סדרת הכתבות של מתן חודורוב "בעל הבית השתגע" ששודרה בשבוע שעבר במסגרת מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 הייתה אחד מהמסמכים הטלוויזיוניים מאירי העיניים ביותר ששודרו לאחרונה. חודורוב (גילוי נאות: אני עובד לצדו של מתן חודורוב ומיודד עימו) בחר להפנות את הזרקור לסוגיה בשולי משבר הדיור שהתקשורת נוטה להצניע והפוליטיקאים מזניחים כמעט לחלוטין – מצבם של שוכרי הדירות, שבתקופה שבה עלויות שכר הדירה מתייקרות בקצב מדאיג והביקוש לשכירת דירות לא מפסיק לעלות נאלצים לסבול מדירות שמצבם הפיזי ירוד ומבעלי בית שרבים מהם תאבי בצע במקרה הטוב או נבזים במקרה הרע.

הגישה שמוצגת בארבעת כתבות הסדרה היא ריאליסטית להחריד ובניגוד למקובל אין בה כל יומרה לניטרליות עיתונאית. חודורוב, בן ה-31, אף טרח להזכיר, יותר מפעם אחת, שגם הוא שוכר דירה וסובל בג'ונגל הפראי שנוצר בשוק השכירות. דבר אינו נחסך כדי להראות עד כמה גרוע המצב ומה ניתן לעשות על מנת לשנותו. חודורוב טס עד לאמסטרדם וניו יורק כדי להראות שהגויים מבינים את מה שאנחנו עדיין לא וכיצד הם מצאו פתרונות לכשלי השוק. הוא גם חרש את הארץ והביא דוגמאות מרשימות שמצטברות לכדי סקירה מקיפה ומאירת עיניים של המצב בישראל.

יוצרי הסדרה – דניאל בשך, איש מחלקת הסדרות של "חדשות 10" ודניאל אלעזר ואבי סדרינה, אנשי הדסק הכלכלי של "חדשות 10" וחודורוב עצמו כמובן – איתרו שוכרי דירות ומשכירי דירות אקראיים מכל רחבי הארץ וכינסו אותם למה שהם קראו לו "פרלמנט". זה היה אחד הקטעים המשעשעים בסדרה, שנדמה היה כמעין הפוגה קומית ונשזר במקטעים לאורך כל הכתבות. שתי הקבוצות ניצבו זו מול זו לעימות שכמוהו לא ראינו על מסך טלוויזיה ישראלי מעולם – הדפוקים הסתכלו בעיניים של אלו שדופקים אותם והעזו להגיד להם מה הם חושבים. היו שם הרבה תסכול מצד אחד וחוסר אמפתיה מצד שני ואף על פי שבשום שלב העימות לא גלש לטונים צורמים, האנרגיות השליליות והמבוי הסתום בהחלט ניכרו בו.

בנוסף, למבוגרים יש יתרון אחד משמעותי – הם פשוט היו פה לפנינו. לכן הם יכלו ליהנות ממה שמדינת הרווחה שהייתה פה פעם הציעה ואנחנו כבר לא נקבל לעולם, כנראה.

הצפייה בדיון/עימות הזה הבליטה משהו אחד שלצופה ערני וחתרני כמוני היה קשה להתעלם ממנו, ודווקא לא בגלל מה שנאמר בו, אלא בגלל מה שלא נאמר בו, ושלמעשה לא נאמר כלל באף אחת מכתבות הסדרה. היה זה דווקא מראה העיניים שעשה את העבודה במקרה זה. כשניצבים זה מול זה שוכרים ומשכירים קל מאוד להבחין במה שברור לכל מי שמעורב בשוק השכירות אבל אף אחד לא מעז לדבר עליו: כמעט כל שוכרי הדירות הם אנשים צעירים, חלקם צעירים מאוד, ואלו שמכירים להם את הדירות הם מבוגרים, לעתים קרובות מבוגרים מהם בהרבה. או במילים אחרות, בשוק השכירות מתנהל קונפליקט בין-דורי.

זו הסוגיה המושתקת ביותר בשיח הכלכלי הישראלי. מושתקת עד כדי כך שאפילו עיתונאי אמיץ כמו מתן חודורוב מתעלם ממנה. ברור גם מדוע זה כך – לא נעים להודות שדור צעירי ישראל הנוכחי משלם את המחיר של כשלי הכלכלה הישראלית ונאנק כדי לשמר כוח כלכלי בידי דור שהון רב מדי מרוכז בידיו. היא מושתקת כי האתוס הישראלי מקדש את הנעורים. החיילים הצעירים יוצאים עבורנו למלחמה, ועל השלום אנו חולמים עבור ילדינו. אבל כשאותם ילדים גדלים, על גבם חוגגים אנשים שמסדרים לעצמם את פנסיה או מסדרים דירה שתישאר לנכדים. כי כשמדובר בצעיר שאינו שאר בשרך, העתיד שלו ממש לא חשוב. והנה עוד דוגמא כיצד התפוררה הסולידריות הישראלית.

יש סיבות אובייקטיביות רבות להיווצרות המצב הזה, שחורג בהרבה רק משוק השכירות. למשל, מגמת הזדקנות האוכלוסייה כתוצאה מקיטון בשיעור הילודה ועליית תוחלת החיים – מגמה שאופיינית לכל העולם המערבי – מתחילה לתת אותותיה. בישראל לכאורה המצב טוב יותר כי שיעור הילודה גבוה מזה שבעולם המערבי, אך גם אצלנו האוכלוסייה מזדקנת.

מחאת הדיור בנתניה, קיץ 2011. צילום: גילי יערי.

בנוסף, למבוגרים יש יתרון אחד משמעותי – הם פשוט היו פה לפנינו. לכן הם יכלו ליהנות ממה שמדינת הרווחה שהייתה פה פעם הציעה ואנחנו כבר לא נקבל לעולם, כנראה. הם חסכו הוצאות מופרזות על חינוך, בריאות וביטחון אישי ויכלו להשקיע את הכסף בדברים אחרים – לקנות דירות, למשל.

הצעירים של לפני 30 ו-40 שנה יכלו ליהנות משוק תעסוקה שהצעירים של היום יכולים רק לחלום עליו. בעבר היו יותר מנגנונים של קביעות וביטחון תעסוקתי. אבל בעידן של קיצוץ עלויות מצד אחד ושכר בכירים שרק הולך וטופח לממדים חזיריים מצד שני השכיר הצעיר יודע שגם אם ייהנה ממשכורת גבוהה יחסית, יש סיכוי שמתישהו יאלץ לפנות את מקומו לצעיר ממנו שיעשה את אותה עבודה עבור פחות כסף, שאף אחד לא מבטיח לו קידום ושאולי יום אחד יסגרו את מקום העבודה שלו כי בעלי המניות יעדיפו להעביר את החברה להודו או לסין. בעבר גם עובדים זולים יחסית ולא משכילים, אך מיומנים, יכלו ליהנות משלל אופציות תעסוקה מתגמלות ומכובדות בענפי תעשייה רבים. אבל גם התעשייה הישראלית והולכת ומתמוססת לנו בידיים.

כל אלו סיבות ידועות ונידונות. צעירים בכל העולם משלמים את מחיר הגלובליזציה והניאו-ליברליזם. אבל זה עדיין לא מספיק כדי ליצור קונפליקט בין-דורי, ממש קונפליקט, גם אם הוא לא ממשי אלא רק ניצול של אינטרסים בשלב זה. קונפליקט כזה אכן מתקיים, ואף על פי שהוא מצומצם כעת בעיקר לזירה של שוק השכירות הוא בהחלט יכול לצוץ גם בזירות אחרות. כדי להבין מה עומד מאחוריו צריך להכיר את ההיסטוריה של דור ההורים שלנו.

אף אחד לא חושב שבעל הבית שלו, זה שהוא מפקיד לו כל חודש בבנק צ'ק שמן, שרק הולך ומשמין, הוא טייקון ענק. אבל התמורות הפוליטיות והכלכליות שאפשרו לו לצבור דירות להשכרה, אפילו דירות רבות, הן אותן תמורות שגרמו לאנשים כמו תשובה, דנקנר או לבייב להגיע לאן שהגיעו.

אין עוד דור בדברי הימים של ישראל והעולם שזכה להתעשר כל כך ומהר כל כך כמו הדור שבעולם מכונה "הבייבי-בומרס" ובישראל קוראים לו "דור המדינה". רוצים דוגמא? אבא שלי, בן 67, גדל בשכונה של מעמד הביניים בחיפה. כמעט כל סיפורי הילדות שלו כוללים את העגלון שפעם בשבוע מכר גושי קרח לעקרות הבית של השכונה – כי לאף אחד לא היה מקרר. או הסיפורים על מחלק החלב ומוכרי הנפט להסקה. מכונית פרטית הייתה כמובן רחוקה מאוד מהישג ידו של השכיר הממוצע ועל חופשות בחו"ל אפילו לא פנטזו. היום, מיותר לציין, אבי ובני דורו יכולים להזמין טיסה זולה לחו"ל, מהרגע להרגע, בשתי לחיצות באפליקציה בטלפון החכם.

מסעם של ילדי תקופת הצנע מדלות בילדותם לרווחה בבגרותם התרחש במקביל לשגשוגה של המדינה. דור ההורים של ההורים שלנו הקים את המדינה, יצר את תשתיותיה וביסס את מוסדותיה. הם יצרו את התשתית של מדינת הרווחה הישראלית. הילדים שלהם, שהם ההורים שלנו, נהנו מן המוכן. הכוח הכלכלי שצברו בני ה-50-60-70 של היום הוא תולדה של מדיניות הרווחה שנוצרה בעולם המערבי של אחרי מלחמת העולם השנייה, ואומצה גם בישראל, והושתתה על הצורך של מדינות המערב לבנות עצמן מחדש וההבנה שבמצב שנוצר יש צורך בכלכלה מורכבת יותר שעמוד השדרה שלה הוא מעמד ביניים יצרני, שאינו רק כוח עבודה זול כמו בתקופות השחורות של אחרי המהפכה התעשייתית, אלא גם כוח צרכני שבאפשרותו לצבור הון ולקדם את מעמדו החברתי ורמתו החומרית. קשה להבין את זה, אבל רק לפני חמישים-ששים שנה, לא הרבה במונחים היסטוריים, לא היה כמעט מעמד ביניים, בטח שלא בישראל הבתולית שזה עתה קמה. הורינו הם אפוא המתעשרים הגדולים בהיסטוריה האנושית רק כי נולדו בסמוך לטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. הם הגיעו לעולם חדש שהתחיל מאפס והרוויחו בענק מהריסטארסט הזה.

אבל לא לעולם חוסן. דור המתעשרים החדש, כדרכם של מתעשרים, הוא דור של נובורישים. בהתאם הייתה התנהגותו נובורישית ואת הכוח הכלכלי שצברו הם שימרו בקנאות. אם הוריהם, שהושפעו מהרוח המהפכנית של המחצית הראשונה של המאה העשרים, יצאו משדות הקרב ומהבונקרים והחליטו על חלוקה שוויונית של ההון והכוח הפוליטי, ילדיהם השתמשו בכוח שצברו על מנת ליצור את הקפיטליזם ששורר בעולם המערבי שלתוכו צמחנו אנחנו הצעירים. לא בכדי מרבית בעלי ההון בעולם – "הטייקונים" בשפה המקובלת בישראל של היום – הם לרוב אנשים בשנות הששים והשבעים לחייהם, מתעשרים שגדלו במשפחות ממוצעות, עם השכלה ממוצעת או כמעט ללא השלכה בכלל ושיצרו את הונם בכוחות עצמם ולא ירשו אותו, בשונה מהמיליארדרים בני משפחות אצולת ההון ויושבי אחוזות הענק של פעם. הם אלו שבתקופתם מדינות הרווחה החלו ליפול או להצטמק זו אחר זו כדי שהונם הגדול ממילא יוכל לתפוח וכך הגיע לכולם מה שאנחנו  קוראים לו "קפיטליזם חזירי".

אף אחד לא חושב שבעל הבית שלו, זה שהוא מפקיד לו כל חודש בבנק צ'ק שמן, שרק הולך ומשמין, הוא טייקון ענק. אבל התמורות הפוליטיות והכלכליות שאפשרו לו לצבור דירות להשכרה, אפילו דירות רבות, הן אותן תמורות שגרמו לאנשים כמו תשובה, דנקנר או לבייב להגיע לאן שהגיעו. אלו גם אותם הלכי רוח נובורישיים ואנוכיים שמכתיבים ואת המגמות הכלכליות בישראל.

לא נכון לראות בקונפליקט הבין-דורי כעניין של שוק השכירות לבדו, כי הוא חורג ממנו בהרבה. הוא קיים גם בתחום התעסוקה והפנסיה ובתחומים נוספים. הוא מנוהל ומוכתב על ידי פוליטיקאים בני דור ה"בייבי בומרס" שמנהלים את העולם ומשמרים את המנגנונים שנוצרו על ידי בני גילם ושמסייעים בעיקר לבני גילם. רק לאחרונה נבחר לנשיאות ארצות הברית, האדם המבוגר ביותר אי-פעם שהושבע לתפקיד הזה. לא לחינם דווקא עכשיו נשבר שיא הגיל של נשיא המעצמה הגדולה בעולם. בניגוד לדורות קודמים, שבגיל צעיר יותר גלגלו הלאה את השלטון, נציגי הדור הזה לא עומדים להעלם בקרוב. עובדה שגם יריבתו של דונלד טראמפ בבחירות, הילארי קלינטון, היא נציגת אותו דור. גם שלושה מראשי ממשלתנו האחרונים – ברק, אולמרט ונתניהו – הם ילידי דור ה"בייבי בום" ומרבית הפוליטיקאים הבכירים בישראל הם בני אותו גיל, פחות או יותר. כל עוד הדור הזה אוחז בצמרת הפוליטית בישראל ובכל העולם המערבי אפשר לצפות שלא הרבה ישתנה. כשתור הדור שלנו יגיע לשלוט אולי נוכל לשנות את המצב. כדי לעשות זאת יש להוציא את הקונפליקט הבין-דורי מהארון ולהגיד שהוא כבר מזמן כאן.


יוגב יוגב כרמל הוא איש טלוויזיה, חבר מערכת התכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10