רב"ט מוריה, בת 20 ממושב חזון בגליל. משרתת כמכונאית נמ"ר (נגמ"ש על בסיס טנק מרכבה) בגדוד שקד של חטיבת גבעתי, כיום בצוות הקרב החטיבתי 401. מאז אוקטובר בעוטף עזה

"הגעתי לגדוד שקד בגבעתי מיד אחרי ראש השנה. כמה ימים קודם סיימתי טירונות וקורס מכונאי נמ"ר. לפני זה למדתי י"ג-י"ד בבראודה, כחלק ממסלול עתודה לחיל הטנ"א (טכנולוגיה ואחזקה), ולפני זה למדתי מכטרוניקה בתיכון בסאסא.

"בקורס היינו שלוש בנות, וזה עוד נחשב מצב טוב, כי בקורסים האחרונים הייתה רק אחת בכל מחזור. זו חוויה מטורפת, את מוצאת בעצמך כאלה כוחות ודברים שאת לא יודעת שאת יכולה, וטוב שהיינו שלוש, כי גם כדי להתמודד עם כל הבנים האלה צריך כוחות. 

"הצטרפתי למחלקת טנ"א (טכנולוגיה ואחזקה) כשהם היו באל-פוראן ברמת הגולן. הגעתי קצת 'צהובה', עם אובר-מוטיבציה, ורק רציתי לעשות טיפולים ולהכיר את הכלים מחוץ לתנאי המעבדה, אבל החבר'ה במחט"פ (מחלקת טנ"א פלוגתית) היו באווירה הרבה יותר רגועה. אמנם עשינו טפ"שים (טיפולים שבועיים) והעלינו את הכשירות לכלים, אבל אני רציתי יותר, והם כל הזמן אמרו לי 'תירגעי, זה לא שיש מחר מלחמה".

"ב-7 באוקטובר היינו ברגילה, והייתי אמורה לחזור ביום ראשון שאחרי שמחת תורה, אבל כבר בשבת התקשרו, וקפצנו לאל פוראן. הגדוד היה ברנתיס שבשומרון, אז העמסנו את הכלים וירדנו לשם".

"הנסיעה הזו הייתה הדבר הכי מטורף שראיתי בחיים שלי עד אז. אתה יורד מהגולן ועובר בין כל הבסיסים, ובכל בסיס יש שיירות מכוניות של מילואימניקים, ופתאום אתה רואה נמ"רים וטנקים על הכביש וטנקים על הכביש. כל הארץ הייתה בכאוס.

"ברנתיס קיבלנו נשק וציוד והמשכנו לשטחי הכינוס הראשונים, ובעצם עברנו למצב של שירות בחזית. בהמשך עשיתי הכשרה של רובאי 03, וטכנית עברתי להיות בלחימה".

"בלילה הראשון ישנו כל הגדוד ביחד באחד משטחי הכינוס, על מיטות צרפתיות תחת כיפת השמיים. היה מתח ואדרנלין, זה היה הזוי. בבוקר שלמחרת הגענו למשטח רק"ם (רכב קרבי משוריין) ששמנו בו את הנמ"רים ולא היה בו כלום, רק הכלים. בהתחלה לקחו רק את הבנים, והם ישנו שם יומיים על החול, ואני נשארתי בשטחי הכינוס של הגדוד. הבנים אמרו לי 'עזבי, עדיף שתלכי לתל ערד (בסיס באזור, א"ג) כי יהיה לך פה קשה', הציעו שאעזור בלוגיסטיקה. אבל אני אמרתי 'אין מצב שאני לא נשארת פה ואתם עובדים בלעדיי'. הרגשתי שזה יהיה פספוס, כי התקלות האלה זה הדברים שאני הכי יכולה ללמוד מהם. 

"עברתי לתל ערד, כי לא היה איפה לישון על המשטח. ביומיים הראשונים הם עדיין התארגנו על ההגעה של הכלים ולא היה לי איך לעזור שם, אז עזרתי עם סידור של התרומות ודברים כאלה, ובמקביל כל היום חפרתי להם בשאלות מתי אני יכולה להגיע. אחרי כמה ימים כבר התחילו לעבוד על הכלים, אז הגעתי כל בוקר באוטובוס מתל ערד לשטחי הכינוס, כדי לעבוד איתם ולהכין את הכלים ללחימה, וחזרתי בערב. לא הכירו אותי בגדוד עדיין, כי הייתי חדשה, פשוט נחתתי להם במשטח ואמרתי 'היי, אני מוריה, אני מכונאית נמ"ר', והתחלתי לעבוד איתם".

נמ"ר בפעולה (צילום: אלבום פרטי)

"אתה יודע שגם אם עשית עכשיו שלוש החלפות מנועים, והשעה 2 בלילה, ופתאום בשלוש וחצי מתקשרים אליך כי יצא עוד נמ"ר וצריך להכשיר אותו, אתה לא שואל שאלות. אתה פשוט קם ועושה אותו כי זה מה שצריך"

"בהתחלה יש חיילים שאומרים 'אל תרימי, שבי, הכול טוב', אבל בתכל'ס לא, אני עונה להם שזה בסדר, מבינה שאני קצת צריכה להוכיח את עצמי ואת המקצועיות שלי כדי שיבינו שאני רצינית ושולטת בתחום. יכולתי להגיד 'איזה כיף', לשבת בצד ורק לראות בסוף שהכול טוב, אבל גם כי אני חדשה, גם כי אני בת וגם כי אנחנו בסיטואציה של לחימה, אז מבחינתי אי אפשר להתפשר על הדברים, אני צריכה לעשות אותם, וגם אני לומדת תוך כדי ומשתפרת.

"אחרי שבועיים בערך הגיעו גם הנגמ"שים הנוספים שיכולנו לישון בהם, וקיבלתי 'וילה' – נגמ"ש לי ולעוד מישהי שהיינו ישנות בו. היה בו פריסקופ לא אטום, ככה שהגשם בלילות היה מטפטף בדיוק עליי, אבל יכולתי לישון בשטח ולעבוד מתי שצריך.

"בסוף אוקטובר הכוחות התחילו להיכנס ללחימה ברצועה, וזמן קצר אחר כך עברנו לזיקים. מצד אחד התחיל מתח של לחימה, ומצד שני פתאום מרגיש שמתחיל להיווצר סדר, סוג של שגרה. עברנו למוצב קדמי יותר עם כל הגדוד, שלא ממש נפגשנו עד עכשיו."

"כשהתגייסתי לא חשבתי שאכנס לעזה, וגם מלחמה לא הייתה בדיוק בתוכניות. אבל בלילה של 13 בנובמבר נכנסתי בפעם הראשונה לטיפול באחד הכלים באזור מרכז הרצועה. זה לא ממש ממקומי לפחד, כי נכנסתי בציר מאובטח למתחם מאובטח והחלפתי מנוע לנגמ"ש, שזה כלום לעומת מה שהלוחמים עושים. בכניסות הבאות דווקא היו מקרים, אבל זה אולי מבהיל רק בדיעבד, כשאתה מבין שחצי שעה אחרי שהיית במתחם כלשהו יצאו מחבלים מפיר בתוכו. זה מלחיץ קצת, אבל כל אחד בא ועושה את העבודה שלו, ויש מי שהעבודה שלו היא לעבור בין הבתים ולטהר את השטח ממחבלים, ויש מי שהעבודה שלה היא לדאוג שלחיילים יהיה איך להיכנס ולצאת בצורה הכי בטוחה שיש, ואני בכלל לא נשארת בפנים, הם כן.

"כשנכנסתי לרצועה בפעמים הראשונות אמרתי לאחותי שאני בלי טלפון, ושאם ההורים מתקשרים ואני לא עונה כמה שעות, שתגיד להם, אבל אם הם לא שואלים אז לא צריך סתם ליצור דרמה, אני יודעת שאני יוצאת עוד כמה שעות".

"כמה ימים אחר כך יצאתי הביתה בפעם הראשונה, אבל אני גרה בצפון, אז רק הנסיעה לקחה לי איזה חצי מהאפטר. זה היה 24 שעות, נתתי 'כיף' לאמא, עשיתי כביסה וחזרתי, אבל זה לא הפריע לי. האמת שכל עוד לא דיברו על אפטר, ואמא שלי לא הזכירה לי שכבר חודש וחצי לא הייתי בבית, לא ממש שמתי לב לזה. היינו בעשייה עם החברים, ובטיפולים, ובכל מה שצריך לעשות, ופשוט התרגלתי מהר מאוד. 

"אתה לא נמצא בלופ הזה של לרצות לצאת או משהו כזה, אתה לא שומע בכלל מאף אחד 'מתי הביתה?', אין דבר כזה. אתה יודע שאתה כל כולך בזה, ואתה יודע שגם אם עשית עכשיו 3 מנועים (החלפת מנוע לנגמ"ש, 5-4 שעות עבודה) והשעה 2 בלילה ופתאום בשלוש וחצי מתקשרים אליך כי יצא עוד נמ"ר וצריך להכשיר אותו, אתה לא שואל שאלות, אתה פשוט קם ועושה אותו כי זה מה שצריך, זה מה שמאפשר לחיילים להיכנס ללחימה ואם אתה לא תקום, יכול להיות ש-12 לוחמים לא ייכנסו ללחימה בזמן.

עם הנמ"ר. "אני אוהבת להבין איך כל הדברים עובדים, למה נגיד זה מתקלקל, למה זה נשבר, למצוא פתרונות לדברים, לנתח מה קורה, למה זה קרה" (צילום: אור גואטה)

"השבת הראשונה שיצאנו הייתה ב-7 בפברואר. אחרי 17 שבתות, וכשיש פרופורציות ביחס למה הלוחמים עוברים, זה מאפשר לך להוקיר את השבת הזו. בית זה בית, אני עם המשפחה והחברים. בתור דתייה השבתות בבית הן מן הסתם משהו אחר מאשר בשטח, אבל לכל שבת יש את הקסם שלה. אנחנו גם גרים במושב, אז זה בכלל משהו רגוע יותר, עם התרנגולות והטבע. במושב עצמו לא היו אזעקות, אבל בית הספר שלמדתי בו בסאסא הופצץ".

"כל בוקר אנחנו נוסעים לתיקונים בשטח, ולפעמים חוזרים בבוקר שלמחרת. ככה זה, מלחמה. את כל החורף העברנו באוהלים בבסיס הזיקים, ובמרץ קיבלנו סוף סוף חדרים. הרגיש שהמלחמה הולכת לשגרה, ולא רק שאנחנו בשגרת מלחמה. 

"הלוחמים מגיעים לפה לטיפולים שבועיים של הכלים, ואנחנו יושבים ביחד. בהתחלה הייתי חדשה ורציתי להכיר כמה שיותר. זה עצוב להגיד את זה, אבל ברגע שקרו דברים כאלה, שאנשים שאני מכירה נהרגו, אז עשיתי איזה פאוז כזה. מאז, כשהלוחמים באים עם הנמ"רים ויושבים איתנו, אני לוקחת צעד אחורה. קצת מעדיפה כרגע לא להכיר מישהו שאני לא יודעת מה יהיה איתו.

"בתור דתייה יכול להיות שזה נראה מוזר שאני בסביבה בעיקר של בנים, וגם לי זה יכול להיות קצת מוזר, למשל בתחילת המלחמה שישנו במתחמים שהיו בהם גם בנים, זה היה קצת הזוי אבל סומכים אחד על השני. מבחינת דינמיקה יום יומית, בסוף למדתי מכטרוניקה, למדתי עם בנים אז זה לא חריג לי, וגם בטנ"א ובפלוגה, היחס הוא טוב בסך הכל, מכבדים וסומכים אחד על השנייה, אני לא אכנס אליהם לחדר והם לא אליי לחדר, אז הכול טוב.

"מצד ההורים, הם אולי היו מעדיפים שאני אהיה משקית ת"ש או משהו כזה, אבל הם גם יודעים שהייתי מתחרפנת בעבודה משרדית, והם גם יודעים שהכול פה באווירה טובה. הם באו אליי פעם אחת לזיקים וראו איך הדברים מתנהלים אז אני מאמינה שהם קצת יותר רגועים".

עם החברים מגבעתי (צילום: אלבום פרטי)

"עצוב להגיד את זה, אבל ברגע שאנשים שאני מכירה נהרגו, אז עשיתי איזה פאוז כזה. מאז, כשהלוחמים באים עם הנמ"רים ויושבים איתנו, אני לוקחת צעד אחורה. קצת מעדיפה כרגע לא להכיר מישהו שאני לא יודעת מה יהיה איתו"

"מה שמשך אותי לתחום זה שאני אוהבת להבין איך כל הדברים עובדים, למה נגיד זה מתקלקל, למה זה נשבר, למצוא פתרונות לדברים, לנתח מה קורה, למה זה קרה. העולם מתקדם בצורה מטורפת, אז אם אתה יכול לעזור במשהו, זה רק טוב. בעזרת השם, בעתיד אני רוצה גם להשלים למהנדס ולהיות באיזו יחידת פיתוח או משהו, אפשר לעשות מלא דברים בחיל.

"ברגע שאתה נמצא במקום הכי נמוך, אתה לומד הכי הרבה. למרות שבתחום הפיתוח אתה יושב ובאמת עושה דברים אמיתיים למען הפיתוח של הכלים, חברים שיש לי שם מספרים שאם מדברים איתם על תקלה כלשהי, הם לא מבינים למה היא קורית, ומכירים את התאוריה או את תנאי המעבדה. כשאני פה אני באמת יכולה לראות את התקלה, להבין ממה היא נובעת. נגיד, למה המיכל התפוצץ? הם לא יודעים שהנהג יכול פתאום לחטוף קריזה על המפקד שלו, ללחוץ על הגז ולשרוף את המיכל. 

"אני חתומה לשנת ר', שזה קבע שהוא רשות לפי צרכי המערכת. זו באמת אפשרות מטורפת, כי אם קיבלתי את השנתיים לפני הצבא, ואני רוצה להמשיך בתחום ולהיות מהנדסת, מבחינתי הדבר הראוי זה להכיר טובה למערכת ולתת לה בחזרה."