלית. פתאום זה רוצה ערוץ 12, זה 14, זה רוצה כדורגל, זאת רוצה טלנובלות טורקיות. 

קובי כהן: "התחלתי ללבוש חליפה ועניבה כדי שיבינו שיש דמות שאפשר לפנות אליה, שיודעים שהוא זה שמחליט" (צילום: יונתן בלום)
קובי כהן: "התחלתי ללבוש חליפה ועניבה כדי שיבינו שיש דמות שאפשר לפנות אליה, שיודעים שהוא זה שמחליט" (צילום: יונתן בלום)

"זה מלון עירוני, החדרים פה קטנים, זאת אומרת שבחלק מהמקרים שני אנשים שהם לא בני זוג ישנו במיטה אחת, או שדחפנו מיטה לחדר, או שישנו שני ילדים במיטה זוגית אחת"

"היה ממש צורך בדמות סמכותית, מישהו שיבוא ויגיד את הדברים החותכים. למדתי את זה, התחלתי ללבוש חליפה ועניבה, כדי שיבינו שיש דמות שאפשר לפנות אליה, שיודעים שהוא זה שמחליט". 

"ואוכל, כל כך הרבה אוכל. לא אשקר, אנחנו רגילים לאורחים מסוג מסוים, בדרך כלל לא באים לכאן עם ילדים. אנחנו רגילים להגיש רק ארוחת בוקר מצומצמת ברמה גבוהה, בלי בופה עמוס. פתאום היינו צריכים להגיש שלוש ארוחות ביום, והינו צריכים גם להכשיר את המלונות, שהם כשרים אבל בלי תעודת כשרות, ופיקוד העורף דרש שנכשיר ושיגיע משגיח. אז ממלון של ארוחת בוקר בוטיקית של גבינות ועוגיות יקרות הפכנו למזנון שמגיש בחדר אוכל ארוחה חלבית בבוקר ובערב, וארוחת צהרים בשרית שהבאנו מבחוץ בכלים חד פעמיים והגשנו על הגג.

"ובחדר אוכל ועל הגג אין מקום לכולם. אז מאלתרים – אוכלים בנגלות, אוכלים פה, אוכלים שם.  מפרסמים את השעות, שולחים שעות כאלה בקבוצות של אשקלון, שעות אחרות בקבוצות של קריית שמונה, שעות שונות בקבוצות של שדרות. וזה כמובן בלגן אטומי. הייתי פותח את הטלפון – 500 הודעות. 

"והמון ילדים. אנחנו לא רגילים שיש פה ילדים. בדרך כלל באים לכאן רק זוגות או אנשי עסקים".
מלון "סינמה" בנוי במבנה שהיה במשך שנים קולנוע "אסתר", והמלון מוקדש להנצחתו. "יש ברחבי המלון, על הקירות, על מדפים ובכל מקום, המון דברים היסטוריים יקרי ערך – מצלמות בנות עשרות שנים, מקרנים ישנים, פוסטרים של סרטים מיתולוגיים משנות ה-30 וה-40, אביזרים מסרטים ישראליים מיתולוגיים, המון דברים שערכם לא יסולא בפז. וילדים מתרוצצים כל היום, נתקעים בקירות, כדורים עפים. למזלנו לא נעשה נזק משמעותי לציוד היסטורי, אבל התעסקנו בזה כל הזמן".

וכמו בכל המלונות בתקופה, בלובי הסתובבו מתנדבים: "המונים, כל הזמן. אנשים הביאו אוכל, ציוד, פעילויות. זה היה מאוד מרגש. הייתה המון אחווה. גם מתושבי העיר והאזור, וגם מכל העם. היו פה פסיכולוגים, פעילויות לילדים, אמנים שעשו הופעות על הגג, בלובי, בין הרחבות. במלון 'סנטר' הייתה למטה משחקייה לילדים עם מתנדבים שעשו סבבים. כולם מקסימים ומדהים שבאו, אבל גם זה לא היה פשוט. לך תארגן במרכז העיר מקום חניה למשאית עם ציוד הגברה, ומישהו שיעלה את הציוד למעלה. 

קובי כהן: "אחרי שמשפחה גרה בחדר במלון 10 חודשים הוא צריך לעבור שיפוץ די מאסיבי. צריך לתקן נזקים ושחיקה של תשתיות. כל זה לא נספר בכלל" (צילום: יונתן בלום)
קובי כהן: "אחרי שמשפחה גרה בחדר במלון 10 חודשים הוא צריך לעבור שיפוץ די מאסיבי. צריך לתקן נזקים ושחיקה של תשתיות. כל זה לא נספר בכלל" (צילום: יונתן בלום)

"ילד שגדל בקרית שמונה או בשדרות רגיל שהוא יכול להסתובב איפה שהוא רוצה, שהוא לא צריך לפחד מזרים. פתאום באו אלי הורים למתבגרים שהילדים שלהם יצאו ולא חזרו עד הבוקר"

"רוב רובם של המפונים היו אנשים מדהימים, אבל היו המון התמודדויות. למשל, פתאום גילינו שיש מישהו שרשום בשני מלונות והשכיר פה את החדר בתשלום. גם עישון בחדרים היה התמודדות מרכזית, ושמירה על הציוד במלון. והיו לא מעט תלונות על התנאים, למשל: 'למה אין קרואסונים בארוחת בוקר?' לך תסביר שזה לא במה שפיקוד העורף נותן לך על האוכל. הדרישות של פיקוד העורף היו בסיסיות מאוד. עשינו הרבה מעבר למה שהפיקוד דרש. אבל קרואסונים ועוגות יקרות ודברים כאלה, פשוט היה לנו יקר מדי. אבל מבחינת האנשים הם הגיעו למלון בוטיק".

לחלק מהמפונים היה קשה להסתגל לחיים בעיר הגדולה: "אנשים היו בחוויה של אובר-וולמינג. בקרית שמונה או שדרות הכל נסגר בשבע בערב, פתאום פה יש הכל, יש ים, יש צעירים, אפשר לבלות עד הבוקר גם באמצע שבוע. היו כאלה שאמרו שכשהמלחמה תיגמר הם מוכרים את הדירה ובאים לפה.

"אבל זה הביא גם הרבה בעיות. במרכז עיר גדולה יש רעש תמידי, לכלוך, הרבה כלי רכב על הכביש, והרבה יותר יקר פה. ילד שגדל בקרית שמונה או בשדרות רגיל שהוא יכול להסתובב איפה שהוא רוצה, שהוא לא צריך לפחד מזרים. פתאום באו אלי הורים למתבגרים שהילדים שלהם יצאו ולא חזרו עד הבוקר". 

כיליד תל אביב שחי בה קשה לו לשמוע את מה שאומרים על העיר: "מנותקים? בתל אביב לא מנותקים. בתל אביב לא הלכו להילחם? בתל אביב לא סבלו מאזעקות וטילים? לא היה פה ברחוב פיגוע מחריד ממש לא מזמן?" 

כעבור זמן, המפונים החלו לחזור לבתיהם. "אחרי שלושה חודשים היו לנו פה סביב ה-50 איש, לעוד איזו חצי שנה. לפני שבועיים, כשהמלונות הגדולים כבר התרוקנו, משפחה יחסית גדולה של 15 איש עברו מפה למלון יותר גדול. נשארנו פה עם עשרה מקריית שמונה". 

ועכשיו מגיע תור הביורוקרטיה: "כל ההתמודדות מול משרד התיירות – התשלומים למיניהם, הדיווחים, התחשיבים של החשב הכללי באוצר. צריך לתרגם את מה שקרה וקורה במלון לטבלאות, וזה ממש לא קשור למה שקרה בשטח. בשלושה חודשים הראשונים לא היה לי זמן להתעסק בזה. הייתי צריך לתפעל את היום יום במלון. היה כאוס מוחלט – אנשים היו רשומים בכמה בתי מלון, משפחות היו מפוצלות בין בתי מלון שונים, אף אחד לא ידע מה קורה. עבדנו מאוד קשה כדי לסדר את העניינים, ואלה דברים שאני מתעסק בהם עד היום. על המון מפונים בכלל לא קיבלתי כסף והוצאנו מכיסנו". 

המון התעסקות בבירוקרטיה: "מוציאים חשבונית, שולחים. לא טוב להם. מעבירים ממשרד אחד לשני. צריך שוב. שולחים שוב. עוד פעם מסמכים, עוד פעם חשבוניות ששלחנו אולי עשרים פעם. כל פעם מישהו חדש רוצה את כל הסימוכין". 

ויש דברים שכלל לא נמצאים בתודעה של המדינה: "חדר במלון לא מיועד למגורים ארוכי טווח. אחרי שמשפחה גרה בחדר 10 חודשים הוא צריך לעבור שיפוץ די מאסיבי. צריך לתקן נזקים ושחיקה שנוצרה במלון מכמות כזו שלאנשים וארוחות, מהעומס על התשתיות. כל זה לא נספר בכלל".  

כהן מחובר לחדשות 27/7, כדבריו. "אני כזה שקם בבוקר עם חדשות, הולך לישון עם חדשות, הולך כל הזמן עם אוזניה באוזן לשמוע חדשות. אני חייב להיות מעודכן במה קורה. כשאתה עובד בתיירות בישראל, המצב הבטחוני הוא עניין מאוד רגיש. הזמן שלך והלו"ז שלך מונע על ידי זה, והחיים שלך יכולים לקום וליפול על זה". 

מבחינת תיירות, שנת 2025 "שרופה", הוא אומר: "תיירות חוץ בישראל, שחלק גדול מאוד ממנה מבוסס על קבוצות מאורגנות, זה לא משהו שמתכננים בדקה ה-90. זה ארגון של שנה מראש, עם מורי דרך. אלה כנסיות וצלבנים שמתכננים שלוש שנים קדימה, וחלק גדול מהטיול שלהם הוא בצפון – בנצרת, בכנרת ובירדן, בצפת וכו'. בגלל המלחמה הקבוצות האלה לא סגרו. ואני מאוד מקווה שהפעם נעשה סדר ויהיה שקט לשנים.

"אני כבר זקן, ולא עושה מילואים, אז היה לי מאוד משמעותי להרגיש שאני עושה משהו, שאני יכול לתרום למאמץ. אני מאוד גאה שהשתתפנו במאמץ המלחמתי. יש לי קבוצת וואטסאפ עם לקוחות שלנו מחו"ל, שאני מעדכן אותם כל פעם מה קורה פה. שולח סרטונים, מספר מה נשמע, מנסה לעשות הסברה ולהגביר את המודעות. הם גם שואלים המון. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים בגזרה שלנו". 

למרות הכעס שלו על מחדל 7 באוקטובר ורצונו שהאחראים יתנו תשובה בבית דין, הוא מסרב לאבד את האופטימיות. "יש לי ביקורת על האנשים שלמעלה, אבל יש לי המון תקוות לעם. אתה רואה את הלוחמים בשטח. איזה טירוף. אין ימין, שמאל, דתיים, חילונים, דרוזים, ערבים, כולם באותו טנק. איזה אנשים, איזו אחווה, איזו ערבות הדדית. לרוב המוחלט של אנשים פה אכפת אחד מהשני. ראיתי את זה פה כל יום. אתה רואה את עם ישראל. המדינה הזו היא נס גלוי. טיילתי בחצי עולם, אני יכול להיות מנהל מלון ביוון, אז זה שלי יוון? אין מקום יותר טוב מכאן, בטח בשביל יהודים.

"אני בטוח שנחזיק מעמד. תיירות הפנים תתאושש מהר מאוד, היא כבר מתאוששת. ישראלים אוהבים להיות מעורבים, להגיע ולתמוך בעסקים שנפגעו. אני בטוח שנראה פה תקופת חגים עמוסה". ולמתנדבים שהגיעו בהמוניהם למלון הוא מבטיח: "כשיגמר הסיפור נארגן פה ערב מטורף עם אוכל, שתיה, סרט על הגג ופינוקים, אלכוהול, יהיה כיף. שמרתי את הטלפונים של כל מתנדב ומתנדבת".

פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!