בזי רובין, עובדת בצוות הישראלי של קק"ל ארה"ב, ועצמאית בעריכת וידאו. נשואה לאבי, קצין מילואים ששירת חצי שנה במצטבר, ומתכונן לסבב נוסף. אם לארבעה ילדים בני 9, 6 וחצי, 4, ושנה וחצי. מתגוררת באפרת, גוש עציון

"במוצאי שמחת תורה ציינו עשור לאירוסין שלנו. למחרת, כל הילדים היו אמורים להיכנס למסגרות, ואני ואבי, בעלי, סגרנו לנו נופש, אחרי תקופה ארוכה שלא היה לנו זמן יחד. קבענו דייט זוגי, ארוחת בוקר ומסאז' במלון. נורא חיכיתי לזה. בסוף, את יום הפינוק הזה אבי העביר בדרום. אני זוכרת שכל היום הוא שלח לי צילומי מסך של התראות מהיומן המשותף שלנו: הנה מאמי, עכשיו יש ארוחה זוגית. בואי, עכשיו יש מסאז'. והוא בכלל בגבול עזה".  

"באותו בוקר אבי היה אמור להיות חתן תורה בבית הכנסת, ושני הילדים הגדולים שלנו מאוד התרגשו. הוא יצא מוקדם, ושעה אחר כך שניהם קפצו מהמיטות ושלחתי אותם לבית הכנסת. ממש שתי דקות אחרי שהם יצאו, סביב 9 בבוקר, הייתה פתאום אזעקה. לקחתי את שני הקטנים, שהיו אז בן שלוש ובת 9 חודשים, ונכנסתי למקלט, כי לא היתה לנו דלת בממ"ד. ברגע שהסתיימה האזעקה הרמתי את שניהם ורצתי לבית הכנסת. לא ידעתי אם שני הגדולים עוד בדרך לשם, או שכבר הגיעו. מרחוק ראיתי את אבי מחבק אותם, ובאתי אליהם.

"האזעקה השנייה תפסה את כולנו בבית הכנסת. כולם כבר הבינו שמשהו קורה ופתחו טלפונים. בחוץ היו חבר'ה שעלו על מדים והתניעו רכבים. גם אבי, שהוא קצין לוגיסטיקה, פתח טלפון, והבין שהוא עוד מעט ייקרא. הבנו שהוא צריך להיות בגבול כבר בערב. 

"בחגים הצטברו לנו כביסות, ולאבי היו רק שני זוגות גרביים נקיים. ארזתי לו אותם, וחשבתי שזה יספיק. יום, יומיים, שבוע, כמה כבר ייקח עד שהוא יצא? ראיתי אותו שוב אחרי שלושה שבועות".

"אחרי שהוא גויס, לא ידעתי מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו. הזמנו את השכנים, שמנו צעצוע של ספר תורה על השולחן בבית, ועשינו מיני-הקפות. פתחתי את החדשות רק במוצאי החג. אני זוכרת שדיווחו על 300 הרוגים. הייתי בשוק.

"בשבוע הראשון פשוט בכיתי כל היום. מקושי, מבדידות, אני כבר לא יודעת. החלטתי שאני לא פותחת חדשות. מה שאני צריכה לדעת אבי יספר לי וזהו. הבנתי שאני צריכה לבחור, או להיכנס עכשיו לכל הטראומה והכאב, או להתמקד בילדים שלי. אז בחרתי בילדים. עד היום אני לא לגמרי יודעת את כל מה שקרה. כי אני עדיין צריכה לטפל בילדים, ואבי עדיין במילואים. 

"הייתי עם הילדים כל היום, לא יודעת מה קורה עם הבעל שלי, יודעת שהמדינה במשבר. פחדתי מאוד לישון בחושך, כי אין עוד מבוגר בבית, אז הייתי משאירה אור. הייתי יוצאת לסיבוב לסגור את התריסים ולנעול את הדלת, הולכת לחדר, ואז שואלת את עצמי, סגרתי את התריסים ונעלתי את הדלת? וחוזר חלילה. ההרגשה הייתה כאילו עוד שנייה מגיעים לי מחבלים לפתח הבית. את מוצאת את עצמך עושה חישובים, אם אני אלך להורים בבית שמש, אז הם גרים בבית צמוד קרקע, ואין סורגים. פה לפחות אני בקומה שנייה וייקח למחבל יותר זמן".

"ביום אחד השכונה שלנו התרוקנה מגברים. זו שכונה דתית צעירה, אז 70 גברים גויסו, ונשארו 70 אמהות, כל אחת עם ארבעה, חמישה, שישה ילדים, חווה קושי עצום לבד. היה גבר אחד שעשה 'יומיות', אז כולן היו עליו בכל מה שקשור לתיקונים וסידורים. הוא התקין לי את הדלת בממ"ד. 

"זה ייאש אותי בטירוף. אני בן אדם קצת היפר, שרגיל לעשות הרבה דברים בו זמנית. אני יודעת שגם להיות אימא זו עשייה, אבל זה לא מספיק. הרגשתי שכולם מתגייסים ומתנדבים ותורמים ועושים, ואני תקועה בבית עם הילדים. כולם נלחמים למען המדינה, ומה אני עושה? מבשלת, מנקה ומחליפה חיתולים? 

"והיה מאוד קשה פיזית. תינוקת בת 9 חודשים, ובן 3 שעוד לא הספיק לעבור גמילה מחיתולים. אז כל היום זה היה רק חיתול רודף חיתול, כשהילד הגדול שמתחיל את גיל ההתבגרות כבר התחיל לטרוק דלתות. ברגיל אבי עושה את כל העבודות בבית, ואני אחראית על בישול והולדת ילדים. הוא עושה כלים, כביסה, מנקה, מקפל, מפנה, מסדר. בתחילת המלחמה הייתי צריכה להתקשר אליו, אבי, יש פה כל מיני נורות על המדיח, מה עושים?". 

"בהתחלה לא הלכתי לעבודה בכלל. אחר כך הייתי צריכה כבר לחזור, אבל הילדים עוד היו בבית, אז אפשרו לי לעשות את המשימות בזמנים גמישים. אז אחרי יום שלם עם הילדים הייתי פשוט יושבת ועובדת בלילה. ברגע שהילדים חזרו למסגרות חזרתי לעבוד. אין מה לעשות, צריך אוכל במקרר, והמחירים רק עלו מאז המלחמה".

אחרי שבוע אמרתי שאני לא יכולה עם כל הכאב הזה, ועם כל הלבד הזה. גללתי בפייסבוק וראיתי שכל הקומיקאים התחילו לעשות שטויות. ואמרתי רגע, אם הם יכולים לצחוק בזמן הזה, גם אני יכולה. אני יודעת לערוך ולצלם וידאו, פשוט עד עכשיו המצלמה לא הופנתה אלי.

"אהבתי במיוחד את הסרטונים של משה קורסיה, מורה שמדבר על המחשבות שלו תוך כדי שהוא מכין קפה. אמרתי לעצמי, מה אני עושה? אני מחליפה חיתולים. אז התחלתי לצלם סרטון שבו אני מדברת בזמן שאני מחליפה חיתולים.

"כל פעם שהוצאתי עוד סרטון, התגובות היו כל כך מחזקות. נשים שאומרות לי, איזה כיף לדעת שאני לא בהתמודדות הזו לבד"

"בהתחלה זה היה בעיקר לנשות השכונה. יש לנו פה וואטסאפ של הנשים שהבעלים שלהן מגויסים, שבהמשך הצטרפו אליו גם הורים לילדים מגויסים. כל יום הכנסתי לשם סרטון כדי לעודד אותם, ואנשים התחילו לשתף אותם מחוץ לווטסאפ, ואז זה קצת התפוצץ. אבל גם אז וגם עכשיו, אין פה מטרה חוץ מלשמח, לא להיות לבד. זה הרבה יותר זול מתרפיה".

"תמיד היה לי מה לומר, ואף פעם לא ידעתי איך לומר את זה. בשנה הזאת למדתי איך להעביר את מה שאני רוצה להגיד לקהל רחב, וזה מחזיר אליי הרבה כוחות. כל פעם שהוצאתי עוד סרטון, התגובות היו כל כך מחזקות. נשים שאומרות לי, איזה כיף לדעת שאני לא בהתמודדות הזו לבד, שגם לאחרים קשה, שאני נורמלית".

"עבדתי מאוד קשה שלילדים תהיה חוויה נורמלית, עד כמה שניתן. השניים הגדולים שאלו המון. בהתחלה, הם היו ממש נכנסים לפרטים. מה אבא עושה עכשיו? למה הוא מתקשר רק לפעמים? איפה בדיוק הוא נמצא? יש לו אוכל? יש לו מים? יש לו חרב ומגן כמו לגיבורי על? אז כשהיה אפשר לקחתי אותם לבקר אותו בגבול, כדי שיהיו רגועים. שיראו, הנה אבא, הוא בסדר, יש לו אוכל, יש לו נשק, יש לו מיטה. מעפנה, אבל מיטה.

"עם הקטנים יותר זה היה בעיקר לשמור על שגרה. הקטנה בהתחלה הייתה בת 9-8 חודשים, וכשאבי היה חוזר להפוגה בבית היא סירבה ללכת אליו. היא לא זיהתה אותו, ופחדה ממנו. עם בן ה-4, זה היה בעיקר הרבה שאלות. איפה אבא? למה דווקא הוא? מתי הוא יחזור? הוא מרביץ לרעים? הוא מנצח אותם?".

בזי רובין. "עם בן ה-4, זה היה בעיקר הרבה שאלות. איפה אבא? למה דווקא הוא? מתי הוא יחזור? הוא מרביץ לרעים? הוא מנצח אותם?" (צילום: יונתן בלום)

"בחצי השנה הראשונה הוא היה יוצא הביתה כל שלושה שבועות בערך. בהתחלה ליום, אחר כך יומיים. לא היינו יודעים מתי הוא יוצא, עד שהוא יוצא. לא הייתי מספרת לילדים עד שהוא נכנס בדלת, כי כבר לקחו להם את האבא. אז נורא פחדתי לומר להם שהוא מגיע ושבסוף הוא לא יגיע, לקחת להם אותו שוב. אבל עכשיו, כשסיפרנו לילדים שאבי הולך עוד מעט שוב, הם היו כזה, 'אוקיי'. זה הנורמלי החדש שלהם".

"אני ואבי עושים כל ערב לימוד קצר ביחד. החלטנו את זה בלילה שהתארסנו, לפני כמעט 11 שנה. אפילו 5-10 דקות, פסוקים, משנה, שיהיה זמן של חיבור. אם אנחנו רחוקים אז בטלפון. לא פספסנו לילה אחד מאז. לא באירועים, לא במהלך לידה, לא במילואים. 

"כשיצא שמחת תורה והתקשרתי לאבי, סירבתי ללמוד איתו קטע שלם, כי ממש פחדתי שהוא לא יחזור. אמרתי, נלמד חצי קטע, כדי שמחר נלמד את החצי השני. הסכמנו שגם במלחמה לא מפספסים את הלימוד כמה שאפשר. אם הוא נכנס אז לומדים לפני ואחרי.

"בגלל שהוא היה נכנס ויוצא מהרצועה, יכולנו לדבר בטלפון. ואני מאלה שצריכות לדעת. אז הוא היה מתקשר לפני שהוא נכנס ואחרי שהוא יוצא. זה יכול להיות 48 שעות, או כמה ימים של מועקה עד שמגיע הטלפון של 'אני בחוץ'.

"היו לי המון רגעי שבירה. אני מכירה הרבה אנשים שנהרגו במלחמה הזאת, וזה קשה. בשכונה שבה גדלתי מניין ההרוגים גבוה מאוד. רק ברחוב שבו גדלתי כבר נהרגו חמישה. הרגשתי כל יום שהשכול הולך ומתקרב לבית שלי. וזה מפחיד. 

"והיו גם רגעי משבר קטנים, יומיומיים. בבניין לידי בונים, והיה איזה מנוף שכל יום בבוקר, בשעות הפיזורים של הילדים, היה חוסם אותי. אני תקועה בתוך האוטו, עם ארבעה ילדים שצריך לפזר במסגרות, ובוכה. אני אומרת לעצמי, מה נסגר איתך? יש מפונים, והמדינה במלחמה, כל בוקר הותר לפרסום, ומה השבירה שלך, שמנוף חוסם אותך? בגלל זה את בוכה? סתומה.

"אבל איפה שאני היום, הכי שובר אותי שאנשים שומעים שאבי יוצא לעוד סבב, ואומרים לי 'אבל למה הוא לא מנסה להשתחרר מזה?'. אני מבינה שזה מגיע ממקום טוב, ממקום אוהב. אבל זה גם מקום של זריקת אחריות. הם לא מבינים שאם לא הוא, זה השכן שלי, זו החברה שלי. החטופים חזרו הביתה? המפונים חזרו הביתה? לא, נכון? אז צריך אותו".

"השנה למדתי לבקש עזרה. וממי לבקש, ומתי. להזמין את עצמי לאנשים. משפחה, חברים, במיוחד כאלה שאני יודעת שלא אכפת להם שנעשה בלאגן, או שאחרי ארוחת שבת או חג זה הכי הגיוני שאני 'אתעפץ' על הספה שלהם. למדתי לא להתבייש להגיד שיש לי קושי פיזי, שאני מסיימת ימים עם רגליים כואבות. ובעיקר, למדתי שאני אוהבת את בן הזוג שלי מאוד מאוד.

"באופן מוזר, בזמן המלחמה מצאתי נחמה בספרי שואה. כי אולי היה יותר גרוע אצלם, אבל שם אני יודעת מתי המלחמה מסתיימת"

למדתי גם ש'אי אפשר למזוג מכוס ריקה'. הדבר הכי חשוב זה להקדיש לעצמך זמן. גם כשאני לבד עם הילדים, יש לי זמנים שהם רק שלי, שמחזיקים אותי. אני כל בוקר הולכת לתפילה. בגדול, תפילה ומדיטציה זה אותו דבר. אני לבד שם, בבוקר באמצע שבוע אין הרבה נשים בבית הכנסת, אז יש לי 45 דקות של שקט. וכל ערב אני עושה את האימון שלי.

"חזרתי לקרוא. באופן מוזר, בזמן המלחמה מצאתי נחמה בספרי שואה. כי אולי היה יותר גרוע אצלם, אבל שם אני יודעת מתי המלחמה מסתיימת.

"בסוף מה שמחזק אותי זו הקהילה. איבדנו בשכונה שלי כמה אנשים בפיגועים בשנתיים האחרונות, בהם גם משפחת די שנרצחו בפסח שלפני המלחמה. מאז יש פה קהילה חזקה שנותנת המון כוח. כל פעם שאנחנו בסבב, אנחנו נפגשות, החברות. לפחות כל שבוע. אנחנו הולכות אחת לשנייה בערב, ומכינות סלט, מרק מפנק, וויסקי וגלידה.

"אנחנו מתכוננים לעוד שנה כזו. קשה, אפילו יותר קשה. אני מפרידה את התקווה ואת ההיגיון, ובתכל'ס, אני לא רואה את זה מסתיים"

"אתמול מישהי הקפיצה לי מתנה, קפוצ'ון שכתוב עליו 'גם אני מגויסת- חרבות ברזל'. עכשיו, אני לא צריכה קפוצ'ון. אבל הייתי צריכה את התזכורת שרואים את ההקרבה שלי. שאני לא לבד".

"אנחנו מתכוננים לעוד שנה כזו. קשה, אפילו יותר קשה. אני מפרידה את התקווה ואת ההיגיון, ובתכל'ס, אני לא רואה את זה מסתיים. כבר התחלתי לשריין בייביסיטריות לאחר הצהריים בראש השנה, שתהיה לי שעה של שקט. לשריין אנשים שיעזרו לי בערב, כי כשאבי לא פה אז אני צריכה לסיים בשתיים בעבודה כדי לאסוף את הילדים, אז אני צריכה להשלים בערב, ובזמן שאני משלימה אני צריכה שמישהו אחר יאפס את הבית.

"יש לי בראש הספד בשביל בעלי, והוא מהמם. לכל אישה של חייל, לכל אימא, יש הספד כתוב בראש. ואני כל הזמן חושבת, אף פוליטיקאי שלא יעז לבוא להלוויה. אל תעבדו עלינו שאכפת לכם. אם באמת אכפת לכם, למה מגייסים את בעלי לסבב שלישי לעוד חודש וחצי עכשיו, ותוך כדי לא מגייסים את כל מי שיכול להתגייס?  למה אבי נכנס ויוצא מעזה עם משאות לא ממוגנות, עם ציוד ישן? לא משנה מה הם אומרים, בשטח, בפועל, החיים שלו לא חשובים להם".

"אני משתדלת להיות שמחה. להתמקד בדברים שאני כן יכולה לשנות, ובדברים הטובים הקטנים, שעדיין יש לי המון הכרת הטוב בשבילם. וכשקשה, לנסות להתלונן בצורה שהיא משעשעת. לפחות להצחיק את עצמי".