רס"ר איליה (שמו המלא אסור בפרסום), בן 34, עובד במחלקת החינוך של מוזיאון 'אנו', סטודנט לתואר שני בהיסטוריה של העם היהודי באוניברסיטת חיפה, וסמל מחלקה בגדוד 7007, חטיבת 16. מתגורר בחיפה

"ב-7 באוקטובר הייתי בקיבוץ רעים אצל המשפחה של אור, בת הזוג שלי. ישנו אצל ההורים שלה, וב-6 וחצי בבוקר התחיל הסיפור הקלאסי שכבר חווינו: אזעקות, נכנסים לממ"ד כל יושבי הבית. היינו שישה אנשים בממ"ד, ועוד ילדה בת שלוש וחצי ותאומים ממש קטנים, בני פחות משנה. 

"אז ראינו שהטילים נמשכים קצת יותר מהרגיל והייתה טלוויזיה בממ"ד, אז הדלקנו ואנחנו רואים את הצילום המפורסם עם הטנדר של הנוח'בות בשדרות והבנו שזה כבר סרט אחר. אבא של בת הזוג שלי התחיל לקבל טלפונים 'יש מחבלים אצלי בבית', 'רצחו את אשתי', טלפונים מאוד קשים והודעות וואטסאפ. אנחנו מתעדכנים ממנו בלייב ובאמת מוכים בהלם ולא מבינים איך הדבר הזה יכול לקרות. אנחנו מבינים שכבר יש מחבלים בקיבוץ, ואנחנו בבית שנמצא בקו ראשון לגדר. 

"אנחנו מנסים להבין איך נועלים את הידית של הממ"ד ומבינים שאי אפשר ממש. הבית של המשפחה של אור נמצא בדיוק באמצע בין השער הקדמי לאחורי של הקיבוץ, והמחבלים נכנסו מהשערים אם אני לא טועה, והתמקדו בשכונה של הצעירים. בן הדוד של אור נרצח, אסף פבר זכרונו לברכה. במקביל התקיימו שם קרבות גבורה ולכל הקו של הבתים שלנו לא הגיעו, אבל עדיין בילינו כל הזמן בממ"ד. כל רגע של לצאת להכין אוכל לתינוקות או לשירותים או לאכול בעצמנו זה סכנת חיים מבחינתנו.

"הדברים הכי חזקים שהרגשתי בממ"ד היו חוסר אונים, והרצון להגיע למילואים. ברור שיש לי עוד שאיפות וחלומות, ואני עושה תואר במטרה להמשיך לדוקטורט, אבל שמתי את כל הדברים האלה בצד ואמרתי 'רק שתהיה לי ההזדמנות לצאת מפה ולהצטרף לחברים שלי, ושיהיה לי משהו לעשות עם המצב הזה', כי הבנתי שהנקודה שבה אפשר יהיה לתקן במשהו את המצב המחורבן הזה, זה להגיע למילואים. בינתיים אומרים לנו שאפשר לצאת מהממ"דים, אחר כך שצריך לחזור לממ"דים, עד שבאזור השעה 11 ביום שלמחרת אומרים שאפשר לצאת מהבתים.

"חיילים התמרמרו על זה שאנשים יוצאים ומבלים בזמן שהם בעזה, אבל בסוף אנחנו נלחמים בשביל שיהיו חיים"

"התפנינו מהקיבוץ, היה המון בלגן. פנינו לאיזה כביש שהיה קרוב לקיבוץ, אבל בשלב מסוים הוא היה חסום כי היה חשש שהוא ממולכד. פנינו לכיוון אחר ושם נפרדו דרכינו, המשפחה של אור נסעו בשתי מכוניות נפרדות, ואני ברכב שלישי. הם פנו לכיוון אחד, ואני פניתי לכיוון הבית של ההורים שלי בבאר שבע. עברתי דרך כביש 232, ולא ראיתי מראה כזה נורא כל חיי. כמו סרט מלחמה בוייטנאם, רק מחוץ לבית. זה יום ראשון, יש שם בלגן גמור, כל מיני חיילים בצדי הדרך שאני עוצר לידם כדי להבין אם זה בטוח לעבור בכל מיני מקומות.

"אני עובר בדרך ליד האזור של מסיבת הנובה, ליד בארי ועלומים, מנסה מאוד להתחמק מכל מיני זכוכיות שיש על הכביש כדי לא להיתקע עם פנצ'ר באמצע הגיהנום הזה, ובשלב מסוים אני מצליח לעלות על הנתיב לבאר שבע, ובדרך כבר מתקשר להורים שלי.

"כל הדברים שלי היו בחיפה, אבל למזלי אבא שלי היה בקבע ואנחנו בערך אותה מידה בנעליים, אז ביקשתי שיארזו לי תיק ושיארזו כל מה שהם יכולים למצוא שיעזור. הגעתי הביתה, התקלחתי ונסעתי לימ"ח (יחידת מחסני חירום) והצטרפתי ליחידה שלי."

"המשימה הראשונה שלנו הייתה להגן על שדרות. ישנו במשך שבוע באיזה גן משחקים, הייתה שם שכנה שמאוד פינקה אותנו בכל מה שאנחנו צריכים, אם זה אוכל או שירותים או כל דבר, הימים הראשונים היו לפני שפינו את שדרות לדעתי, ועדיין היו מחבלים באזור. הם חפרו בורות, הביאו אספקה כדי להתקיים שם כמה ימים ופשוט לארוב לאזרחים ולחיילים ולהרוג אותם. אנחנו לא נתקלנו במחבלים, אבל באחת היחידות לידנו נתקלו. אחרי שבוע הבינו ששדרות מטוהרת ומוגנת, עברנו לבסיס והתחלנו להתאמן. זה היה קצת מורט עצבים, עשינו שבוע-שבועיים של אימונים וכבר הרגשנו מוכנים.

"בתחילת נובמבר נכנסנו לצפון הרצועה. התחלנו בלחימה ובשליטה על נקודות מסוימות בשטח, בהתחלה בחלק אחד של צפון הרצועה ואז בחלק אחר. פינוי האוכלוסייה שם היה מאוד יעיל, לא ראינו אזרחים כמעט בכלל, לא היינו צריכים להתמודד עם זה. היה מאוד ברור שגברים שמסתובבים שם הם מחבלים. בסוף נובמבר הייתה הפסקת אש."

"מבחינתנו, הפסקת האש נגמרה כשכוח של חמאס פוצץ עלינו מטען. אנחנו יצאנו יחסית בזול, נפצענו קל, אני חטפתי רסיס וקיבלתי ממנו שריטה, סבלתי מפציעה קלה מאוד. פינו את כולנו לברזילי בצורה מאוד יעילה ומהירה, וכולם עכשיו די סבבה. כולם חזרו לפלוגה, חלק עוד בשיקום מסוים, אבל כולם חזרו לשירות.

"לקראת סוף דצמבר יצאנו מהרצועה, בהבנה שזו הייתה תקופה משמעותית שעשינו בה הרבה, אבל ששום דבר עוד לא נגמר. הבנו שהוציאו אותנו משם כדי לצבור כוחות אבל שיהיה עוד, כי מטרות המלחמה עוד לא הושגו. איפסָנּוּ את הציוד בצורה שמית לכל אחד, כי ידענו שכשאנחנו מוקפצים אנחנו צריכים להיכנס מאוד מהר. 

"חזרנו לאזרחות, והעולם עוד לא נהג כמנהגו. עדיין הייתה רגישות ופחות היה קוצר הרוח שאולי מרגישים היום. היו לי כמה שיחות עם חיילים שהתמרמרו על זה שאנשים יוצאים ומבלים בזמן שהם בעזה, אבל אני חושב שאם אנשים היו יושבים כל היום בבית מול החדשות, זה לא היה נותן תחושה טובה. בסוף אנחנו נלחמים בשביל שיהיו חיים.

"עשינו יומיים של עיבוד במלון בירושלים, והיה מאוד נחמד. מצד אחד אני לא יודע אם יומיים זה מספיק, אבל מצד שני אני לא יודע אם לחיילים שלי הייתה סבלנות ליותר מיומיים. וכאן מגיע הנושא של אחריות אישית, לקחת את הכסף וללכת לטיפול.

"החזרה ללימודים הייתה בסדר בסך הכול. הבנתי שעדיף שאוותר על איזה קורס, אבל לקחתי קורסים אחרים בסמסטר א' ובסמסטר ב', זה היה חשוב ומוצלח. ההקלות שהמל"ג נתנו לא בדיוק רלוונטיות לתואר שני מחקרי. זה פחות משנה אם אני מקבל 'עובר' באחד הקורסים, כי בתואר שלי אני צריך נטו ללמוד, לקרוא הרבה ולכתוב הרבה כתיבה אקדמית, ואין לזה תמיד פניוּת. אבל המרצים והמנחים שלי מגלים הרבה גמישות ומאוד מבינים ותומכים, וחשוב לי לזקוף את זה לזכות האוניברסיטה, שהציגה עמדה מאוד ציונית ולא מתפשרת של תמיכה במילואימניקים. 

"בעבודה קיבלו אותי בזרועות פתוחות. היה מעמד של הדלקת נרות חנוכה, הגיע שגריר ארצות הברית והדליק נר, והזמינו גם אותי כנציג המילואימניקים להדליק נר. זה היה מאוד מרגש שמקום העבודה שלי נותן מקום לזה שאני במילואים. גם המנהל הישיר שלי הוא מילואימניק, קצין בחטיבה 14 שנמצא במילואים כרגע. אבל גם אם הם מאוד מבינים ותומכים, יש דברים שצריכים לקרות ולהתקדם. התפקיד שלי מבוסס מאוד על קשר אישי עם מנהלות ורכזים חברתיים בבתי ספר, אז כשאני לא נמצא זו בעיה.

"באביב יצאנו לסבב שני, ותפסנו קו באותו מקום שהיינו בו שנה לפני כן בגוש עציון. אני חושב שזה היה ארוך יותר מקו רגיל בשגרה, חודש וחצי בערך. זה לא האזור הכי נוח, כי גם כאזרח אתה צריך להסתובב שם חמוש, אז כחייל אתה מן הסתם בדריכות. אבל מבחינת מזג אוויר זה אזור נהדר. קר בערב, נעים ביום, מדהים. הייתה התייצבות טובה מאוד לקו, אנשים הגיעו באותם מספרים כמו בסבב הראשון.

"אם אתה יושב סטטי במוצב או מגנן ורק מאבטח את הציר, יעלו גם עליך וגם על הציר. אז למרות שזה נצרים באוגוסט, אתה מבין שהדבר הנכון מבצעית זה כל הזמן לזוז ולהיות פעיל"

"זו הפעם השלישית שאני עושה שם קו, הייתי שם ב-2017 ושוב ב-2023 ושוב השנה, והטרור הפלסטיני פשוט מרים ראש. הם מנסים למתוח את הגבול, ויש התרחבות בניסיונות שלהם להוציא פעולות טרור. עשינו את הסוויץ' בראש שאנחנו אמנם במשימה של ביטחון שוטף, אבל בזמן מלחמה. אז במקום שהבלגן שהם רוצים לעשות יתרסק על אחד היישובים, העברנו אותו לשטח שלהם. כשהייתי בעזה שמעתי על פיגוע שהיה שם, ושאלתי את עצמי מי לא עשה שם את עבודתו כמו שצריך. אני חושב שב-2024 צה"ל שינה את הגישה ודאג לייצר אבטחה יעילה יותר. וגם מהצד של פעילי הטרור הייתה יותר יוזמה. 

"גם אחרי הסבב השני היו יומיים של עיבוד, במלון בירושלים. היה מאוד מושקע וחשוב. יש הרבה מה לעבד, לא יודע אם שבועיים היו מספיקים, כי המילואים פתאום הופכים להיות חלק גדול יותר בחיים שלך מאשר החיים שמחוץ למילואים. 

"הפעם הנחיתה הייתה כבר יותר קשה, כי לא ידענו מתי יקראו לנו שוב אבל ידענו שזה יהיה יחסית בקרוב. בעבודה היה בסך הכול טוב, עובדים, מקדמים דברים חשובים, יש תנועה חיובית. אבל אני זוכר סיטואציה שהייתה לנו איזו ישיבה בעבודה, הראש שלי היה מאוד במילואים ובדברים אחרים, ושאלו אותי מה דעתי על משהו, ולא היה לי מה להגיד. רציתי באותו רגע לברוח מהחדר, כי זה לא דבר שקורה לי. אז כן, גם זה יכול לקרות.

"את התזה שלי באוניברסיטה אני עושה על משהו בין היסטוריה לספרות. מקרה בוחן של חלוץ שעלה לארץ לפני 100 שנה, ואז ירד חזרה לברית המועצות וכתב ספר על ה'התפכחות' שלו מהציונות, והמעבר לקומוניזם. אני מקווה שאצליח. 

"הסבב השלישי התחיל רק חודשיים אחרי שחזרנו מהשני, במרכז רצועת עזה. בשבועות הראשונים תפקדתי כמפקד מחלקה, כי כמו לחיילים אחרים, גם למפקד המחלקה היו עניינים שהוא לא היה יכול להיעדר מהם. היו אתגרים מבחינת הגעה, אבל בסך הכול היינו בסדר וגיבינו אחד את השני במה שצריך. בסוף, בטווח זמן של שנה וחצי עשינו קרוב ל-8 חודשי מילואים, אז החברות והערבות ההדדית מתחזקת גם כשהמציאות שוחקת.

"הגענו למסדרון נצרים, ציר שמוגדר כמשימת הגנה, אבל זה לא הגנה כמו יהודה ושומרון, או גבול שלום כמו מצרים או ירדן. כי אם אתה יושב סטטי במוצב או מגנן ורק מאבטח את הציר, יעלו גם עליך וגם על הציר. אז למרות שזה נצרים באוגוסט, אתה מבין שהדבר הנכון מבצעית זה כל הזמן לזוז ולהיות פעיל. עם החום של צפון הנגב באוגוסט רוצים גם מאוורר, אם לא מזגן, ובשביל זה צריך לוגיסטיקה שתגיע עד לחייל בקצה. אבל בסוף, במלחמה, צריך להבין שאתה לא תחיה איך שאתה רגיל או איך שנוח, לא תאכל או תישן או תעשה צרכים איך שאתה רגיל, תהיה מוכן 'להתכלבב'. הדבר השני הוא המוכנות לאי-ודאות, שתמיד תהיה. זה לא שנמצאים כל הזמן בעצימות ובמקרים מפחידים שמחייבים אומץ גדול, אבל כן בחוסר ודאות ובחוסר נוחות.

"צריך להבין שאתה לא תחיה איך שאתה רגיל או איך שנוח, לא תאכל או תישן או תעשה צרכים איך שאתה רגיל, תהיה מוכן 'להתכלבב'. הדבר השני הוא המוכנות לאי-ודאות, שתמיד תהיה"

"יש פה איזה מלכוד, כי אם אתה רק יושב במוצבים ולא עושה כלום הם יגיעו אליך, אבל גם אם תצא להתקפה אתה מן הסתם נכנס לסיכון. לנו זה הרגיש די אקראי, כי לפעמים באותם מקומות שבהם נהרגו אנשים, באותו ציר או אפילו באותו בניין, אנחנו היינו יומיים לפני. זו תחושה קשה.

"בשונה מהסבב הראשון חיילים היו עם טלפונים, מחוברים לחדשות, ולפעמים מקבלים ידיעות מחברים על משהו שקרה בגדוד שלנו לפני שהותר לפרסום. זה קשה ומקשה, כי אם אתה בשהייה ולא בתנועה יש גם פחות חוסן להתמודד עם ידיעות קשות. מהחטיבה שלנו נהרגו כמה חיילים בתקופה שהיינו שם, וזה מייצר תחושה קשה, אבל אי אפשר לשהות בה יותר מדי, כי נערכים למה שקורה הלאה בלחימה או בהגנה.

"נוצרה לנו חבורה נחמדה של חיפאים מהפלוגה. אחד החבר'ה שצעיר ממני ב-8 שנים, מישהו מהדרום שעבר עכשיו ללמוד בחיפה, והרופאה הגדודית שהייתה איתנו בהרבה מאוד מהאקטים של הלחימה. אנחנו נפגשים פעם בשבוע לבירה, ולא ממש הכרנו לפני המלחמה, אז נוצרה פה איזו חברות לחיים. חלק גדול מהפלוגה שלנו הם בוגרי הנח"ל וחלק מחטיבת כפיר, וגם זה מאוד כיף ומאוד מעניין, נוצרים דברים, נוצרות חברויות. 

"בזמן הפנוי כשאני לא בעבודה או במילואים אני נפגש עם חברים, כותב הרבה, גם שירים וגם מחשבות ופוסטים על עיבוד התקופה הזו של המילואים. אני גם אוהב לרוץ בטיילת של בת גלים מדי פעם".

"לאחרונה הציעו לי לצאת לקצינים, אבל אין לי לב להגיד למעסיק שלי שאני נעלם עכשיו לשלושה חודשים אחרי שלושה סבבים, כשזו לא לחימה. כשיש תעסוקה אני כמובן מגיע, אבל קורס קצינים? אולי כשהמלחמה תסתיים. אור בת הזוג שלי מאוד תומכת בשירות שלי במילואים, גם אחרי שלושה סבבים. החוסן שלה מאפשר מאוד, אבל אנחנו יודעים שזה שעדיין אין לנו ילדים זה מאפשר יותר, ואם היו ילדים זה היה סרט אחר.

"מכל ימי הרענון שהיו אחרי כל סבב, הפעם האחרונה הייתה הכי קשה. אני לא יודע למה ציפיתי בדיוק, אבל התאכזבתי. אולי כי הגנטיקה שלי יותר בנויה לקור, אז אחרי אוגוסט בעזה ציפיתי שתהיה לי תחושה טובה כשאשכב במיטה במזגן ואקרא ספר, וכשזה קרה לא הייתי מסופק. מצד אחד אלו ימים סופר חשובים וטובים, כי לחזור ישר למשימות בעבודה זה מתכון לפיצוץ, ואני יודע שאלה הימים הכי טובים לכתיבת סמינריון שאני מורח כבר חצי שנה בין מילואים למילואים, אז במובן אחד זה נוח וטוב שיש לי את הימים האלה. אבל מצד שני אני כבר מחכה לחזור לשגרה. קראתי איזו תאוריה שאומרת שאין הרבה מרחק בין התעסקות במודעות עצמית לבין חרדה, ואם אתה לא מתעסק בחיים ובאנשים אחרים זה יכול להכניס אותך יותר לחרדה, אז אני חושב שלשהות יותר מדי לבד, ולנבור באיך אני מרגיש זה לא יהיה כל כך חיובי. 

"יש שיר אחד של שלמה ארצי שאני אוהב, שלא הוא כתב, שבו הוא אומר 'אני הוא אדם המחופש לחייל'. יצא לי לשמוע אותו לא מזמן, ולשאול את עצמי האם אני אדם שמחופש לחייל, או חייל שמחופש לאדם, כי בעצם רוב הזמן שלי השנה הייתי במילואים".