מורן סמואל, בת 42, ספורטאית פראלימפית בענף החתירה. במהלך הקריירה זכתה בשלוש מדליות במשחקים הפראלימפיים: זהב, כסף וארד. במשחקים שנערכו הקיץ בפריז זכתה במדליית הזהב. אם לשלושה, נשואה ללימור. מתגוררת בהרצליה

"את ערב ראש השנה חגגנו ימים ספורים אחרי שחזרנו מאליפות העולם בחתירה, שהתקיימה בבלגרד. סיימתי שם במקום הרביעי אחרי קרב קשוח בגמר. אמנם לא זכיתי במדליה, אבל זכיתי בכרטיס הנחשק לייצג את ישראל בפעם הרביעית במשחקים הפראלימפיים בפריז 2024.

"מבחינתי היה ברור שיש לי שנה להתאמן, להתחזק ולשאוף לעוד מדליה, במשחקים הפראלימפים. ידעתי בתוך תוכי שזו השנה האחרונה שלי בספורט המקצועני, ושחשוב לי להוציא ממנה את המיטב. ברמה המשפחתית, שגב, ביתנו הקטנה, התחילה הסתגלות בגן אחרי שהיינו איתה שנתיים בבית, כך שכל הלו"ז התפנה להתמקדות בהכנות.

"בשישי, ערב החג השני של סוכות, אירחנו אצלנו חברים טובים ואת אחי. הייתה אווירת חג ושום דבר לא הכין אותנו לבוקר של שבת. למחרת, כמו כולם, התעוררנו מהאזעקות, הערנו במהירות את שלושת ילדינו ונכנסנו לממ"ד. החדשות החלו לזרום במהירות למכשירים הניידים שלנו, והדאגה הפרטית שלנו היתה לקרובי משפחה שגרים בנחל עוז. אחי, שרק כמה שעות קודם לכן התארח אצלי, הוקפץ למילואים.

"היו לי כל הסיבות בעולם לוותר לעצמי, אבל החוק שלי הוא 'חוק הניצחונות הקטנים', שאומר שכל פעם שלא ויתרנו לעצמנו היא ניצחון קטן. ככל שנצבור יותר ניצחונות קטנים, כך הכוח שלנו בתקופות משבר יתעצם, וזו הדרך היחידה להגיע גם לניצחונות גדולים"

"המיקוד שלנו בימים הראשונים היה בתוך הבית. לתווך לילדים שלנו, ארד בן ה-8, רום בת ה-6, ושגב, בת כמעט שנתיים, רק מה שבאמת היה חשוב שידעו. להרגיע אותם, ובו בזמן לנסות להרגיע את עצמנו.

"מהר מאוד נרתמנו לאיסוף ציוד למפונים שהגיעו לקיבוץ גליל ים, צמוד לשכונה שלנו. אספנו חבילות מזון וציוד לחיילים ומיפינו את המשפחות בשכונה שבהן ההורים יצאו למילואים, על מנת לעזור גם שם. בהמשך התנדבתי ללמד ילדים שפונו למלון 'ניקס' בהרצליה.

"אמא שלי היתה מאושפזת בבית החולים הדסה בירושלים בכל התקופה הראשונה של המלחמה, אחרי ניתוח לא פשוט. בין אזעקה לאזעקה נסעתי להיות איתה. ואם זה לא מספיק, אז בתחילת נובמבר, הבת הקטנה שלנו אובחנה עם סוכרת נעורים, מצב רפואי שבו נפגעים תאי בטא בלבלב ומפסיקים לייצר אינסולין. החלטנו שהיא תישאר עוד שנה איתנו בבית. כך שהמציאות האישית והלאומית הייתה מאתגרת וכואבת.

"את רוב האימונים שלי בשלושת החודשים הראשונים עשיתי בבית. זה דרש ממני כמויות אדירות של משמעת עצמית. היו לי כל הסיבות בעולם לוותר לעצמי, אבל החוק שלי הוא 'חוק הניצחונות הקטנים'. החוק הזה אומר שכל פעם שלא ויתרנו לעצמנו היא ניצחון קטן. ככל שנצבור יותר ניצחונות קטנים, כך הכוח שלנו בתקופות משבר יתעצם, וזו הדרך היחידה להגיע גם לניצחונות גדולים.

מורן סמואל. "בחרתי להאמין שאני אגיע לפריז. בכל כך הרבה מצבים בחיים העבודה הכי חשובה שלנו היא בכלל מנטלית, כי המלחמה בספקות היא זו שמאפשרת להיאחז בחלום ובתקווה" (צילום: כדיה לוי)

"יחד עם צוות המאמנים שלי בנינו תוכנית שתאפשר לי לשפר כוח וסיבולת דרך האימונים הביתיים, וביליתי שעות לבד על מכונת חתירה בבית. אלו היו ימים שכל הזמן צריך להילחם בספקות שמתרוצצים בראש – האם אני אוכל באמת להתאמן כמו שצריך? האם המצב בארץ יאפשר לנו לצאת לתחרויות בחו"ל? האם אקבל את תמונת הניצחון שכל כך ייחלתי לה? ומה באמת חשוב עכשיו?

"בחרתי להאמין שאני אגיע לפריז. בכל כך הרבה מצבים בחיים העבודה הכי חשובה שלנו היא בכלל מנטלית, כי המלחמה בספקות היא זו שמאפשרת להיאחז בחלום ובתקווה, ומשם בכלל לצאת לעשייה עצמה. אז נלחמתי, בכל הכוח שלי.

"דמיינתי שוב ושוב את הגמר, ראיתי בעיני רוחי את היציע מלא בדגלי ישראל, שמעתי את הקולות של בני המשפחה שלי מריעים, הרגשתי את הלמות הדופק בחזה מההתרגשות של זינוק בגמר פראלימפי, ואפילו דמיינתי את הקול של מירי נבו מערוץ הספורט מכריזה "יש מדלית זהב!". דמיינתי את הפודיום ואת דגל ישראל עולה הכי גבוה שאפשר וההמנון מתנגן בפריז.

"אמרתי לעצמי שוב ושוב, 'אל תתני לתירוצים שלך להפוך למציאות שלך'. היה לי חשוב להגיע לפריז בלי חרטות, בידיעה שנתתי הכול. ידעתי שבכל קצוות המדינה חיילים וחיילות בסדיר ובמילואים נותנים הכול.

"חצי שנה לתוך המלחמה השתתפתי באליפות אירופה בהונגריה, פספסתי רק בשתי שניות את מדלית הארד. התחושה בסוף התחרות הייתה קשה מאוד, רציתי כבר לראות את הפירות של העבודה הקשה היומיומית שעשינו באימונים.

"הבנתי שאם אני רוצה לקבל את תמונת הניצחון שאני מייחלת לה, אני חייבת לעלות הילוך באימונים. עשיתי את זה עם המון תמיכה של לימור, והדבקתי על הסירה שלי מדבקות ענקיות של מטה החטופים, כדי לא לשכוח לרגע את הפריבילגיה שיש לי לעשות את מה שאני הכי אוהבת.

"בשליש האחרון של ההכנות התחלתי לגבש בתוכי את תחושת השליחות הלאומית. הבנתי שזו לא המשימה הפרטית שלי לכבוש עוד פסגה ספורטיבית, אלא שזו החובה שלי לחיילים ולחיילות שנלחמים על הגבולות שלנו. זו החובה שלי לחטופים ולחטופות בעזה, לכל המפונים וכמובן למשפחות השכולות שאיבדו את היקר להן מכל במלחמה הנוראית הזו.

מורן סמואל מנצחת בגמר 2,000 מטר חתירה וזוכה במדליית הזהב במשחקים הפראלימפיים בפריז (צילום: לילך וייס רוזנברג)

"ברגע שהמקצה הסתיים אני צועקת מתוך תחושת סיפוק עילאית, ורגע אחר כך פורצת בבכי בלתי נשלט שמשחרר החוצה את כל הלחץ, המתח והכאב שליוו אותי באותו בוקר"

"עם תחושת השליחות הזו יצאנו למחנה האימונים המסכם באיטליה. הגעתי למחנה כשהפן המנטלי מתמקד בשלושה רבדים: רובד ראשון – אמונה שאני יכולה לעשות את זה, רובד שני – להצליח להיות בכאן ובעכשיו למרות כל מה שקורה בארץ, רובד שלישי – רמת ריכוז מקסימלית במשימה."

"יצרתי מנטרה באנגלית שעליה אני חוזרת שוב ושוב כשקשה לי באימונים, כשהגוף כבר לא יכול, כשכואב לי בכל מקום וכשרוצה להתעורר ספק – "Believe, Focus, Be in the Moment". אני מאמינה במנטרות, אני מאמינה שהדרך שבה אנחנו מדברים לעצמנו משפיעה עלינו מבפנים החוצה, משפיעה על ניהול הרגשות ועל בחירת הפעולות. לכן, כל כך חשוב לשים לב לשפה הפנימית שלנו ולוודא שהיא מקדמת אותנו ולא מורידה לנו את המוטיבציה".

"הגעתי לפריז בשיא המוכנות הפיזית והמנטלית ועם דחף פנימי אדיר לייצג את העם שלנו בתקופה כל כך קשה ומורכבת. הגעתי הכי חזקה והכי מהירה שהגעתי אי פעם למשחקים הפראלימפיים. יותר מהכול, ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני חווה את זה, ועוצמת ההתרגשות היתה בהתאם. פתחתי את התחרות עם מקצה מוקדמות מושלם, הכול הולך לפי התוכנית ואני עולה ישירות לגמר, מה שמשאיר לי יום אחד למנוחה.

מורן סמואל על הפודיום עם מדליית הזהב בחתירה במשחקים הפראלימפיים בפריז. "שרתי את ההמנון על הפודיום מתוך מעמקי הנשמה שלי, שכולם ישמעו וידעו ללא ספק, אנחנו פה כדי להישאר. אנחנו חזקים ולא ניתן לאף אחד לשבור אותנו" (צילום: לילך וייס רוזנברג)

"היום החופשי הזה הגיע בדיוק בזמן. חלפו שבועיים מאז שראיתי בפעם האחרונה את הילדים שלי ואת לימור, כשנפרדנו בסוף מחנה האימונים. ניצלתי אותו לצאת ולהיפגש עם המשפחה, מבצע צבאי בפני עצמו, ולמרות הקושי וסידורי אבטחה קפדניים קיבלתי חצי שעה של אוויר לנשימה מהחיבוקים שהם מרעיפים עלי".

"בוקר הגמר שלי, 1 בספטמבר, היה בוקר של עוד בשורות איוב. מודיעים לנו שאבא של נדב לוי, שחקן בוצ'ה במשלחת הישראלית, נפטר בלילה בכפר האולימפי מדום לב. ואם זה לא מספיק, שש גופות של חטופים מוחזרות ארצה. שש פעמים נוספות שבהן הלב נשבר לרסיסים. אני שואלת את עצמי, איך עולים ככה להתחרות? משקל כל כך כבד על הלב, כאב אמיתי להתמודד איתו."

"אני מחליטה שאם יש משהו שאני יודעת לעשות, זה להפוך כאב לכוח, ומבינה שאני הולכת להילחם על הזהב 'למרות, בגלל ובזכות'. שלוש המילים האלו מחליפות את המנטרה שהגעתי איתה ממחנה האימונים, ומלוות אותי לאורך כל החימום שלפני מקצה הגמר. אני יודעת בתוך תוכי שהדרך היחידה להדליק נר קטן ביום כל כך חשוך זה להצליח להגיע לפודיום. במקום המשקל הכבד של אותו הבוקר, אני מתמלאת ברוח של נחישות מתחת לכנפיים שלי, כנראה רוחם של כל מי שקיפחו את חייהם בשנה האחרונה.

"אני מובילה את המקצה שלי ממש מהתחלה, ולא משאירה מקום לספק, באתי לקחת את הזהב. ברגע שהוא הסתיים אני צועקת מתוך תחושת סיפוק עילאית, ורגע אחר כך פורצת בבכי בלתי נשלט שמשחרר החוצה את כל הלחץ, המתח והכאב שליוו אותי באותו בוקר.

מורן סמואל חוגגת עם משפחתה את הזכייה במדליית הזהב במשחקים הפראלימפיים בפריז. "למרות הקושי וסידורי אבטחה קפדניים, קיבלתי חצי שעה של אוויר לנשימה מהחיבוקים שהם מרעיפים עלי" (צילום: לילך וייס רוזנברג)

"על הפודיום אני שרה את ההמנון מתוך מעמקי הנשמה שלי, שכולם ישמעו וידעו ללא ספק, אנחנו פה כדי להישאר. אנחנו חזקים ולא ניתן לאף אחד לשבור אותנו. אני מקבלת את תמונת הניצחון שייחלתי לה – יציע מלא דגלי ישראל, המשפחה שלי מחכה לי בקהל, מדלית הזהב מונחת על הצוואר, הדגל נישא וההמנון מתנגן בפריז.

"אני רוצה לקוות שנדע לחבק ולתמוך גם בפצועים ובפצועות החדשים וגם במשפחות השכולות, ושהחטופים והחטופות ישובו. חשוב לי שהפצועים ידעו שהדלתות של הספורט הפראלימפי פתוחות בפני כל מי שרוצים להשאיר את המוגבלות בבית, ולגלות מסוגלות וכוחות במגרשי הספורט".